הפעם הראשונה שבה פגשתי את חברי קבוצת ארבע וחמישה הייתה לפני שנה. התשעה – ארבע בנות (נעה הימלפרב, נעם טבנקין, שירה קרת, הדס שלם) וחמישה בנים (עדי זפרן וייסלר, רון יוסף, איתי לניאדו, בועז מנדל וינון רטיג) – סיימו לפני כמעט שנתיים את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. אז גם החליטו לפתוח חלל עבודה משותף, שכרו האנגר ברציף הדייגים בנמל יפו, והתחילו לעבוד בו.
אני זוכר שמאד הסתקרנתי, היה בזה משהו מאד מרענן, תשעה חבר'ה שמחליטים לשמר במשהו את אווירת הלימודים ומנסים להילחם ביחד בכוחות השוק. הייתה פגישה מאד נחמדה, התרשמתי לטובה, אבל הרגשתי שעדין מוקדם מידי לכתוב עליהם. לפעמים יש את ההתלבטות הזו, האם להיות הראשון שכותב על מישהו ו"מגלה" אותו, או שכדאי לחכות קצת ולראות עוד קבלות. ביקשתי מהם שישמרו על קשר ושימשיכו לעדכן בדברים שהם עושים.
לפני חצי שנה עיצבו חברי הקבוצה את מזכרות האגף החדש של מוזיאון תל אביב: סימניות, סיכות דש, משקולת נייר, אגרטל, מחזיקי מפתחות ועוד, שהיוו מחווה צורנית למבנה החדש. אולם, מה שמצא חן בעיני במיוחד יותר מכל עיצוב כזה או אחר היה שחברי הקבוצה לא מסתפקים בעבודה המשותפת, ומעבר להיותם פעילים בסטודיו המספק שירותי עיצוב, הם מעוניינים להיות חלק מן ההתרחשות בשדה העיצוב הישראלי.
ביום חמישי האחרון נפתחה בחלל העבודה המשותף של הקבוצה בנמל יפו תערוכת עיצוב עכשווי שיזמה הקבוצה: "נכון להיום", תערוכה לעיצוב מקומי. בתערוכה, ששטחה כ-100 מ"ר, מוצגים 16 פריטי ריהוט שהוכנו במיוחד עבורה. בנוסף לעבודות של חברי הקבוצה מציגים בה גם מעצבים פעילים אחרים הנמצאים בתחילת דרכם, וביניהם סטודיו בייקרי (רן אמיתי וגילי קוצ'יק), יואב אבינועם, מיכל פרגו, קובי סיבוני, הדר שניר, איציק אסקיו ונגה ברמן.
ולשמחתי, ביום חמישי גם התפרסמה בגלריה כתבה שלי על הקבוצה ועל התערוכה, שפתוחה עד ה-19 במאי והתבררה כמוצלחת במיוחד. ההצבה שלה מרעננת, הפריטים שמוצגים בה – כפי שאפשר להתרשם בתמונות פה למטה – ברובם מוצלחים ומעניינים אף הם, והעובדה שמדובר ביוזמה של חבר'ה צעירים ולא ממוסדים מעודדת במיוחד. לא מדובר בתערוכה גדולה במיוחד, אבל כזו שאם אתם בסביבה מומלץ בחום להיכנס לרגע ולהגיד שלום. חוץ מזה נמל יפו בתקופה הזו של השנה הוא מקום מלבב במיוחד כך שאין לכם באמת מה להפסיד. לסיום, הנה כמה תמונות מתוך התערוכה, שצילם אחד מחבריה, רון יוסף:
חידה קטנה, שלושה ימים לפני המפגש הבא והשישי במספר של פורטפוליו לייב. במהלך המפגש שבו ישתתפו כאמור המאייר והסופר ירמי פינקוס, האוצר קובי בן-מאיר והמעצבת הגרפית אורנה אושרי, אחת הסוגיות שבהן נעסוק תהיה עד כמה איור חייב או צריך לשקף את המציאות בצורה ריאליסטית או שתפקידו להאיר צדדים אחרים שלה ושל הפנטזיה. הנה דוגמה מצויינת לדילמה הזו: במהלך העבודה על כל ספר מגיע תמיד השלב שבו צריך להחליט על העטיפה, וככל סופר, גם ירמי פינקוס התמודד עם הדילמה הזו לקראת צאתו של "בזעיר אנפין", ספרו החדש בהוצאת עם עובד.
הנה ארבע אפשרויות שנשקלו, נראה אתכם מנחשים מה נבחר לבסוף. התשובה תתגלה במפגש ביום שלישי, שבמהלכו יציג פינקוס אופציות נוספות ויחשוף קצת את תהליך הבחירה ואת הנימוקים לבחירה הסופית.
ולמקרה ששכחתם: פורטפוליו בבית העיר, מפגש שישי, יום שלישי ה-8/5 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27 תל אביב.
הבוקר התפרסם בגלריה ראיון שערכתי עם המעצב ירון שין, הידוע יותר בכינויו Jewboy, לרגל צאתו לאור של ספר שעיצב ביחד עם תום רזניקוב שעניינו עשור לקבוצת האמנים סלונה. עיקר הספר כולל "רמיקסים" – כ-100 עבודות חדשות שיצרו רזניקוב ושין מעבודות שיצרו חברי הקבוצה לאורך השנים, שמה שמדהים בכל הסיפור זה הוויתור על האגו ועל הקרדיט של היוצרים. התוצאה, כפי שאפשר לראות, מרתקת:
אבל מעבר לסיפור של הספר, אני חושב שיש בראיון כמה דברים שכל מעצב צריך לקחת לתשומת הלב. יוצרים רבים אוהבים לכנות את עצמם מולטי-דיסציפלינרים, להציג את עצמם כמי שיוצאים מהקופסה, אבל מעטים הם באמת כאלה. שין הוא כזה. לא משנה מה הפרויקט שהוא עובד עליו – עיצוב תדמית ארוכת שנים לפצ'ה קוצ'ה, עטיפות של ספרים ותקליטים – בדרך כלל להרכבי ולהוצאות שוליים – עבודה עם צלמים ומעצבי אופנה או פרויקטים אישיים, הוא תמיד מדלג בין כלי עבודה ותחומים והתוצאה כמעט תמיד מעוררת השתאות ועומדת בפני עצמה, גם במנותק מהלקוח המזמין.
-
כשדיברתי איתו על המעבר בין תחומים ועל השימוש המגוון שהוא עושה בצילום, איור, סאונד, תנועה ועוד, זה מה שהיה לו להגיד:
"אני לא צלם אבל זה לא משנה. אני לא מפחד להחזיק מצלמת סטילס, מצלמת וידיאו, עיפרון, להתעסק בכלי אנימציה, בעריכה או בסאונד. יש לי מטרות והאמצעים פחות חשובים. כשהתחלתי את התואר השני בהולנד לא היה לי מחשב, כי הוא עוכב בדרך מישראל, אז עבדתי עם לטרא-סט. אני יכול לעצב גם עם שרטוטית, אם צריך. אני לא מאמין במגבלות, לא טכניות, לא דיסציפלינריות ובטח לא של יכולת או הכשרה. ההוא למד לעשות טיפוגרפיה, ההוא למד לאייר הדברים האלו לא מעניינים אותי. אני אסתדר עם מה שיש. אם יוצאים צילומים גרועים נעבוד עם צילומים גרועים ונוציא את המקסימום".
לא יודע מה איתכם אבל אני מפחד.
זה לא ברור מאליו לעסוק בתחומים שלא למדת, שלא הוכשרת אליהם, שאתה לא שוחה בהם. זה בטח לא ברור גם להסתדר עם מה שיש ולהגיע לתוצאות מרשימות כל כך. נכון שיש תחומים אחרים שאני לא מפחד בהם, ועדין, משהו פה גרם לי לעצור לרגע ולחשוב על עצמי איפה אני כן מפחד ואיפה לא, וזה לא דבר שקורה הרבה, שמרואיין אומר משהו שגורם לך לעצור לשניה ולחשוב על חיים שלך.
-
לקראת סוף הראיון יצא לנו לדבר על עבודת המעצב, הקשר עם הלקוחות, הטוטאליות מול החיים הפרטיים, על גבולות, ועוד – כשכל הזמן אני חושב גם פה על עצמי בסיפור הזה.
"הספר הזה ליווה את החיים שלנו במשך חצי שנה והוא מסמן בעבורי את השאיפה לאידיאל שבו אתה הופך לישות אחת עם העבודה שלך ועם מושא העבודה שלך", הוא אמר. "העבודה על הספר הופכת להיות הבן זוג שלך, האוכל שלך, הבילוי שלך, החוויה הסוציאלית שלך. אתה חי ומדבר כל הזמן עם האנשים האלו, אתה בתוך התחתונים שלהם ואתה יודע עליהם לפעמים יותר מכל אחד אחר".
נשמע קצת מלחיץ, אמרתי בתגובה (אולי כי זה הכי לא אני. זה לא שהעבודה באופן כללי לא משתלטת לי על החיים אבל איפה שמים את הגבול?)
"זה כמו להיות חבר בלהקה", הוא המשיך. "אתה צריך להיות מוכן לחיות בדרכים, שהמוסיקה והלהקה תיכנס לך לתוך החיים ולא תיתן לך מנוחה. זה יכול להתיש לפעמים. אני עובד בבית והילדים שלי, בת הזוג שלי, תמיד מעורבים, יש להם מה להגיד, לפעמים הם גם עושים משהו. זה לא תמיד קל, יש מקומות שזה יכול להוציא אנשים מדעתם, ועדיין, כשעבודות כאלו קורות אני לא חושב עליהן במושגים של עבודה. זה אמנם לא שלי אבל זה ממש אני. אני לא יודע מה רע ומה טוב, אני לא יודע אם אני יכול להמליץ לאנשים לעבוד ככה, אבל בחלק גדול מהמקרים זה מה שקורה".
אז מה עם כסף, שאלתי.
"האספקט הכלכלי מעולם לא היה שיקול, לא התייחסתי אף פעם לג'ובוי כאל מנוף כלכלי. הדבר היחיד שעניין אותי היה שהעשייה תהפוך למשותפת; שליוצר ולי יהיה דיאלוג שמסיר מעל העבודה את הכותרת של 'נותן שירות'. אז נוצר היפוך תפקידים שבו אני מתייחס לעבודה הזו כאילו היא שלי, כאילו אני הלקוח, ואני משתף את השותף שלי בהתלבטויות ויוצר סיטואציה ששנינו עובדים בשביל עצמנו".
זה נשמע כמו משפט שרק מי שיש לו כסף יכול להגיד, אמרתי.
"אין לי כסף עודף אבל לא חסר לנו כלום. אני חי בדירה שכורה בתל אביב עם המשפחה שלי, אין לנו בחנייה מכונית מפוארת, אני נוסע באופניים וחי חיים צנועים. אני נהנה מכל רגע ממה שאני עושה; זה הכי חשוב. כסף הוא לא השיקול שלי לקבל עבודה למרות שברור שהמרכיב הזה עולה מיד ונכנס למעגל, אבל מרגע שהעניין הוסכם, אני מזיז את הכסף הצדה ולא סופר שעות. עובדה שאני מצליח לפרנס אשה ושלושה ילדים בחיים רגילים ונורמלים. בסופו של דבר גם בתחומי התרבות יש כסף ויש תקציבים. הם אמנם לא אדירים אבל הם מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות. אני מאחל לנו ככה כל החיים".
-
המחשבות עדין מהדהדות. הנה הראיון המלא.
אז איך היה השנה במילאנו? כדי לדעת את התשובה תצטרכו לקרוא את הכתבה שהתפרסמה הבוקר בגלריה. כדי לגרום לכם לעשות את זה הנה כמה תמונות:
שולחנות בעיצוב רון גלעד למולטני אנד סי
הדוכן של קרטל במרכז הירידים של מילאנו
גן החיות של Ionna Vautrin מתוך התערוכה של יצרנית הבדים קוודראט
מתוך קטלוג הקולקצייה החדשה של איקאה
חלון הראווה של לואי ויטון מקרוב
חלון הראווה של לואי ויטון מרחוק
אני כבר לא זוכר איפה צילמתי את זה...
שולחן של אריק לוי לאסטבלישד אנד סאנס
חלל הכניסה לתערוכה המעולה שמציגה עיצוב גרפי איטלקי בטריאנלה
מתוך התערוכה של פאבריקה בטריאנלה. צילום: Emanuele Tortora / FABRICA
כסא chandigarh בעיצוב דושי לוויאן למורוסו
מדפי Corniches בעיצוב האחים בורולק לוויטרה. צילום: סטודיו בורולק
גופי תאורה של סטודיו ננדו
כן, אני יודע שעבר לא מעט זמן מאז שכתבתי פה, אבל יש לי שק מלא בתירוצים: שברתי את הבהן, התחילו החגים, נסעתי לנפוש לשבוע לאורך נהר הריין ולאחר מכן הייתי במשך שבוע במילאנו לרגל שבוע העיצוב (קשה אני יודע), ואז היה יום העצמאות ועוד ועוד, אבל הנה, נגמרו התירוצים, ומה כל זה לעומת הידיעה שבעוד 10 ימים (יום שלישי ה-8/5 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27 תל אביב) יתקיים מפגש נוסף, שישי במספר, של פורטפוליו לייב, עם לא אחר מהמאייר והסופר ירמי פינקוס!!!
מצטער שאני קצת חוזר על עצמי, אבל אני קצת מתרגש.
אם יש אנשים שאני מקנא בהם אלו מאיירים, ואם יש דבר שאני עוד יותר מקנא בו זה מאיירים שהם גם סופרים, ופינקוס הוא דוגמה מצויינת לכך. מאז תחילת הקריירה שלו הוא פיתח במקביל לקריירת האיור שלו גם קריירה של כתיבה. הוא היה מבקר אופרה וכתב תיאטרון בעיתון העיר, ערך את "ריתמוס", עיתון התזמורת הפילהרמונית הישראלית והרומן הראשון שלו, ו"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", רומן עם איורים שיצא בהוצאת עם עובד, זיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2009. בשנת 2010 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על פועלו כסופר וכאמן הסיפור הגרפי ובימים אלו יוצא לאור הרומן השני שלו, "בזעיר אנפין", אף הוא בהוצאת עם עובד (!!!). ואם זה לא מספיק, בשנה שעברה אישרה ועדת המינויים של המל"ג הענקת דרגת פרופסור לפינקוס.
גם את קריירת האיור שלו ניתב פינקוס בכמה מסלולים מקבילים: איורים בעבור העיתון ידיעות אחרונות, יסוד קבוצת אמני הקומיקס האלטרנטיבי "אקטוס", ועוד. בשנת 2008 ראה אור ספר הילדים שאייר "מעשה בדייג ובדג הזהב" המבוסס על מעשיה של אלכסנדר פושקין, ספר יוצא דופן בקריירה שלו שאינה מזוהה עם איורי ילדים, שמעלה את השאלה מדוע זה היה ספר הילדים היחיד שאייר עד כה. "כשאתה כותב לעצמך אתה כותב את מה שאתה רוצה לצייר", אומר פינקוס, ודרך עבודותיו אפשר לבחון סוגיות כמו האם איור לילדים חייב תמיד להיות דידקטי ולהתנחמד, האם מאייר טוב חייב לדעת גם לספר סיפור, מה איור מאפשר להגיד שצילום או רק מילים לא יכולים להגיד, ועד כמה איור חייב או צריך לשקף את המציאות בצורה ריאליסטית או שתפקידו להאיר צדדים אחרים שלה ושל הפנטזיה.
ומה עוד במפגש?
"לילה טוב", תערוכה חדשה באגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל (שנפתחה לפני חודש ותוצג במשך כעשרה חודשים), עוסקת אף היא במנעד שבין ריאליזם לפנטזיה. התערוכה עוסקת באחד הנושאים המרכזיים של החוויה האנושית: המעבר של היום אל תוך הלילה. היא מפנה את מבטה אל תוך חדר השינה ואל מחוצה לו, תוך התמקדות בשינויים המתרחשים בבית הרוחש פעילות לקראת השינה, ההליכה לישון ותהליכי ההירדמות, וכן שינויים מקבילים המתרחשים בחוץ, בטבע ובעיר החושפים מחוזות של נופי לילה, מסתורין ודמיון.
בנוסף לפינקוס ישתתפו במפגש השישי בסדרה גם קובי בן-מאיר, אוצר התערוכה "לילה טוב", ואורנה אושרי, המעצבת הראשית של העיתון ידיעות אחרונות.
לא תבואו?
בשבוע שעבר נפתחה בספריה הלאומית תערוכת רטרוספקטיבה למעצבת הגרפית עלי גרוס. סביר להניח שרוב הקהל בארץ לא מכיר את השם שלה, ואני יכול לנחש שגם רוב המעצבים הגרפים לא שמעו עליה מעולם, אף על פי שבמהלך הקריירה שלה היא עיצבה מאות עטיפות ספרים וכן סמלים מסחריים, תווי ספר, כתובות זיכרון ומצבות, כרזות ופרסומים שונים, וביניהם הסמל של עיריית ירושלים (ביחד עם פרנציסקה ברוך), הסמל של ממגורות דגון, העטיפה של תנ"ך קאסוטו, הצעות לעיצוב סמלי המחלקות ב“בצלאל החדש“, ועוד ועוד.
הצעה לסמל העיר ירושלים, 1949
לרגל פתיחת התערוכה התפרסמה בגלרייה כתבה שלי על גרוס. אני יודע שאני לא בדיוק אוביקטיבי אבל הנה, שוב מצאתי את עצמי באחת מהכתבת המוצדקות, תורם את החלק שלי לפרסום שמה ופועלה. גיל וייסבלאי, שאצר את התערוכה ביחד עם המעצב עידו ברונו, מספר בכתבה שלפני כמה שנים, כשפגש בגרוס, שאל אותה למה אין עליה חומר כתוב. "היא אמרה שזה לא עניין אותה ושהעבודות שלה היו הפרסומת הכי טובה. ‘גם לא הייתי צריכה שהשם שלי יופיע בספר טלפונים', היא אמרה. עבודות רבות שלה לא נשאו את הקרדיט שלה. היא לא חיפשה את זה, היא שייכת לדור אחר, שזה פחות עניין אותם.
"שאלתי אותה אם אף פעם לא היתה לה תערוכה בארץ, והיא אמרה שהיו לה תערוכות במקומות כמו טוקיו או ניו יורק, אבל בארץ אף פעם לא היתה לה תערוכת יחיד. זו לא היתה טרוניה או תלונה. כשהצעתי לה שנעשה תערוכה בספרייה הלאומית היא התרגשה מאוד: היא שייכת לדור שבעבורו הספרייה הלאומית היא מוסד, לא דבר של מה בכך, זה כבוד גדול. למרבה הצער, עד שהגענו למימוש העניין הידרדר מצבה הבריאותי ואת שארית הקשר כבר עשינו עם בני המשפחה".
לצערי, מכיוון ששברתי את הבהן לפני שלושה שבועות לא יצא לי לבקר עדין בתערוכה. גם מהקטלוג שעיצבה עדה ורדי הספקתי להתרשם רק מגרסת הפידיאף. ולמרות שבדרך כלל מרגע שכתבתי על משהו מבחינתי הוא כבר קרה, אין לי ספק שלתערוכה הזו אני אעשה את מירב המאמצים להגיע, ולו בשביל לראות את דפי הסקיצות ועטיפות המגן המקוריים.
לסיום, הנה אחת העבודות החביבות עלי מהתערוכה. פשוט מקסים.
הצעות לעיצוב סמלי המחלקות ב“בצלאל החדש“. דיו על גבי נייר צילום, 1941 לערך
לא סלט, לא שניצל.
לא דג בתנור, וגם לא קינוח מורכב.
לא מאפה מתוחכם ואפילו לא מאכל אקזוטי כזה או אחר.
המבורגר.
"כל צלם מזון נמדד בצילום ההמבורגר שיש לו בתיק העבודות", אומר דן פרץ. ולמה דווקא המבורגר? מסתבר שמדובר בצילום מורכב יותר ממה שנדמה. "המבורגר הוא מאכל שיש בו כמה רבדים, מהבשר ועד הלחמניה. יש מי שמדביק את השומשום ללחמניה עם דבק, אחד אחד. הבשר צריך להיראות הכי מגרה, הכי 'ג'וסי'. ואסור לשכוח שיש גם את הירקות".
פרץ, בן 30, מצלם באופן מקצועי כשבע שנים. לצילום מזון הגיע במקרה: בזמן הלימודים עבד במסעדה ובאופן טבעי הפרויקטים שבחר היו קשורים לעולם שהוא מכיר. יש לו סטודיו בתל אביב, ועבודתו בתחום צילום המזון מתחלקת לשני תחומים. האחד, צילום אדיטוריאלי לעיתונים ומגזינים כמו "על השולחן" או "מוסף הארץ", שם "המטרה היא לספר סיפור". התחום השני הוא עבודה מסחרית, שם המטרה היא "לבנות שפה ויזואלית למותגים מסחרים שונים, לברוא מציאות חדשה בסטודיו, לא פחות מרתק מהעבודה עם עיתונות".
בחודש אוקטובר האחרון נכח פרץ בפסטיבל צילומי האוכל – FoodPhoto Festival – שהתקיים בפעם השנייה בטרגונה, עיירה סמוכה לברצלונה בספרד. במוסף הארץ שהתפרסם היום מופיעה כתבה שלי ובה מוצגים חמישה מהצלמים שהשתתפו בפסטיבל והציגו בו את העובודת שלהם. לדוגמה, הצילום של אדריאן מולר, שמופיע בראש הפוסט. הצילום הופיע במדור האוכל של המהדורה השבדית של מגזין ELLE, כחלק מסדרה שעסקה בסוגים שונים של שמן בישול. "תפסנו כמה שלבים בתהליך הבישול של תערובת שמנים והצילום הזה מציג את התוצאה הסופית", מספר מולר על הצילום.
"מדובר בכנס שמאורגן בצורה ממש מרשימה על ידי צלם ויזם פרויקטים בשם גונטר ביר (Gunter Beer)", מוסיף פרץ. "הכנס כלל תערוכה שקיבצה עשרות של צלמים שהציגו את העבודות שלהם, חלקם הציגו תמונות מודפסות וחלקם מצגות. מתוכם בחרו את צלם השנה ואת סדרת הצילומים של השנה. בסופו של דבר המטרה היא להציג גופי עבודות שונים של צילומי מזון".
יש לבחירה בצלם השנה השפעה כלשהי?
"כן. יצא לי לדבר עם אמלי לומבארד (Amelie Lombard), שנבחרה בשנה שלפני כן לצלמת השנה. אם אני לא טועה היא הציגה סדרת צילומים אבסטרקטים: היא לקחה אלמנט מסוים ועשתה לו ריבוי, ויצרה קומפוזיציות מעניינות. היא סיפרה שהבחירה בה גרמה לה להיחשף בכל רחבי אירופה, לצלם סדרת צילומים למעדניית 'פושון' בפריז, לעבוד עם שפים שלפני כן היא לא חלמה לעבוד איתם, והכל בזכות הכנס".
פרץ מספר שחוץ מתצוגת עבודות הכנס גם כלל סדנאות מקצועיות של צלמים מארצות הברית, משבדיה, מאנגליה, מספרד ועוד. "כל אחד העביר סדנה בתחום ההתמחות שלו. היה צלם שמתמחה בצילום מזון באור יום והעביר סדנה מעשית. ההערכה שלי וההבנה שלי של אור יום גדלה אחרי הסדנה שלו. היה מי שהעביר סדנה על צילום נוזלים, זה כל מה שהוא עושה. מישהו אחר העביר סדנה של צילום של המבורגרים. זה היה צלם אמריקאי, שגם נראה אמריקאי וגם הסטודיו שלו שיקף את הקלישאה האמריקאית: יש לו בסטודיו חדר קולנוע וחדר ביליארד, והכל גדול וענק. אמריקה. אפילו באתר שלו, דבר ראשון לפני שהוא מראה את העבודות שלו הוא מראה את הסטודיו שלו.
"היו גם הרצאות כמו צילום המזון לאן, מה העתיד שלו, העתיד של ספרי הבישול בעידן האייפד ועוד. בנוסף לסדנאות ולהרצאות נכחו בכנס גם נציגים של מגזינים וסוכנויות צילום מכל העולם ואפשר היה לחשוף בניהם את תיק העבודות שלך בצורה מסודרת, לקבל התייחסות ולהחליף כרטיסי ביקור".
מה אפשר להגיד חדש על התחום? יש הצדקה לקיים כזה כנס כל שנה?
"אפשר תמיד להעביר סיפור בצורה שונה, ליצור משהו חדש. חוץ מזה כנס כזה יוצר מפגש והפריה הדדית בין כל הצלמים. הוא גם נותן גושפנקה למקצוע, מעניק מסגרת ברורה יותר ממה שהיה קודם לכן. הוא יוצר הזדמנות להיפגש עם צלמים ממדינות אחרות, לדבר, להחליף תיקי עבודות, לשאול שאלות, ללמוד טכניקות ודרכים חדשות לספר את הסיפור".
-
התמונות נמצאות כאן. לא יודע מה איתכם אבל אני הולך לאכול משהו
לפעמים יש את הרגעים האלו שאני יודע שהכתבה שאני עובד עליה באמת שווה. לא כי הדברים שיוצגו בה בהכרח יפים במיוחד, לאו דווקא כי אני הראשון שכותב על הנושא, או כי אין אף אחד אחר בתקשורת שיכתוב על זה, אלא כי באמת מדובר במשהו יוצא דופן וראוי מאין כמוהו. יצא שבשבועות האחרונים אני עובד על כמה כתבות כאלו, שעתידות להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, ושהראשונה בהן, שעוסקת בעמותת לצאת מהקופסא, התפרסמה היום במוסף הארץ.
הפעם הראשונה ששמעתי על לצאת מהקופסא הייתה פחות או יותר כמו כולם, לפני כמה שנים, כשהם ארגנו את התחרות הראשונה שלהם ופנו למעצבים ולמאיירים שיעצבו קופסאות פח. הם ייצרו 20 אלף קופסאות וכל ההכנסות מהמכירה היו תרומה. על המהלך הזה הם חזרו פעמיים נוספות, וסך הכל הם מכרו 60 אלף קופסאות.
עם הזמן יצא לי להיתקל פה ושם בלירון הרשקוביץ, מנכ"ל העמותה, אבל לא היה לי מושג על הקף הפעילות שלה ועל הסיפור שמאחורי העמותה. אל תתבלבלו: לא מדובר בגוף שמטרתו למכור קופסאות פח. חזון העמותה כולל יצירת הזדמנויות למעצבים צעירים לחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב; פיתוח, ייצור ושיווק מגוון מוצרים פרי עמלם של מעצבים ישראלים צעירים; מתן כלים וידע למעצבים בתחילת דרכם; הגברת המודעות הציבורית למטרות חברתיות נבחרות תוך כדי גיוס תרומות בשבילן; ושילוב מעצבים צעירים בקידום המטרות החברתיות הנבחרות על ידי העמותה.
בניגוד לעמותות, גופים ואנשים רבים שטובים בהצהרות, הם לא מסתפקים רק במילים: קשה שלא להתרשם מהיקף הפעילות וממגוון הפרויקטים שהעמותה עוסקת בהם, וקשה גם שלא לתרשם מכך שמדובר בחבורה של צעירים בני 20 ומשהו. בשלוש שנות פעילות, ובהתנהלות צנועה אך עקבית, יזמה לצאת מהקופסא פרויקטים בתחום העיצוב ובתחום החברתי בהיקף שמוערך בשלושה מיליון שקלים – תוכנית אחת, "יזמי עיצוב", נועדה לתמוך ולקדם מעצבים צעירים, ותוכנית שנייה, "מעצבים לעתיד", שקהל היעד שלה הוא בני נוער. בימים אלו מקימה העמותה מרכז פעילות ומשרדים ראשון בבת ים. המתחם, 600 מ"ר, יכלול חללי עבודה ותצוגה למעצבים צעירים, וכעשרה חללים יושכרו למעצבים צעירים בתמורה לשעות הדרכה בפרויקט "מעצבים לעתיד".
לירון הרשקוביץ
אם אמרתי מקודם שקשה שלא להתרשם מהקף הפעילות שלהם, קשה גם להישאר אדיש ולא להתרגש מרוח הפעילות של חברי העמותה ומהאישיות הכל כך מרשימה של לירון. ושוב, אני חייב להזכיר, שמדובר בכמה צעירים בני 20 ומשהו, מתיכון עירוני א' בתל אביב (אותו תיכון אגב שרבים אוהבים להשמיץ כסמל הניתוק התל אביבי), שפועלים בשקט, בלי רוח וצלצולים, באופי צנוע ולא מתלהם. הצילומים של זיו שדה שמופיעים בפוסט הם עדות נוספת לכך. בראש השנה האחרונה הצטלמו חברי העמותה בבגדי חלוצים, בצילומים שמבטאים כמובן את הערכים של העמותה: יצירתיות, חדשנות, חלוציות ורוח התנדבות.
אחד הדברים שעניינו אותי לשאול את לירון היה איך זה שהוא עמוק בענייני עיצוב אבל מה שהוא למד זה מדעי המדינה. למה לא עיצוב?
"שאלה טובה", הוא ענה. "אני חושב שיש לי תשוקה מאוד גדולה לעיצוב ושיש לי נפש של מעצב, אבל עשיתי את הבחירות שלי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת לשאלה הזו היא שאני מקווה שיום אחד אני אלמד עיצוב".
אז למה מדעי המדינה, שאלתי.
"חשבתי שתואר במדעי המדינה יכול לתת לי כלים טובים יותר לתפוס את המציאות הישראלית שאנחנו חיים בה. הייתי במועצת תלמידים, התנדבתי בעמותות, אני מאוד אוהב את המדינה שאנחנו חיים בה. העשייה החברתית היא חלק ממני וגם 'לצאת מהקופסא' היא חלק בלתי נפרד מזה. הסיבה שבחרנו להקים עמותה ולא עסק נובעת גם היא מתוך תפיסת העולם שלנו. האני מאמין שלי הוא שהפעילות שלנו צריכה להיות כלפי החברה.
"מחאת האוהלים בקיץ לא היתה רק 'בואו נוריד את שכר דירה', אלא 'בואו נייצר מציאות חברתית יותר'. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: ליצור מציאות ישראלית טובה יותר. וזה מתבטא לא רק במעשים גדולים אלא גם במעשים קטנים. אנחנו נחיה בצורה טובה יותר אם כל אחד יעשה משהו בחלקה הקטנה שלו".
לא שאני משווה, אבל אני מקווה שהעובדה שהכתבה פורסמה היום ב"הארץ" יכולה להיחשב לי כמשהו קטן בחלקה הקטנה שלי.
לפני שבוע, ביום שני בבוקר, שברתי את בוהן רגל שמאל שלי. כואב, לא כיף, מאד דבילי (וכן, אפשר לרחם עלי). כעבור יומיים עברתי ניתוח קטן שבמהלכו הכניסו לי כמה ברגים לכף הרגל, קיבלתי נעל מיוחדת מכוערת במיוחד שאני אמור ללכת איתה במשך חודש וחצי והומלץ לי לדרוך על הרגל כמה שפחות.
כן, כן.
מה שאומר שכבר שבוע לא יצאתי מהבית, חוץ מאותו טיול קצר לבית החולים. כבר שבוע שהכל בהולד, שזה לא נורא לכשעצמו. כבר הספקתי לראות 9 פרקים של העונה השנייה של אימפריית הפשע, אני משלים חוסרים ב"בוס" המעולה, רואה כל יום פרק של השידורים החוזרים של הבית הלבן (זה הגילטי פלז'ר שלי) וכן הלאה. ההפסקה מהחיים גרמה לי לחשוב במיוחד על המפגש הבא של סדרת המפגשים שאני מעביר בבית העיר.
נכון: הנה מגיע מפגש נוסף, חמישי במספר (!). יום שלישי, 3/4 בשעה 20:30. ומי הפעם? האמת, מדובר בפאנל חלומי: המעצב, המאייר והאנימטור הכה מעולה Jewboy; טליה זליגמן, ממקימי ועורכי מגזין התרבות המקוון אנטייטלד; ואיתי ולדמן, עורך מגזין טיים אאוט תל אביב.
ומה הפעם? בקצרה – הנושא החביב עלי: אונליין – אופליין.
ובהרחבה:
הטשטוש בין העולם הדיגיטלי לבין העולם הפיזי הוא אחד המאפיינים הבולטים של החיים במאה ה-21. אם פעם היה נהוג להבחין בין העולם הווירטואלי – שמתקיים ברשתות החברתיות, בפורומים, בטלפונים החכמים ובאתרי האינטרנט – לבין "החיים האמיתיים", שמחייבים לכאורה קשר פיזי, בשנים האחרונות נוצר עולם היברידי חדש ומרתק שמשלב בין השניים ולא מפסיק להשתנת ולהתאים את עצמו למציאות החדשה. מה שבעבר נתפס אולי כגימיק משעשע או נחלתם של משוגעים לדבר, כיום, כשלרבים מאיתנו יש טלפונים חכמים עמוסי אפליקציות ומחשבים נישאים שמשרתים אותנו 24 שעות ביממה, קשה להפריד בין השניים.
אם בעבר העולם הפיזי היה זה שהשפיע על העולם הווירטואלי מבחינת מבנה, היררכיה או אסתטיקה, כיום שני העולמות משפיעים זה על זה באופנים שונים. הסיבות למעבר אלמנטים מהעולם המוחשי לעולם הדיגיטלי ברורות, ולו מפני שהראשון התקיים אלפי שנים לפני שהשני נברא. לא בכדי כל עולם המושגים של העולם הדיגיטלי מקורו בעולם הפיסי: שולחן העבודה נהפך לדסקטופ, פח האשפה מצא אף הוא את מקומו במסך המחשב, וגם שמות הדפדפנים נקראים על שם מושגים מהעולם הישן – חוקר ומגלה ארצות (אקספלורר), ספארי, אופרה, שועל אש ואחרים. המעבר ההפוך, שבא לידי ביטוי יותר ויותר בשנים באחרונות, מצריך התייחסות נפרדת.
בכתבה שהתפרסמה בעבר ב"גלריה" התייחס לכך Jewboy, שאף שניכר שלצורך עבודותיו הוא נעזר בתוכנות גרפיות ואנימציה מתקדמות, הן עדין שומרות על אופי מוחשי ומחוספס. הוא טען שהשפעת העולם הדיגיטלי על העולם הפיזי נובעת בראש וראשונה מכך שהמחשב, על כל ישומיו, החליף את כל הארסנל של כלי העבודה שהתקיים לפניו. "אנחנו מזמינים את האוכל במחשב, שומעים מוסיקה במחשב, קוראים את העיתון במחשב. אם תבקש מסטודנט לעשות היום סקיצה בידיים, הוא לא יבין על מה אתה מדבר. אפילו לכתוב במקום להקליד נראה להם מוזר. וכשאתה מבקש מהם לחפש השראה הם ישר הולכים לאינטרנט. אין כזה דבר כבר לצאת לרחוב ולהסתובב. הכל קורה כאן", הוא אמר והצביע על המחשב הנייד שלו. "זה המקום שבו אנחנו משתמשים למצוא את הרפרנסים הוויזואליים שלנו. אם פעם יצאנו החוצה והבאנו אלמנטים למחשב, היום זה עובד גם בכיוון ההפוך".
דוגמה מובהקת להשפעת שני העולמות זה על זה אפשר למצוא באפליקציית הצילום אינסטגרם, שהפכה בפרק זמן מהיר במיוחד לאחת מהרשתות החברתיות המצליחות של הזמן האחרון. בפן הצילומי שלה, מדובר באפליקציית צילום שמשתמשת בקדמת הטכנולוגיה כדי ליצור תמונות שנראות כאילו הן צולמו במצלמות ישנות מלפני 40 ו-30 שנה. את ההצלחה של אינסטגרם אפשר להסביר בכמה דרכים. טליה זליגמן, ממקימי ועורכי מגזין התרבות המקוון "אנטייטלד", סבורה שההצלחה המטאורית של אינסטגרם קשורה בראש ובראשונה לשילוב המדויק בין ה"fun" – המשחקיות, לבין היצירתיות. בכתבה שסיפרה את הסיפור של אינסטגרם במוסף הארץ הסביר מיכה קירשנר, ראש המחלקה לצילום בוויצו חיפה, את המשיכה שלנו לאסתטיקה ההיא של פעם: "יש באסתטיקה הזאת מן הגעגוע או מהנוסטלגיה לעולם שהיה, לעבר שאנחנו תמיד תופסים אותו כטוב יותר. ההווה תמיד קשה – הוא מאלץ אותנו להתמודד עם מס הכנסה, מחירי הקוטג', שכר הדירה. לקבל חלב ישירות מהרפתן ועטיני הפרה, זה נשמע רומנטי יותר. הזמן מעגל את פינות הכאב; הזיכרון הופך להיות מלוטש יותר, רומנטי יותר, וזה מה שכובש".
סוגיות כמו המעבר של אסתטיקה בין עולמות האונליין והאופליין, החזרה לעבודת הידיים דווקא בעידן הדיגיטלי והסיבות לכך שאנחנו לא עוזבים את המחשב, יעמדו במרכז הערב החמישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". שאלות נוספות שיידונו במפגש יהיו האם יצירה ידנית בעידן הדיגיטלי היא גימיק שנועד לפאר את היכולות הטכניות של היוצרים או שמאחורי תהליך היצירה שלהם יש עומק ומחשבה? האם הניסיון להישאר נאמן למסורות ומלאכות יד עתיקות הוא מאבק בקידמה שסופו כשלון ידוע מראש? ואיך משפיעים המרחק ההולך וגובר בין אנשים לבין העשיה, אובדן הכישורים ואובדן הידע של איך דברים נעשים על חדשנות ויצירה.
לא תבואו?
לא יודע מה אתם עושים ביום רביעי ה-21 במרץ אבל אני ממליץ לכם בחום לשריין את היום. מזמן לא נתקלתי בכנס שאני רוצה לשמוע בו את כל אחד מהדוברים והכל נראה לי כל כך מעניין.
הכנס האקדמי המשותף השני למחלקות לתקשורת חזותית ולהיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, יתקיים ביום רביעי ה-21 במרץ החל מהשעה 10:00 ועד 18:00.
הכנס האקדמי "מְכַל הַסֵּפֶר: בין צורה לתוכן" הוא כנס המפנה את המבט לקשר ההדוק שבין האספקטים הצורנים המרכיבים את הספר לבין היותו גוף של ידע ותוכן, ולאופן בו ובמערכת היחסים בין שני מרכיבים אלה באה לידי ביטוי בפלטפורמות "הספר" השונות והמשתנות בעולמנו. הכנס יעסוק בעבר, בהווה ובעתידו של הספר, הפיזי כמו הדיגיטלי.
בכנס ישתתפו מעצבי הספרים המובילים והחשובים בישראל, לצד מגוון רחב של אנשי אקדמיה, מומחים, יוצרים ובעלי מקצוע העוסקים במלאכות הספר, שיידונו במהלך ארבעת מושבי הכנס בקשר שבין הצורה לתוכן בעולם הספרים.
בכנס יציגו זה לצד זה אומנית קומיקס לצד חוקר אינטרנט, מעצב תעשייתי שעיצב את הספר הדיגיטלי שקדם לקינדל לצד אספן ספרים מיוחדים. ספרנית לצד מוציאה לאור של ספרי אומן, מעצבי ספרים מסוגים שונים, טיפוגרפים, הוגי דעות והיסטוריונים.
מושב ראשון:
פרופ' שיזף רפאלי, ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט: 'מה נשאר כשלוקחים את הנייר? עיצוב הספר הוירטואלי' / פרופ' עזרי טרזי, ראש תוכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל: 'אותיות פורחות באוויר' / מיכל סהר, מעצבת גרפית, המחלקה לתקשורת חזותית, תדבר על עיצוב ספרים / עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'מחשבות על עיצוב אנלוגי בעולם דיגיטלי'.
מושב שני:
עדה ורדי, מעצבת ספרים, מרצה במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה: 'מלבן כחול עם ריבוע צהוב: איך עוטפים סיפור' / אורנה גרנות ממוזיאון ישראל המלמדת במחלקה להיסטוריה ותיאוריה: 'ספר בתוך ספר בתוך ספר: על ספרים מאוירים בתוך ספרים מאוירים' / נעם שכטר מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: '- Printed Matter דרכם של חומרים חשובים אל פורמט הספר' / ד"ר יצחק בנימיני, ממקימי הוצאת רסלינג עם עידן צבעוני, ומרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל שידבר על התשוקה הבוחרת את הספר.
מושב שלישי:
גילה קפלן מהמחלקה לתקשורת חזותית, שעבודות הסטודנטים שלה מוצגות בתערוכה בגלריה של המחלקה לצד הכנס: 'ספרים מדברים את עצמם' / המאייר זאב אנגלמאיר מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'ככה למדתי לאהוב כריכה רכה ולמיניציה מבריקה' / ספי חפץ מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ומחברת i2d.: 'ילקוט הספרים הדיגיטלי' / דב אלפון, לשעבר עורך עיתון 'הארץ' 'הערת שוליים בתולדות התרבות ושמה: הספר המודפס'.
מושב רביעי:
גיא שגיא, מעצב גרפי ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'ספר: מקרוב' / נינו ביניאשוילי, מאיירת ומייסדת הוצאת הספרים Bookieman 'הספר כעוגן' / המאיירת רותו מודן המלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'יום כל המתים': ספר בעבודה /פרופ' דנה אריאלי הורוביץ ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה שתדבר על 'הפנטום הנאצי: צילום/מחקר/ספר.
ביום הכנס תוצג בגלריית המחלקה לתקשורת חזותית, תערוכת עבודות סטודנטים שנעשו במסגרת הקורס 'עיצוב ספרים' במחלקה לתקשורת חזותית, בהנחיית גילה קפלן.
וואוו!!!
הכניסה חופשית אך מותנית באישור השתתפות מראש בטלפון 02-5893315/6 או באמצעות אי-מייל: iritb@bezalel.ac.il
והנה התוכנית עם שעות בעמוד מעוצב. הדימוי ההזמנה אוא מתוך עבודה של רותו מודן ובזה שבראש הפוסט – של זאב אנגלמאיר האחד והיחיד.
