אופנה לא רק למעצבי אופנה: פורטפוליו לייב, מפגש 3

היו כבר שני מפגשים סופר מוצלחים, הנה מגיע מפגש נוסף: יום שלישי, 7/2 בשעה 20:30. ומה הפעם?

מעצבת האופנה דורין פרנקפורט נוהגת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה תמונות ארכיון של קולקציות ישנות תחת הכותרת "שלפנו מהבוידעם: קפיצה קטנה לארכיון". הפניית הזרקור אל קולקציות אלו לא אופיינית אצל מעצבי אופנה, גם מכיוון שמטרתם לגרום לנו לקנות פריטים מקולקציות חדשות, וגם מכיוון שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות הבאות: אנחנו פותחים את אלבום התמונות שלנו מלפני 15 או 20 שנה, נתקלים במקרה בטלוויזיה בשידורים חוזרים של ערוץ 1 מאותה התקופה, או סתם עושים סדר בארון ונתקלים בחולצה שקנינו מזמן ולא לבשנו אף פעם. לא משנה בני כמה אנחנו, נשים או גברים, צעירים או מבוגרים – התגובה בדרך כלל זהה: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? איך העזנו להתלבש ככה? ומי שכנע אותנו שהחולצה או המשקפיים האלו מתאימים לנו (שלא לדבר על התספורת).

יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים כל בוקר במראה אנחנו בדרך כלל בטוחים שהמראה שנשקף ממנה, גם אם הוא לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה, הוא ודאי לא משהו שיהיה אפשר לחשוב עליו בעתיד כמביך. מצד שני, פעמים רבות כשמדובר בהורים או בסבים ובסבתות שלנו, הלבוש שלהם נראה לנו דווקא מגניב, אפילו קלאסי, ויוצר תחושת געגוע נוסטלגי למשהו שאף פעם לא היינו באמת חלק ממנו.

העמדה המורכבת שעולם האופנה דורש מאיתנו היא לא דבר חדש, שכן בעידן הצרכני אנחנו נדרשים כל הזמן לבדוק את המלתחה שלנו ולהחליף אותה כדי להישאר מעודכנים. תעשיית האופנה (ומדובר בתעשייה מתוחכמת וחובקת עולם) דורשת מאיתנו כל הזמן להישאר עם יד על הדופק. יחד עם זאת, מי שרוצה להישאר מעודכן ועוקב אחר תצוגות האופנה והפקות האופנה במגזינים הנחשבים, יפגוש שם לא פעם מערכות לבוש שסביר להניח שאיש לעולם לא ילבש. הדבר נכון גם לגבי מי שיבקר במוזיאונים או בגלריות שמציגות תערוכות שעוסקות באופנה: האם אפשר לקרוא למה שמוצג שם אופנה? עד כמה התוצאה צריכה להיות לבישה ועד כמה אפשר לראות בה יצירת אמנות? מה קורה אם כן לאופנה כשהיא מוצגת בחלל מוזיאלי? מה קורה לעיצוב בכלל כשהוא נכנס למוזיאון?

ההבדלים בין מושג האופנה למושג האופנתי, מתי עיצוב חדש הוא רק טרנד ומתי הוא מצליח לחדש ולשמור על ערכים על זמניים, והקשר של יוצרים אחרים בתחום התרבות החזותית כמו אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפים או אמנים לעולמות אלו, יעמדו במרכז הערב השלישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השלישי בסדרה ישתתפו בנוסף לדורין פרנקפורט גם מעצב הרהיטים אריק בן שמחון והעיתונאי והעורך עמית שהם, שערך עד לאחרונה את מוסף התרבות "ז'ורנאל" של עיתון מעריב.

וכמובן שגם הפעם אני מבטיח שיהיה מעניין, אז תבואו, כן?

—

לגבי התמונה בראש הפוסט – דוגמנית: ניבה פון וויזל. בגדים, איפור  ושיער – דורין פרנקפורט. צילום: חיים לוסקי.

והנה כמה פריטים שעיצב אריק בן שמחון שגם עליהם נדבר במפגש:

עזרא בדרך

הכל בגלל השפתיים.

והליצ'י.

 - – -

אתמול התפרסם במוסף הארץ ראיון שלי עם השחקן עזרא מילר, שמשחק את קווין בסרט "חייבים לדבר על קווין". הסרט מבוסס על ספר מאת ליונל שרייבר, שהתרגום העברי שלו יצא בשנת 2005. מדובר באחד הספרים המטלטלים שיצא לי לקרוא עד היום (כתבתי עליו כמה מילים כבר אז בבלוג). כמה שנים לאחר מכן כבר התפרסמה הידיעה שהולך לצאת עיבוד קולנועי לספר ושטילדה סווינטון תגלם את דמות האם. בחודש מאי האחרון, לקראת פסטיבל קאן, שוחחרו לרשת שני קטעים מהסרט. אחד מהם היה הקטע הזה:

 

וואוו, חשבתי לעצמי. מי זה השחקן הזה?

- – -

עברו כמה חודשים והחלטתי שאני רוצה לקרוא עוד פעם את הספר לפני שאני רואה את הסרט. זה היה יום חמישי, ערב סוכות, ובמשך סוף השבוע שאחריו הייתי שקוע שוב בסיפור הכה מטריד הזה. תוך כדי שאני חושב לעצמי מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהחלטתי לקרוא שוב פעם את הספר הזה, החלטתי שבא לי לכתוב עליו, אולי לראיין את אחד השחקנים, לא יודע.

נגמר סוף השבוע, הגיע יום ראשון בבוקר, התקשרתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב. ההתחלה לא נראתה מבטיחה: כולם כבר היו תפוסים, התראיינו, למה נזכרתי רק עכשיו וכן הלאה. אבל הם לא אמרו נואש והמזל שיחק לטובתי: ארבעה ימים לאחר מכן בשעת צהרים קיבלתי טלפון מעזרא מילר ששהה באותם ימים בלונדון לרגל פסטיבל הקולנוע שהתקיים בעיר באותם ימים.

 - – -

יום קודם לכן ראיתי את הסרט.

תשע בבוקר, ערב חג, אני מגיע לקולנוע להקרנה פרטית. קצת מוזר, גם השעה וגם המעמד, אבל אין ברירה – אי אפשר לראיין שחקן בלי שרואים את הסרט שבו הוא משחק. באמצע ההקרנה התחילו צפצופי אזעקה, בדומה לרעש שמשמיעה משאית שנוסעת רברס. הצפצופים לוו בהבזקי אור מטרידים, וברגע הראשון קשה היה לקבוע אם האפקטים המיוחדים האלו הם חלק מהסרט או שקרה משהו מחוץ לאולם. כשחלפה דקה, והצפצופים וההבזקים המשיכו, הצצתי אחורה לחלון המקרין, אולם לא היה נראה שיש שם מישהו. הייתי צריך להחליט מה לעשות.

יצאתי למבואה, אבל גם שם לא היה אף אחד. לא במסדרונות, לא בעמדת הממתקים. חזרתי לאולם והמשכתי לצפות בסרט. במשך כעשר דקות התקדמה העלילה במקביל להבזקי האור ולצפצופי האזעקה, והכל השתלב לו ביחד כאילו זו היתה כוונת המשורר, כלומר הבמאית לין רמזי; מדובר כאמור באחד הסיפורים המטרידים ומעוררי המחשבה שנראו על מסך הקולנוע בשנים האחרונות, ולא פלא שאפילו צפצופי אזעקה והבזקי אור נראו כמו משהו שהגיוני שיקרה במהלכו, ולא רק באופן מטאפורי.

- – -

24 שעות לאחר מכן, בטרם התאוששתי מהחוויה המטלטלת (שהתבררה כתרגיל כיבוי אש), סיפרתי על כך בטלפון למילר, שמשחק בסרט בצורה יוצאת מן הכלל את קווין: נער בן 15, אדיש, מנותק ואלים, שרצח שבעה מתלמידי כיתתו בתיכון, את המורה לאנגלית ואת אחד מעובדי הקפטריה.

"אוי אלוהים", הוא קרא. "זה נשמע כמו הדרך שצריך לראות את הסרט הזה. אנחנו צריכים לנסות לארגן תרגילי כיבוי אש בכל ההקרנות".

בראיון התגלה מילר – כיאה לקלישאה – כבוגר לגילו, ומצד שני הוא עדיין נשמע כמו שהוא אמור להישמע: צעיר בתחילת דרכו שקיבל תפקיד שאין ספק שיסלול לו את הדרך לתפקידים משמעותיים אחרים. חצי שעה דיברנו, ולקראת הסוף אמרתי לו שאני חייב לשאול אותו שאלה שאולי תישמע לו קצת מוזרה.

אתה אוהב ליצ'י?

"הו, הליצ'י", הוא צחק. "מעולם לא אכלתי ליצ'י לפני כן, ואני לא חושב שאני אוכל עוד בזמן הקרוב…"

כמה פעמים צילמתם את הסצינה הזו?

"הו אלוהים, אכלתי כל כך הרבה ליצ'י. זו היתה הסצינה שצילמנו הכי הרבה פעמים, מכל זווית אפשרית. לין רצתה להשיג השתקפויות, וצילמנו את ג'ון (ג'ון סי ריילי, שמגלם את האב), את טילדה ואותי. הייתי צריך לאכול אולי 13 ליצ'י אחד אחרי השני, והם די מגעילים. אני חושב, אגב, שזה טוב שאני לא מת על ליצ'י, זה עזר לסצינה".

 - – -

האמת? גם אני לא מת על ליצ'י.

קוראים צורות

אחד הדברים שמפריעים לי מאז שהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה הוא ההיעדר המוחלט של תערוכות עיצוב גרפי בארץ. ולכן, שמחתי לגלות את Reading Forms, הבלוג החדש של המעצב יותם הדר, שפתח בלוג שמרכז תמונות של תערוכות עיצוב גרפי מרחבי העולם (זה נשמע יותר מוזר ממה שזה באמת). ולא רק אני שמחתי: בשבועיים מאז שעלה לאוויר הבלוג אוזכר גם בטוויטר של אוצרת העיצוב אלן לופטון, של מוזיאון העיצוב הלאומי קופר יואיט, של מרכז ווקר לאמנות ועוד (כבוד גדול!). תפסתי את יותם לשיחה במסגרת פורטפוליו צ'אט והנה מה שהיה לו להגיד על ההחלטה לפתוח את הבלוג, למה אין תערוכות עיצוב גרפי בארץ, ועוד.

yuvalsaar: שלום! מה שלומך?

yotam: לא רע, ואתה?

yuvalsaar: גם לא רע בכלל. קצת עסוק בענייני מעבר דירה אבל לא מתלונן (לא יותר מדי בכל אופן)

yotam: זה די מוזר, שאני יודע שהצ'ט מתועד. כמו לשמוע את הקול שלך מוקלט, או לראות את עצמך בוידאו

yuvalsaar: ממממ….. לא חשבתי על זה. בתור אחד שרגיל שלא מעט מהשיחות שלו מתועדות – גם אם בתור זה שמתעד דברים של אחרים – לא חשבתי על זה אף פעם. שנדבר קצת על עיצוב גרפי?

yotam: בכיף. אחד מנושאי השיחה האהובים עלי

yuvalsaar: אז בוא רגע תגיד על עצמך כמה מילים לפני שנתחיל. בן כמה, איפה למדת, מה עשית מאז וכן הלאה

yotam: יליד 1980. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. סיימתי ב-2006, עבדתי כמה שנים בכל מיני סטודיואים (סטודיות?) לעיצוב, והיום אני מעצב עצמאי. מספיק, או לפרט יותר?

yuvalsaar: תאמין או לא אבל המילה הנכונה היא סטודיאות. וכן, תפרט קצת יותר, ככה בקטנה

yotam: סטודיאות, רשמתי לפני.

אחרי הלימודים עבדתי שנה אצל דני גולדברג (שהיום הסטודיו שלו נקרא דן אלכסנדר אנד קו), שם בעיקר עיצבתי ספרים ותדמיות "בוטיק". אח"כ עבדתי אצל סער פרידמן במשרד המיתוג אופן, ומשם עברתי לעבוד בסטודיו הפיתוח של קבוצת מעריב תחת עמיר חדד, שם עיצבתי את נרג' בגרסתו הקודמת. אח"כ ביליתי תקופה בניו יורק, שהיתה חצי חופש חצי עבודה, ובסוף 2009 חזרתי ומאז אני מעצב עצמאי, שעובד בעיקר מול משרדי עיצוב אחרים ופחות עבור לקוחות

yuvalsaar: ועושה בעיקר עיצוב גרפי ומיתוג שקשור לתרבות. נכון?

yotam: משתדל

yuvalsaar: להשתדל זה חשוב

yotam: (אבל בהחלט לא באופן בלעדי. יש לי בתיק העבודות גם עיצוב שקי מלט וחברות ביטוח)

yuvalsaar: לפני כמה שבועות פתחת בלוג בשם reading forms. מה אתה יכול לספר על הבלוג? ולמה עכשיו?

yotam: אכן, לפני כמעט שבועיים. ברשותך אנסה לתרגם את הטקסט אודותיו כפי שכתוב באתר

yuvalsaar: קדימה

yotam: נתחיל מהשם – reading forms, שזה משחק מילים קטן בין "צורות קריאה" ו"קוראים צורות", ואח"כ כותרת המשנה: Exhibiting Graphic Design Exhibitions. האתר הוא מין מחסן בפורמט של בלוג, שבו אני אוסף תמונות וקישורים של תערוכות עיצוב גרפי, ומצבים דומים מבחינה ויזואלית, תמטית או קונספטואלית. הבלוג מנסה לבחון דרכים וצורות של תצוגה, צפייה, אוצרות ואינטראקציה עם עיצוב גרפי בסביבה הלא טבעית שלו.

yuvalsaar: ברור לך עכשיו שהשאלה הבאה היא למה? למה אתה אוסף במחסן שלך דווקא את הדברים האלו?

yotam: שאלה מעולה. לא חושב שעצרתי לשאול אותה בעצמי

yuvalsaar: זה הכי אני אוהב שמרואיינים אומרים לי…

yotam: תשובה אחת היא שפשוט אין מקום אחר שמכרז את זה. הפכתי את האינטרנט ולא מצאתי.

yuvalsaar: אוקי

yotam: אני לא זוכר מה היה הטריגר שגרם לי לחפש או לאסוף את זה, אבל זה התחיל מאוסף באתר פינטרסט שאפשר לאסוף בו תמונות ולינקים, וברגע שהצטבר חומר וראיתי הכל פרוס מול העיניים, הבנתי שצריך למצוא לדברים האלה בית מסודר יותר. אפשר לראות מבט מרוכז דומה על כל התמונות בעמוד הארכיון של הבלוג.

yuvalsaar: ועדין. למה זה בכלל מעניין אותך?

yotam: השאלה היא למה מעניינות אותי תערוכות עיצוב גרפי?

yuvalsaar: אכן. יש עוד שאלות אבל זה בהמשך

yotam: אני חושב שהן מעניינות, או לפחות אמורות לעניין, כל מעצב שמתעניין במקצוע שלו. יש לי גם כנראה חולשה בלתי מוסברת לדימויים של פריטי דפוס מרובים. אבל אם מחפשים עוד רציונליזציה לבלוג כזה, זה העניין של לעקור את האובייקט המעוצב מהקונטקסט המקורי שלו ולהכניס אותו לקוביה לבנה, ולראות מה קורה, כי עיצוב הוא פונקציונאלי, ואובייקט בתוך קוביה לבנה הוא לא

yuvalsaar: למה להכניס את האוביקט המעוצב למוזיאון? הרי היה לאוביקט הזה בריף ולקוח והוא אמור לשרת מטרה מסוימת. מה פתאום עכשיו מוזיאון?

yotam: הרבה מהתוצרים שמוצגים בתערוכות בבלוג ובכלל, הם לאו דווקא כאלה שהגיעו מבריף ולקוח, אלא מעשייה עצמאית של מעצבים כיוצרי תוכן. אבל עדיין לא החלטתי לאיזו אסכולה אני שייך. יש את המתנגדים, כמו למשל אריק שפיקרמן שפעם התגאה שבניגוד למעצבים גדולים אחרים, אין עבודות שלו באף מוזיאון, כי הן לא שייכות לשם.

אבל יש לזה מטרות אחרות, שקשורות לראווה. אחת היא פשטנית, וזה לרכז הרבה דברים יפים במקום אחד. לא משנה מי שילם לך לעשות משהו, ברגע שקיים אובייקט יפה/מעניין/מיוחד/חכם שעומד בזכות עצמו, אין סיבה לא לחלוק אותו עם אנשים אחרים. סיבה שנייה אולי קהילתית יותר והיא הרצון של מעצבים לדעת מה מעצבים אחרים עושים, לראות מה קורה בתחום, מי עשה מה למי. קטע רכילותי. וגם כמובן עניינים שרלוונטים לכל תערוכה בכל תחום, של תיעוד נקודה בזמן, ריכוז, שימור, יצירת הקשרים וכו'.

yuvalsaar: איך אתה מגיע לתמונות? יש הרבה תערוכות כאלו בעולם?

yotam: הבלוג התחיל מקבוצה של בערך 20 פוסטים של תערוכות שזכרתי שראיתי תיעוד שלהן ברשת והיה נראה לי מעניין לרכז את הבולטות שבהן, תערוכות סוף השנה של התואר השני בעיצוב גרפי של ייל, ותערוכות שנתיות של איגוד aiga. אח"כ, מעבר לזכרון שלי, המקורות שלי הן שיטוט אקראי בבלוגים של עיצוב, ומיילים שאנשים שולחים לבלוג

yuvalsaar: נראה שאתה מבלה לא מעט מהזמן שלך באתרי עיצוב גרפי כאלו או אחרים

yotam: הרבה יותר מדי זמן

yuvalsaar: שנגיד משהו על המצב העגום של תערוכות העיצוב בארץ?

yotam: כן, you know me too well

yuvalsaar: אל תגיד ככה

yotam: לא מזמן מצאתי את הספר "דיוקן של מחלקה", על המחלקה לעיצוב של מוזיאון ישראל, שיצא אחרי מותו של איזיקה גאון. מפורטות שם כל התערוכות שהתקיימו באגף החל מיומו הראשון, ויש שם רשימה ארוכה של תערוכות עיצוב גרפי. אני מתכנן גם לסרוק משם קצת תמונות ולהעלות לבלוג.

אחרי שקראתי את הספר החלטתי לעשות מיני מחקר וליצור רשימה של תערוכות עיצוב גרפי במוזיאונים בישראל. אני בטוח שיש עוד המון שאני לא יודע עליהן, כי המקורות שלי הם רק הספר הזה והאינטרנט, אבל נכון לעכשיו יש שם מעל 40 תערוכות שמרוכזות בעיקר בעשורים 70-80-90. ומדובר אך ורק על תערוכות עיצוב גרפי שהתקיימו במוזיאונים.

yuvalsaar: זה בערך 40 תערוכות יותר ממה שהיו בעשור האחרון. נכון?

yotam: פחות או יותר

yuvalsaar: יש לך הסבר לזה?

yotam: הסבר אחד הוא פטירתו של איזיקה, שכנראה אהב מאוד עיצוב גרפי, והיה מקושר מאוד לעולם העיצוב הבין לאומי. מעבר לזה, קשה לי להסביר את התופעה. אולי בגלל שהאינטרנט יצר פלטרפורמות נוחות לשיתוף והפצה של עיצוב, נוצר הרושם שאין צורך לצאת מהבית בשביל לצרוך אותו בצורה מרוכזת, אבל זה אובר-רציונליזציה. אולי גם בגלל שיש פרגמנטציה של המקצוע, כי יש כל כך הרבה התמחויות, קשה בדיוק להגדיר מה זה עיצוב גרפי, אז גם הקולגיאליות והקהילתיות מדללת

yuvalsaar: לי יש הסבר אחר

yotam: סקרן לשמוע

yuvalsaar: תרשה לי להיות פחות פוליטקלי קורקט אבל אני טועם שהם פשוט לא מבינים כמה הנושא הזה מעניין את הקהל, כמה הוא מושך מבקים, וכמה הוא בסופו של דבר הרבה יותר פשוט להצגה מכל תערוכת עיצוב אחרת. מה יש לנו שם בסך הכל? נייר. אני כמובן מגזים אבל אני חושב שהמסר ברור

yotam: בכל  מקרה אני חושב שזה לא צריך להחליף תערוכות עיצוב אחרות, אלא לבוא בנוסף

yuvalsaar: ברור

yotam: כי אני מסכים שנגיד הרבה מהעבודות שמוצגות בתערוכת העיצוב הנוכחית במוזיאון ישראל מעניינות יותר מכל ספר, אבל זה לא אומר שלא צריך להציג את אותם הספרים

yuvalsaar: אתה יודע מה השאלה הבאה שלי?

yotam: יש לי כמה ניחושים אבל אשמור אותם לעצמי

yuvalsaar: תשובה אלגנטית. ובכל זאת: אם אין תערוכות למה אתה לא עושה / יוזם בעצמך?

yotam: זה היה הניחוש הראשון שלי, נשבע!

yuvalsaar: מאמין לך

yotam: באופן כללי, לצערי אף פעם לא הייתי הטיפוס המפיק והיוזם. ואם להיות כנים, את מספר האנשים שעושים בארץ עבודות שראויות לתצוגה מול קהל אפשר לספור על יד וחצי

yuvalsaar: ברשותך דווקא לפינה הזו לא ניכנס עכשיו

yotam: לא הייתי נכנס גם אם היית מכריח אותי

yuvalsaar: יפה. אז נחזור לבלוג. מה אפשר ללמוד ממה שהעלית עד עכשיו לגבי תצוגה של עיצוב גרפי?

yotam: שהאירופאים מנצחים בגזרת אמצעי התצוגה המקוריים

yuvalsaar: דוגמה בבקשה

yotam: דוגמה ראשונה, ושנייה, ושלישית

yuvalsaar: תסביר גם במילים בבקשה

yotam: הרבה פעמים עיצוב אמצעי התצוגה משתמש באותה גישה עיצובית של האובייקטים המוצגים – מינימליזם, דלות או רזון, אפס מאמץ ויצירתיות diy. ואני מתכוון לצד החיובי בכל המילים האלה

yuvalsaar: וזה מספיק מרשים להערכתך? כי הרי התערוכות האלו – תקן אותי אם אני טועה – אמורות לפנות גם לקהל הרחב לא רק למעצבים

yotam: קודם כל, יש ויש. אני חושב שהדוגמאות שנתתי הן די נישתיות ועצמאיות, ולא פונות לקהל הכי רחב. דוגמה מצויינת שלוקחת משהו מהעקרון הזה והופכת אותו ליפה ונגיש ומושך היא זו:

תערוכה מאוד מיינסטרימית, של ארגון העיצוב האמריקאי. מי שלא יכול להעריך את זה לא יעריך גם את העבודות שמוצגות בתערוכה

yuvalsaar: ומה הקהל יכול להבין מתערוכת עיצוב גרפי טובה חוץ מלהגיד איזה יופי? שזה גם חשוב כמובן

yotam: זה מעניין, כי תערוכת עיצוב נוגדת לחלוטין את הדבר הכי חשוב שמעצבים היו רוצים שאנשים ידעו, שעיצוב הוא בכל מקום

yuvalsaar: לא הבנתי (מצטער)

yotam: אני חושב שאם תשאל מעצב מה הוא היה רוצה שהאוכלוסיה תדע לגבי עיצוב, זו העובדה שעיצוב נמצא בכל דבר ובכל מקום, ושאין כזה דבר אובייקט שהוא "מעוצב" לעומת "לא מעוצב". ברגע שאתה מרכז עיצוב במקום אחד, הוא כבר לא בכל מקום, הוא במקום אחד.

yuvalsaar: אה. אבל יש כזה דבר עיצוב טוב יותר ועיצוב טוב פחות

yotam: אני חושב שההגדרה צריכה להיות עיצוב מתאים או לא מתאים. אם אני גונב למישהו את הדוגמה עם המודעות של מחסני חשמל על הנייר מדובר בעיצוב רע, אבל הוא הכי מתאים לצורך הספציפי מבחינת מה שהוא משדר. אז הוא נכון, אבל לא בטוח שהוא מתאים למוזיאון

yuvalsaar: ומה מכניסים למוזיאון?

yotam: הממ… אני שומע את הגלגלים אצלי בראש עובדים בשביל למצוא את התשובה האולטימטיבית חורקים. כל טיעון שאני רוצה להציג אני מיד מצליח לסתור. יש לי עודף אינפורמציה ומחסור בעמדה :]

yuvalsaar: הו! טוב שיום חמישי היום ויש לך על מה לחשוב…

yotam: אני דווקא די שלם עם האובייקטיביות הזו בשלב הזה. לא מזמן התחלתי לקרוא ספר עיצוב כלשהו, על עיצוב ספרים, ובהקדמה הסופר/מעצב כתב שכשהוא היה צעיר היו לו דעות נחרצות על עיצוב, והוא ניסח אותן בספרים, וככל שהוא התבגר הוא הבין שהכל לא נכון ושהוא בעצם לא יודע כלום, ואז הוא החליט להוציא ספר שהוא מראיין קולגות, כדי לראות ולהראות מה הם יודעים.

yuvalsaar: אני לגמרי יכול להזדהות עם עמדת המראיין… שאלה אחרונה: אם היית יכול לארגן עכשיו כל תערוכת עיצוב גרפי בארץ, ממעצבים מקומיים או מחו"ל. מה היית עושה?

yotam: האינסטיקט הראשוני שלי הוא לעשות הכל – תערוכה של ישן וחדש, מכאן ומ"שם", ולמצוא הקשרים

yuvalsaar: והשני?

yotam: פשוט להביא לארץ את התערוכה שמוצגת בימים אלו בווקר ארט סנטר בארה"ב, שהיא תערוכת העיצוב הגרפי הגדולה ביותר שהתקיימה ב-20 ומשהו השנים האחרונות

yuvalsaar: זה הזמן לפנות לקוראי הבלוג: אם יש לכם במקרה קצת מזומנים, ואתם רוצים לתמוך בעולם תערוכות העיצוב הגרפי, יותם כבר יידע מה לעשות איתם

yotam: זה נכון

yuvalsaar: שאני אשאל אותך לפני סיום מה דעתך על תערוכות העיצוב השנתיות של קהילת המעצבים שכוללת גם לא מעט עיצוב גרפי?

yotam: אין לי מושג מי היה הראשון שאמר את המשפט שמתחיל ב-if you don't have anything nice to say, אבל אצטט אותו בכל מקרה. אם אתה רוצה לסיים באקורד חיובי, אז דווקא התערוכות של בתי הספר לעיצוב בשנים האחרונות נראות מצויין

yuvalsaar: אני תמיד רוצה לסיים באקורד חיובי! ולכן אאחל לכולנו שבמהרה בימינו אמן נזכה גם אנחנו לראות תערוכת עיצוב גרפי טובה במוזיאון העיצוב, במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. אני חושב שמגיע לנו

yotam: אמן

אלף אלף אלף

יש לפעמים את הדברים הקטנים האלו שאני מרוצה מהם במיוחד; צילום המסך שבראש הפוסט הוא אחד מהם. ומה אומר אותו צילום? שביום שני האחרון, הכתבה הנקראת ביותר בגלריה באונליין הייתה כתבה שלי על חמישה מעצבים פונטים צעירים. המרוצות נובעת פחות מכך שמדובר בכתבה שלי אלא יותר מכך שמדובר על כתבה שעוסקת בפונטים. ומה אפשר ללמוד על זה? בעיקר שאנשים אוהבים לקרוא לאו דווקא על הדברים שלפעמים נדמה לנו שמעניינים אותם. ובמילים אחרות: המילה טיפוגרפיה היא כבר לא משהו שצריך להסביר בכל פעם מחדש. כן! אנשים מתעניינים בשפה, באותיות, בכתב יד. ראיתי את זה בכתבה הזו, ובכתבה על הפונט החדש של עודד עזר בשנה שעברה, ובכתבה מלפני שנה וחצי על פרנק ריהל ואריאל שהתפרסמה במוסף, ובמפגש הראשון של פורטפוליו לייב, ויש עוד דוגמאות.

כששמעתי לראשונה על  "אאא", ידעתי שאני רוצה לכתוב על האתר, אבל לא לגמרי ידעתי איך אני מטפל בזה ואיך אני מזכיר את כל המשתתפים ומספר עליהם לציבור הרחב. "בית לטיפוגרפיה עברית", מכריזה כותרת האתר, שהוקם על ידי המעצב אברהם קורנפלד, במטרה לקדם טיפוגרפיה עברית חדשה שמכבדת את מקורותיהן של האותיות ושל השפה. מעבר לכך, האתר גם מציב אלטרנטיבה רעננה לחברות הפונטים הגדולות ששולטות בשוק המקומי, וממשיך את המסורת של מעצבי פונטים עצמאיים כמו ינק יונטף, עודד עזר, מיכל סהר, דני מירב ("הטייס") ועוד.

לכאורה זו כתבה שמיועדת למעצבים גרפים, הם אלו שאמורים לקנות פונט כזה או אחר באתר המעוצב להפליא. מצד שני כמו שכבר אמרתי, אותיות, שפה וטיפוגרפיה זה נושא שמעניין את הקהל הרחב. ואז הבנתי מה צריך לעשות: למה שלא נצלם את כל המשתתפים באתר, כל אחד מחזיק את האלף שלו? לשמחתי הרעיון התקבל בברכה על ידי כל הנוגעים בדבר ויצאנו לדרך. הנה התוצאה:

אין לי משהו מאד חכם להוסיף חוץ ממה שכבר אמרתי (וכן, אני יודע שנדב ברקן מחזיק "א" של אהרוני). אני חושב שמדובר ביוזמה מבורכת ואני מקווה שהם יעשו את המיליונים מאלפי המשקלים שהם ימכרו. חוץ מזה אני יכול רק לספר שבשבוע הבא, בלי נדר, תהיה עוד כתבה על טיפוגרפיה (כן, כן!), וגם (לא קשור) שביום שישי הקרוב יתפרסמו שני ראיונות שלי, שבאופן אישי אני מאד מרוצה מהם – אחד עוסק בעיצוב של פייסבוק (!) והשני בעזרא מילר מהסרט "חייבים לדבר על קווין" (!!!).

קצרים 07

1. בעוד 12 יום אני עובר דירה. אולי מתישהו אני אכתוב על כל מיני תובנות קטנות בנושא אבל בינתיים תיאלצו להסתפק בפוסט מסוג אחר.

2. המפגש של פורטפוליו לייב בשבוע שעבר היה פשוט מעולה. טרטקובר נתן את השואו המתבקש, אבי משולם היה כוכב, וגליה גור זאב איזנה את השניים כשהיה צריך. המפגש הבא ייערך ביום שלישי ה7/2, פרטים בקרוב. אם אתם רוצים לשמוע מחשבות ממישהו שהיה שם, עופר מסיפור כיסוי כתב פוסט מאד יפה בעקבות המפגש.

3. ופה עופר בוחר את העטיפות הטובות של 2011. ככלל זה אחד הבלוגים החביבים עלי, פשוט תענוג

4. לא רק שאני עובר דירה אני גם נפטר מהאוטו שלי (פג'ו 206, שנת 2004, באמת מציאה. מי שרוצה עוד פרטים – במייל). יש משהו מאד מוזר בלהיכנס לאוטו עם מישהו שאתה לא מכיר בזמן שהוא בודק שהאוטו נוסע כמו שצריך. הדבר הכי קרוב לחוויה הזו זה דייט ראשון שאתה רוצה שכבר יגמר. מאד מוזר כבר אמרתי?

5. יותם הדר בפוסט נהדר (יצא לי חרוז) באנטייטלד על מנגנון הפרסום של מגזין דוט-דוט-דוט. שלם לפי אחוזי האפור שבמודעה

6. לא ייאמן שדברים כאלו עוד קורים. כמו לוויתן שנפלט אל החוף, תמונות של קוסטה קונקורדיה במגזין האטלנטיק

7. "אם תגידו שכותרות הפתיחה של 'נערה עם קעקוע דרקון' בגירסת דייויד פינצ'ר היו החלק הטוב ביותר בסרט, אני לא אתווכח אתכם". רד פיש מסכם את דעתו על הסרט בעין הדג. האמת, זו באמת יצירת מופת (הכותרות, לא הסרט). תפתחו את הוידאו על כל המסך ותגבירו את הווליום. ופה פינצ'ר מדבר קצת על הסרט ואפשר לראות גם את כותרות הפתיחה הנפלאות של seven ושל panic room.

8. ואם אנחנו כבר בעין הדג, עוד משהו למעצבים: כל הפוסטרים אותו דבר. לא מפתיע אבל שווה

9. מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל פתח את האתר שלו לציבור הרחבץ יש עוד כל מיני עניינים של זכויות יוצרים אבל זה צעד מבורך

10. מרמלדה מרקט, מתחם קניות אינטרנטי לתחומי העיצוב והיצירה העצמאית. אולי תקנו לעצמכם משהו נחמד

11. איך נראים המחסנים של אמזון. וואוו

12. תוכנת המגע של אדובי (באדיבות המזלג). בקרוב באייפד שלי

13. וזו טישירט עם פסים מיוחדים לנגב את המשקפיים. מגניב

14. וזה בכלל כל כך יפה שתוך שניה אני מזמין לי 100. אני לא יודע מה אני אעשה איתם אבל זה פרט שולי (ויש עוד דברים מגניבים ב-lufdesign)

15. coverjunkie. בדיוק מה שזה נשמע: שערים של מגזינים. גררררררר!

16. ולסיום: הזמנים הטובים הגיעו! עיתון חד פעמי של רק דברים טובים באדיבות הכנסיה של לונדון (שזה שם של סטודיו לעיצוב…). פה אפשר לקרוא קצת על הרעיון

הרמה להנחתה

כבר שבועיים שהצילום הזה לא יוצא לי מהראש.

-

לקראת המפגש השני בסדרת פורטפוליו לייב (שיתקיים ביום שלישי הקרוב), ביקרתי לפני שבועיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ונפגשתי עם גליה גור זאב, האוצרת של תערוכת צילומי העיתונות עדות מקומית. התערוכה מציגה את מיטב צילומי העיתונות של השנה האחרונה, כולל את הדיוקן הזה שצילם זיו קורן, שמציג את נשיא המדינה, שמעון פרס, במהלך ביקור בימ"מ (יחידה מרכזית מיוחדת ללוחמה בטרור) בפברואר 2011.

הנה הפריים המלא:

הצילום הזה זכה בקטגוריית דיוקנאות בודדים במקום הראשון. הוא לא בהכרח הצילום הכי טוב בתערוכה, או הצילום שהכי ריגש אותי, ועדיין. יש בו משהו כל כך מוצלח, שמצליח להעביר בצורה כל כך מדויקת את המקום הפסיכי הזה שאנחנו גרים בו: נשיא המדינה, האזרח מספר אחת (בן 88, כן?), משתעשע כמו ילד בגן עם לוחמי ימ"ם שהפנים שלהם מכוסים, ומכוון נשק כלפי הצלם – וכעת גם כלפי הצופה. זה כל כך מופרך, שאפשר לדבר על זה שעות, ולכתוב מאמרים אינספור.

אבל לא חייבים: זו הדוגמה הקלאסית למשפט הידוע שתמונה שווה אלף מילים.

אבל התמונה הזו מעסיקה אותי בפן רחב יותר שמעניין אותי לבדוק, ושיהיה גם אחד הנושאים שנדבר עליו ביום שלישי הבא. הצילום הזה הוא ממש הרמה להנחתה, בדיוק מסוג צילומי העיתונות שמבקש ממעצבים "בואו תשתמשו בי", שיוסיפו לו משפט או שניים וישגרו אותו לקהל הרחב ככרזה פוליטית. הוא מכיל את הגיחוך המתבקש, הרלבנטיות למקום, את הדמות הפוליטית המוכרת. מה צריך יותר מזה? מצד שני, אם התמונה הזו כל כך מוצלחת, האם צריך את התיווך של המעצב הגרפי כדי שיפנה את תשומת הלב שלנו אליה? אל המציאות שנקפת ממנה? או שמספיק לראות אותה וזהו?

הצילום הזה הזכיר לי את הכרזה הזו של טרטקובר, משנת 1998:

שוב, צילום שמציג בצורה מדויקת את העולם הפסיכי שאנו חיים בו. מצד שני, אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה קורה כשיש מיליון תמונות? מה הסיכוי שלנו לשים לב לתמונה הזו ולא לאחרות? ומה הסיכוי של צילום לשנות מציאות, להשפיע על המציאות? ואולי בכך טמון הכח של המעצב (ושל העורך), לברור מבין אלפי התמונות את התמונה האחת ובאמצעות הוספת המלל להפנות אליו את תשומת הלב שלנו?

-

יש עוד הרבה צילומים מצויינים בתערוכה, שהייתה אגב מלאה באנשים. זה גם קצת מוזר, למה שאנשים יבואו לראות במוזיאון צילומים שכבר התפרסמו בעיתונות? למה אנחנו צריכים מישהו שיגיד לנו, הנה הצילומים החשובים של השנה האחרונה? זה לא כזה ברור מאליו בעיני. למה שמישהו ירצה לראות את התמונה הזוכה בקטגוריית תרבות ואמנות (בודדות) שמציג את רגע הזכייה של ג'קי מנחם, הזוכה בגמר "האח הגדול" השלישי, מרץ 2011:

גם זה מסוג התצלומים שמעצבים יכולים לעשות אתם מטעמים. מצד שני, כמו שהשנים האחרונות הוכיחו, לא צריך להיות מעצב בשביל להדביק משפט על תמונה ולהפיץ אותה ברשת, כמו הלהיט האחרון, חתולים מסיתים לשמאל. אבל זו כבר סטייה מהנושא (…). נראה לי שלמפגש בין חתולים ואינטרנט מגיע מפגש מיוחד משלהם, שיחקור פעם אחת לעומק את התופעה הזו. מי יודע, אולי בהמשך הסדרה…

-

ותזכורת קטנה: פורטפוליו בבית העיר, יום שלישי 10/1 בשעה 20:30, ביאליק 27 תל אביב

זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן

אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק עם המשתתפים במפגש השני של פורטפוליו לייב (יום שלישי, 10/1, 20:30 בבית העיר), היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה? ולמה קולם של מעצבים לא נשמע גם בסוגיות שקשורות לתחום העיצוב. כתבתי על זה קצת במחשבה שפרסמתי ביום ראשון באנטייטלד וגם עודד בן יהודה פרסם היום ב-xnet פוסט בנושא עם הרבה דוגמאות.

היום אני שמח לשתף אתכם (במסגרת פורטפוליו צ'אט) בשיחה שניהלתי עם עידו ניסן ארזי, שפתח ב-2009 את Poster Boy, בלוג הכרזות (המעולה) של עידו, ניסן וסני.

מבולבלים? גם אני הייתי עד שהבנתי שמה שהחל כבדיחה בלימודים הפך להיות השם שאיתו הוא חותם על הכרזות שלו. "פוסטר בוי הוא הכינוי לשחקן בקבוצה שלא מקבל דקות משחק ורק מצטלם לפוסטר", כותב סני בבלוג. "וככה זה גם במחאה – אתה לא באמת במשחק אבל אבל אתה עומד על הקווים וצועק אל השחקנים מה אתה חושב שצריך לעשות. הכרזות שלי הם תגובה, הערה, הארה או מחאה שלי לנעשה סביבי. אם אתם מסכימים עם משהו שעשיתי תרגישו חופשי להעביר, ללנקק, להפיץ ולשלוח לכל העולם סביבכם".

ההשפעה של טרטקובר היא ברורה (זה מחמאה, כן?), ושניה לפני שנתחיל בצ'אט, הנה אחת הכרזות האהובות עלי:

בואו נתחיל (וכמובן שכל הכרזות בפסט הזה הן פרי עיצובו):

sany: היי

yuvalsaar: ‫שלום! מה שלומך?‬

sany: כמו תמיד, רק קצת אחר כך. איך אצלך?

yuvalsaar: ‫לא רע בכלל‬, ‫שזה גם כמו תמיד‬

sany: ככה זה החיים בהארץ

yuvalsaar: ‫נו…‬ ‫איך אתה רוצה שנפנה אליך? עידו. סני? עידו, ניסן וסני?‬

sany: סני. עידו זה רק בקופת חולים, וניסן זה רק שאבא שלי מתעצבן

yuvalsaar: ‫סבבה. בוא תספר קצת על עצמך, מה ואיפה למדת ומה אתה עושה מאז‬

sany: ‫אוקי. אז למדתי בשנקר והייתי התלמיד המעצבן הזה שלא משנה מה התרגיל הוא תמיד מביא משהו פוליטי, תמיד מנסה לנג'ס עם איזו אמירה חברתית למרות שזה כולה שיעורים בטיפוגרפיה. אבל אם כבר לכתוב משהו בפונט יפה אז למה שלא יהיה קשור לרצח רבין? זה לפחות מה שחשבתי

yuvalsaar: ‫מתי סיימת? ומה היה פרויקט הגמר שלך?‬

sany: סיימתי ב-2007. פרוייקט הגמר שלי היה מיתוג לפסטיבל החוגג 40 שנות כיבוש עם אריזות מתנה כאלה לבקבוקי תבערה וכדורי גומי

yuvalsaar: ‫ומה היו הביקורות שקיבלת?‬

sany: הביקרות שהכי זכורה לי הייתה שזה יותר מידי קופרייטרי ופחות מידי מעוצב, כאילו שהרעיון יותר חזק מהעיצוב

yuvalsaar: ‫אוקי. ומה עשית מאז 2007?‬

sany: אחרי שנקר עבדתי במשרד פרסום עד שנשברתי ואז פתחתי סטודיו. מאז אני בעיקר עובד עם ארגונים ועמותות פוליטיות וחברתיות

yuvalsaar: ‫מה למשל? תן דוגמאות‬

sany: זה מאוד שמאלני, מוכן?

yuvalsaar: ‫אל תאיים‬

sany: שלום עכשיו, סולדריות שייח ג'ראח, השמאל הלאומי, מרצ, גרינפיס, יוזמת ז'נבה, שוברים שתיקה, תנועת מתפקדים, ילדים ישראלים, ניצן הורוביץ, ועוד כמה

yuvalsaar: ‫אז אתה באמת מה שנקרא שמאלני מקצועי. תגיד, אפשר להתפרנס מזה? או שאתה נאלץ לעשות חלטורות מהצד‬?

sany: אני לא נאלץ, אני עושה דברים נוספים, אבל לא מאילוץ. אפשר להתפרנס מזה, אבל צריך לחיות בצניעות בדירה קטנה ולאכול רק לחם

yuvalsaar: ‫אז לפני שנעבור לבלוג רק תגיד מה אתה עוד עושה? יש לך בכלל אתר חוץ מהבלוג?‬

sany: אני מעצב קצת לטלויזיה (מועדון לילה, שבוע סוף, קומדי סנטל וכו') וכל מני פרוייקטים מסחריים. אתר משלי עוד לא הספקתי להרים

yuvalsaar: גם משהו… ברשותך, בוא נעבור לבלוג. למה בעצם בלוג?‬

sany: התשובה הקצרה והמבאסת היא כי זה זול מלהדפיס את הכרזות וללכת לתלות אותם ברחוב

yuvalsaar: ‫אני יכול להבין את זה גם מההבט שכרזות זה קצת אאוט ואינטרנט זה אין, אבל מה היכולת שלך להשפיע או לקבל תשומת לב בבלוג?‬

sany: האמת היא שזה הפתיע אותי עד כמה החשיפה היום הרבה יותר חזקה בבלוג מאשר ברחוב. היום כרזה מגיע להרבה יותר אנשים בפייסבוק מאשר ברחוב הכי מרכזי בעיר

yuvalsaar: ‫יש לך הערכה לגבי מספר האנשים שרואים את העיצובים שלך?‬

sany: בחודשים טובים היו לי אפילו כמה אלפי כניסות לאתר, וזה לא כולל את האנשים שראו בפייסבוק ולא נכנסו. אבל יש גם תקופות של כמה מאות בחודש

yuvalsaar: ‫ואז נשאלת השאלה האם זה בכלל משפיע? למה לעשות את זה?‬

sany: כמי שמעצב בד"כ כרזות לתנועות ואירגונים ששם הכרזה היא חלק מקמפיין והיא מחוברת עם אסטרטגיה ומיתוג, אני מוצא את עצמי המון פעמים עם אמירה שאני מאוד רוצה להגיד אבל לא בדיוק מתאימה לתנועה אז במקום לגנוז יש לי את המקום שלי, ששם האמירה היא שלי. חוצמזה שזה לא שזה באמת בא מאיזה מקום מאוד שכלתני שבו ישבתי והחלטתי שצריך לעשות בלוג. פשוט כשקורה משהו שמעצבן אותי אני חייב להגיב, והכלי שיש לי כמעצב זה זה

yuvalsaar: ‫יפה!‬

sany: בעצם זה ביבי אחראי לבלוג הרבה יותר ממני. ככל שהוא יותר מעצבן אותי ככה יש יותר כרזות

yuvalsaar: ‫תגיד, איך זה עובד? אתה רואה תמונה ואומר זה מתאים לי למשהו שאני רוצה להגיד או קודם יש אמירה ואחרי זה מתחיל תהליך העיצוב?‬

sany: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן. אחר כך אני מזקק את מה שאני רוצה להגיד על זה. אני בעצם מנסח לעצמי את הטוקבק שלי, מה האמירה שלי על זה, ואז אני מתחיל להריץ בראש רעיונות איך להגיד את המסר שלי בצורה הכי מפתיעה, הכי מרגשת, הכי נוגעת. אבל אין לזה נוסחה קבועה. לפעמים אני שומע שיר ופתאום אני אומר לעצמי "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? זה שווה כרזה!

yuvalsaar: ‫כמו שאתה יודע, במפגש הבא שלי בבית העיר אני מארח את דוד טרטקובר, ואני תוהה למה אין עוד טרטקוברים? כי אין? כי יש אבל לא טובים כמוהו? כי היום יש הרבה יותר ערוצי הפצה? כי כבר לא אכפת לנו? כל התשובות נכונות?‬

sany: אני לא בדיוק בטוח שאין עוד כמוהו, אני חושב שפשוט החשיפה שלהם הרבה יותר קטנה, גם כי כחברה השתננו

yuvalsaar: ‫זה חלק מהעניין שעליו אני מדבר‬. ‫כשאני אומר אין עוד טרטקובר זה לאו דוקא ענין של כשרון‬

sany: פעם התעניינו בעיצוב פוליטי, פעם חיפשו אנשים עם אמירה כזאת. גם בעיצוב וגם בעוד דברים. פעם הקהילה, האימרה על החברה, על המדינה, היו במרכז תשומת הלב, ואז אמנים ומעצבים פוליטים קיבלו יותר תשומת לב. אבל היום סטודנט לעיצוב בא ללמוד בשביל לעצב אפלקציה מגניבה לאייפון, והשאיפה הכי גדולה שלו היא לעצב לתאגיד בינלאומי. כתוצאה מכך מעצבים שרוצים לשנות את העולם קצת נדחקים הצידה

yuvalsaar: ‫אני לא בטוח שכשטרטקובר הלך ללמוד כל המעצבים רצו לשנות את העולם‬

sany: אני גם לא חושב שזה היה ככה, אני מבין שגם שטרטקורבר הלך ללמוד לא כולם רצו לשנות את העולם, אבל אז ברדיו היו שירים על גבעת התחמושת וזה היה מקובל יותר ופופולרי יותר לדבר על החברה, על המאקרו, על מה שקורה במדינה. אז גם למעצבים היה יותר חיבור לזה ואתה גם רואה את זה בעבודותיו המוקדמות יותר. הוא מאוד ישראלי, מאוד עוסק בארץ ישראל. כמה מעצבים צעירים היום בכלל רוצים ללכת לעבוד בשביל עירייה או בשביל מפלגה?

yuvalsaar: ‫זה נכון‬

sany: היום מעצב צעיר רוצה לעשות לוגו לבוטיק מעצבים או קטלוג אופנה

yuvalsaar: ‫תזכיר לי בן כמה אתה?‬

sany: 30. כבר די זקן אה?

yuvalsaar: ‫עוד שניה יכול לצאת לפנסיה‬… ‫אתה חושב שלמחאת האוהלים תהיה השפעה על הדבר הזה? כי לא ראיתי יותר מדי מעצבים שמוחים פה על משהו בזמן האחרון‬

sany: מחאת הקיץ עשתה בדיוק את מה שאני מדבר עליו. לכמה רגעים היא הפכה את המחאה למגניבה, למרכזית, לטרנדית, ואז פתאום שמו לב לכמה עיצוב מחאה יש פה, ופתאום מעצבים גילו שזה כלי מצוין להעביר בו מסרים. וכנראה שבגלל זה גם הכרזה "משרתם של שני אדונים" שעשיתי בתקופת המחאה על ביבי, נוחי ותשובה קיבלה הכי הרבה חשיפה, כי היא יצאה מגבולות הבלוג והגיע לפריים טיים של הטלויזיה

yuvalsaar: ‫כן, אני זוכר אותה מאז. מה אתה אומר, המחאה תחזור באביב?‬

sany: אני חושב שצפוי לנו עוד קיץ של אוהלים. נראה שאפילו אנשים מחכים לזה, אבל זה ישראל, אז הכל יכול לקרות. מה שבטוח זה שבתערוכות סוף השנה הקרובות תראה הרבה יותר כרזות מחאה

yuvalsaar: ‫אתה חושב? אני ממש לא בטוח לגבי התערוכות‬. ‫גם לגבי המחאה, אגב, אבל בוא נתרכז לרגע בתערוכות‬

sany: אני חושב שמחאה הפכה להיות הרבה יותר מגניבה והרבה אנשים התחברו אליה לראשונה. אני פעיל פוליטית מגיל 14, הייתי בהמון הפגנות, אף פעם לא הרגשתי את העוצמה שהייתה בקיץ האחרון, ואף פעם לא פגשתי את האוכלוסיה הזאת של המעצבים בהפגנות. ופתאום בקיץ ראיתי חיבור של האוכלוסיה הזאת למחאה. אני בטוח שזה ככה גם אצל הסטודנטים, הנושאים האלה חמים עכשיו

yuvalsaar: ‫נצטרך להמתין ולראות. הלוואי. משהו להוסיף לסיום?‬

sany: ממממ… שני דברים

yuvalsaar: ‫קדימה‬

sany: אחד: לא יצא לי להגיד שבשנה האחרונה יש לי חבר טוב ששמו עידו רונזטל, שכותב סאטירה, שעושה איתי בריינסטורמיג ומביא מלא רעיונות לכרזות לבלוג ומגיע לו קרדיט.

yuvalsaar: ‫מגיע לו!‬

sany: והשני זה שטרטקובר הוא כל מה שרציתי להיות מרגע שגיליתי את העיצוב הגרפי. הוא המורה הרוחני שלי ואני מקווה שגם של כמה שיותר מעצבים בישראל, וזה כבוד להיות מוזכר איתו באותו ערב. בקיצור, תודה על המחמאה

yuvalsaar: ‫מה שאומר שנראה אותך ביום שלישי?‬

sany: ברור

yuvalsaar: ‫תבוא להגיד שלום!‬

sany: בשמחה

yuvalsaar: מעולה! בוא נסיים במשהו אופטימי…

ההיסטוריה של העיצוב הגרפי לימים גשומים

הנה יוזמה מקסימה, ספר מומלץ לכל חובבי האיור, העיצוב והטיפוגרפיה.

שני גופים אחראים להוצאת הספר ההיסטוריה של העיצוב הגרפי לימים גשומים, שיצא בחודש שעבר בהוצאת גשטאלטן: יצרנית ניירות נורבגית ו"סטודיו 3", סטודיו לעיצוב שמפעילה המחלקה לעיצוב גרפי בבית הספר למקצועות הקריאייטיב באוסלו. בראיון שפרסמתי בגלריה השבוע סיפרה מואה נורדאהל, שסיימה את הלימודים שם לפני חצי שנה ונמנתה עם העובדים בסטודיו, כי הסטודיו עובד עם לקוחות אמיתיים ומי שעובד שם מקבל שכר. כל סטודנט יכול להגיש בשנה השלישית ללימודים מועמדות לסטודיו, וזו גם הסיבה לשמו של הסטודיו – "3": מי שמתחיל לעבוד בו עושה זאת בשנתו השלישית ללימודים. מי שמתקבל עובד כמעצב לכל דבר, נפגש עם לקוחות, הכל כמובן בהשגחת הסגל האקדמי של המחלקה.

הספר לא היה שיתוף הפעולה הראשון של הסטודיו עם יצרנית הנייר וגם לא עם הוצאת הספרים. "יצרנית הנייר היא לקוח ותיק של הסטודיו, ובכל שנה עשינו לו לוחות שנה מצחיקים עם סוגים שונים של נייר, מתנה שהם יכולים לתת ללקוחות שלהם ולהציג באמצעותה את סוגי הניר השונים שהם רוצים להתגאות או לקדם אותם. לפני שנתיים הם החליטו שהם רוצים להוציא ספר במקום לוח שנה, והתוצאה הייתה הספר 'טיפוגרפיה היפראקטיבית' שיצא גם הוא בהוצאת גשטאלטן. מכיוון שהם היו מרוצים מהתוצאה הם רצו עוד ספר, והיינו צריכים לחשוב על קונספט חדש. זה היה תהליך ארוך, היו המון רעיונות, בסוף החלטנו להציג את ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כסיפור מאוייר חמוד על נכד וסבא, שבמקביל יכלול משימות שהתשובות אליהן יופיעו באתר אינטרנט מיוחד".

פשוט נהדר.

והתוצאה? פנטסטית. הספר שהודפס בפורמט קטן וידידותי עם כריכה קשה, מאויר בקו איורי ידידותי ונעים. לאורך כל הסיפור מופיעות חידות, אפשר לגזור חלקים ממנו וליצור דמויות נייר של המעצבים החביבים עליכם, אולם בניגוד למראה השובב תוכן הספר רציני ומיועד לא רק לילדים, אלא לכל מי שמעוניין ללמוד על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי מהמאה ה-18 ועד סוף המאה ה-20.

מתי נראה סטודיו כזה באחד מבתי הספר לעיצוב בארץ? לבינתיים, הנה שוב הראיון במלואו, והנה שלוש כפולות מתוך הספר (לחיצה על כל אחת תפתח אותן בגדול).

 

פורטפוליו לייב: מפגש שני

זהו. אחרי המפגש הראשון והמוצלח, אפשר לספר על המפגש הבא.

בעוד שבועיים – ביום שלישי ה-10/1 בשעה 20:30 – יתקיים המפגש השני של פורטפוליו בבית העיר וההתרגשות רבה. אני באמת שמח ונרגש לספר שהאורח שיפתח את הערב השני יהיה לא אחר מדוד טרטקובר (בסוף הפוסט תוכלו לגלות מי האורחים הנכבדים האחרים שיתלוו אליו). אמנם נדמה לי שלא צריך להציג את טרטקובר אבל בכל זאת נגיד עליו כמה מילים.

"טרטקית אינה שפה רשמית בישראל, ובכל זאת, מעטים כיום הם הישראלים שאינם דוברים אותה ברמה כזו או אחרת. את הטרטקית לא לומדים באולפן. היא מחלחלת לתודעה במשך שנים דרך כרזות, ספרים, סיכות, מדבקות ומודעות". כך כותב עורך הדין מיכאל ספרד על התרומה התרבותית של המעצב דוד טרטקובר (טרטה בפי חבריו) בספר חדש המאגד עבודות של המעצב מארבעה עשורים. לא בכדי מדבר ספרד על שפה טרטקית, שכן שמו של המעצב נהפך כבר מזמן למותג בפני עצמו, בישראל ובחו"ל. וכך גם נקרא הספר, בפשטות, "טרטקובר" – השם מופיע באותיות לבנות ובולטות על שדרתו של הספר עב הכרס – כ-500 עמודים – שראה אור לפני שלושה חודשים בהוצאת עם עובד.

הספר מגולל את הסיפור של מדינת ישראל כפי שהוא משתקף מנקודת המבט של טרטקובר – התרבותית, החברתית והפוליטית. בין השאר מופיעים שם עטיפות תקליטים איקוניות, למשל של "מחכים למשיח", של שלום חנוך, ו"ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין; הלוגו לסרטו של קלוד לנצמן "שואה"; מגילת העצמאות באינטרפרטציות שונות; הכרזות הפוליטיות משנות ה-80 – בהן בית הקברות הצבאי המוכתר כ"מחנה הלאומי" לציון שנתיים למלחמת לבנון הראשונה ו"מי ימלל גבורות ישראל" בעקבות הטבח בסברה ושתילה; סדרת הכרזות "I'm here" שבה שילב את דמותו בסיטואציות ביטחוניות טעונות, לבוש בווסט כתום של כוחות הצלה שעליו כתוב "אמן"; סדרת "הכתם", שבה דיוקנאותיהם המצולמים של אנשים שונים, מטרטקובר עצמו ועד לאליקים רובינשטיין, מכוסים בכתם אדום בצורת השטחים; ועוד.

אולם, למרות הנוכחות וההשפעה הגדולות שלו, אין לטרטקובר ממשיכים של ממש ביצירה הישראלית הפוליטית. למה בעצם? למה רואים היום פחות עבודות פוליטיות? כי אין מי שיפרסם אותן? כי אנחנו לא רוצים לראות אותן? או אולי הטכנוגלוגיה אשמה: האם בעידן הדיגיטלי של הצפת הדימויים כבר אין צורך במעצב או באמן שיתווך לצופה את המציאות? האם אפשר להסתפק בצילום הבודד או בתמונת שפותחות את מהדורות החדשות ומופיעות בעמודים הראשונים של אחרי החדשות והעיתונים היומיים? אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה קורה כשיש מיליון תמונות?

הקשר בין עיצוב ואמנות לפוליטיקה, היכולת של תקשורת חזותית ושל צילום העיתונות להשפיע על המציאות, והשפעתה של המהפכה הדיגיטלית על התרבות החזותית בהקשרים אלו, יעמדו במרכז הערב השני בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השני בסדרה ישתתפו בנוסף לטרטקובר גם גליה גור זאב, האוצרת של תערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", שנפתחה בחודש דצמבר במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב; ואבי משולם, שעד לאחרונה שימש כעורך הראשי של עיתון "מעריב" ולפני כן שימש כעורך הראשי של אתר "וואלה!" במשך שש שנים.

- – -

לקריאה נוספת על טרטקובר, כדאי לקרוא את הראיון שלי איתו שהתפרסם בגלריה לפני כמה חודשים. על המפגש הקודם של פורטפוליו לייב אפשר לקרוא בקטגוריית לייב של הבלוג.

גם הפעם אי אפשר להזמין כרטיסים מראש, ולכן מומלץ להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום!

אבא לא עובד, הוא גוזר ניירות ומשחק בצבעים

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשפגשתי את המעצב משה פרג היה שהלוואי עלי להיראות כמוהו בגיל 70 (את מי אני מרמה, למה 70, גם 50…). כמה דקות לאחר מכן כבר נשביתי בקסמיו ובסיפורים שלו, כשהוא סיפר לי איך נסע ללמוד עיצוב גרפי בשנות ה-60 בלונדון, חזר לארץ והקים סטודיו, וסיפר על הלוגואים, המטבעות, הבולים ושאר החומרים הגרפים שהוא עיצב ב-40 ומשהו השנים האחרונות. כתבתי כבר בעבר: תנו לי לראיין רק אנשים מעל גיל 70 או 80 ואני מאושר; וגם הפעם זה הוכיח את עצמו.

בשבוע שעבר ביום חמישי התפרסם בגלריה הראיון שערכתי איתו, ואני חושב שמי שראה את העמוד המודפס, היה לו קשה לפספס את הראיון (אפשר להתרשם מהתמונה בראשית הפוסט). הסיבה לש"ח הענק הזה היא שפרג היה זה שעיצב את הסמל של השקל חדש, אותו סימן שנמצא לכולנו על מקלדת המחשב, ושאנחנו לוקחים כמובן מאליו. עצם העובדה שמישהו בכלל עיצב את הסמל הזה היא בכלל עניין לכאורה מוזר, זה הרי נראה כאילו זה היה שם תמיד.

אחרי הראיון פרג שלח לי עמוד מספר הסקיצות שלו מאותה תקופה. להגיד שזה מסמך היסטורי שצריך להיות במוזיאון זה אנדרסטייטמנט.

בדף הסקיצות אפשר לראות סקיצות נוספות שמשלבות חצים בהשראת גרף כלכלי עולה ויורד, או כאלו שמנסות לקבל את ההשראה שלהן מסמל הדולר. לצדן אפשר לראות בעיפרון את הסקיצה שהובילה לסמל הסופי. כך הוא סיפר: "היתה תחרות והתחלתי לחשוב על כל מיני רעיונות. מכיוון שאני כותב בכתב מחובר, ראיתי בעיני רוחי בן אדם כותב צ'ק, ודמיינתי שהוא כותב את האות שין ומחבר אותה לאות חית. לא חשבתי שיהיה סמל, חשבתי שיכתבו מין שין שיוצאת ממנה קשת שמתחברת לאות חית, שמי שיכתוב את זה יעשה מין רישום שהיה נראה לי די קל לעשות ביד.

"לאחר ששירטטתי סקיצות ידניות עברתי למחשב ואז הגעתי למשהו יותר גרפי, שהיה יותר שלם, שלא יכולתי להתווכח אתו בכלל", הוא הוסיף בחיוך. "זאת היתה ההצעה היחידה שהגשתי. ככלל, אני אף פעם לא מגיש יותר מהצעה אחת. מה שאני אוהב בתוצאה הסופית הוא שגם אם הופכים את הסמל ב-180 מעלות הוא נשאר אותו דבר. זה כמו משחק, ואני לא סתם משתמש במושג הזה. אני זוכר שכשהגננת של נירה, הבת שלי, שאלה אותה במה אבא שלך עובד, היא ענתה שאבא שלי לא עובד, הוא גוזר ניירות ומשחק בצבעים".

כך, על הדרך, הוא גם מציע תשובה לשאלה שאין מעצב שלא נתקל בה ובדרך כלל לא ממש יודע איך לענות: אז מה אתה בעצם עושה? מהיום יש תשובה: גוזר נירות ומשחק בצבעים, למרות שבעידן האייפד והסלולר אולי צריך לחשוב על משהו עדכני יותר.

הנה שוב הראיון, לטובת מי שרוצה לשמוע עוד על האיש המקסים הזה.