לא יודע מה אתם עושים ביום רביעי ה-21 במרץ אבל אני ממליץ לכם בחום לשריין את היום. מזמן לא נתקלתי בכנס שאני רוצה לשמוע בו את כל אחד מהדוברים והכל נראה לי כל כך מעניין.
הכנס האקדמי המשותף השני למחלקות לתקשורת חזותית ולהיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, יתקיים ביום רביעי ה-21 במרץ החל מהשעה 10:00 ועד 18:00.
הכנס האקדמי "מְכַל הַסֵּפֶר: בין צורה לתוכן" הוא כנס המפנה את המבט לקשר ההדוק שבין האספקטים הצורנים המרכיבים את הספר לבין היותו גוף של ידע ותוכן, ולאופן בו ובמערכת היחסים בין שני מרכיבים אלה באה לידי ביטוי בפלטפורמות "הספר" השונות והמשתנות בעולמנו. הכנס יעסוק בעבר, בהווה ובעתידו של הספר, הפיזי כמו הדיגיטלי.
בכנס ישתתפו מעצבי הספרים המובילים והחשובים בישראל, לצד מגוון רחב של אנשי אקדמיה, מומחים, יוצרים ובעלי מקצוע העוסקים במלאכות הספר, שיידונו במהלך ארבעת מושבי הכנס בקשר שבין הצורה לתוכן בעולם הספרים.
בכנס יציגו זה לצד זה אומנית קומיקס לצד חוקר אינטרנט, מעצב תעשייתי שעיצב את הספר הדיגיטלי שקדם לקינדל לצד אספן ספרים מיוחדים. ספרנית לצד מוציאה לאור של ספרי אומן, מעצבי ספרים מסוגים שונים, טיפוגרפים, הוגי דעות והיסטוריונים.
מושב ראשון:
פרופ' שיזף רפאלי, ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט: 'מה נשאר כשלוקחים את הנייר? עיצוב הספר הוירטואלי' / פרופ' עזרי טרזי, ראש תוכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל: 'אותיות פורחות באוויר' / מיכל סהר, מעצבת גרפית, המחלקה לתקשורת חזותית, תדבר על עיצוב ספרים / עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'מחשבות על עיצוב אנלוגי בעולם דיגיטלי'.
מושב שני:
עדה ורדי, מעצבת ספרים, מרצה במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה: 'מלבן כחול עם ריבוע צהוב: איך עוטפים סיפור' / אורנה גרנות ממוזיאון ישראל המלמדת במחלקה להיסטוריה ותיאוריה: 'ספר בתוך ספר בתוך ספר: על ספרים מאוירים בתוך ספרים מאוירים' / נעם שכטר מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: '- Printed Matter דרכם של חומרים חשובים אל פורמט הספר' / ד"ר יצחק בנימיני, ממקימי הוצאת רסלינג עם עידן צבעוני, ומרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל שידבר על התשוקה הבוחרת את הספר.
מושב שלישי:
גילה קפלן מהמחלקה לתקשורת חזותית, שעבודות הסטודנטים שלה מוצגות בתערוכה בגלריה של המחלקה לצד הכנס: 'ספרים מדברים את עצמם' / המאייר זאב אנגלמאיר מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'ככה למדתי לאהוב כריכה רכה ולמיניציה מבריקה' / ספי חפץ מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ומחברת i2d.: 'ילקוט הספרים הדיגיטלי' / דב אלפון, לשעבר עורך עיתון 'הארץ' 'הערת שוליים בתולדות התרבות ושמה: הספר המודפס'.
מושב רביעי:
גיא שגיא, מעצב גרפי ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'ספר: מקרוב' / נינו ביניאשוילי, מאיירת ומייסדת הוצאת הספרים Bookieman 'הספר כעוגן' / המאיירת רותו מודן המלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: 'יום כל המתים': ספר בעבודה /פרופ' דנה אריאלי הורוביץ ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה שתדבר על 'הפנטום הנאצי: צילום/מחקר/ספר.
ביום הכנס תוצג בגלריית המחלקה לתקשורת חזותית, תערוכת עבודות סטודנטים שנעשו במסגרת הקורס 'עיצוב ספרים' במחלקה לתקשורת חזותית, בהנחיית גילה קפלן.
וואוו!!!
הכניסה חופשית אך מותנית באישור השתתפות מראש בטלפון 02-5893315/6 או באמצעות אי-מייל: iritb@bezalel.ac.il
והנה התוכנית עם שעות בעמוד מעוצב. הדימוי ההזמנה אוא מתוך עבודה של רותו מודן ובזה שבראש הפוסט – של זאב אנגלמאיר האחד והיחיד.
לפני קצת יותר מחודש חגגתי יום הולדת שבע לבלוג.
להגיד חגגתי יהיה קצת מוגזם, יותר מדויק יהיה להגיד שציינתי בשקט בלב את המאורע החגיגי והמשכתי בעמל יומי הרגיל. דווקא תכננתי פוסט מושקע שבו אספר לעולם על יום ההולדת ועל התובנות שאספתי בשבע השנים האחרונות, אבל יצא שיום ההולדת של הבלוג נפל בדיוק על היום שבו עברתי דירה, מאורע לא פחות חשוב, אם לא יותר, שהעסיק אותי קצת יותר כמו שאתם בטח יכולים לנחש.
אז כן, לפני חודש וקצת עברתי דירה. מכיוון שנעזרתי בחברה שאורזת, מובילה ופורקת, בסוף היום שבו התבצע המעבר כבר לא היו ארגזים בבית, והיום, בערך חודש אחרי שעברתי, הוא נראה אותו דבר (שווה כל שקל העניין הזה של אריזה, הובלה ופירוק). לא עבר יום וכבר שכחתי את הדירה הקודמת שגרתי בה למעלה מעשר שנים. קצת מוזר, אני יודע, אבל הדירה החדשה כל כך מוצלחת ואני כל כך אוהב אותה, שבאמת, כעבור יום כבר התרגלתי אליה לגמרי. לקח לי קצת זמן לדעת איפה כל דבר נמצא, ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי בהסח הדעת נוסע באילון לכיוון הדירה הישנה, אבל חוץ מזה לא נרשמו תקריות מיוחדות שקשורות למעבר (בעצם הייתה תקרית אחת שקשורה לחתולה יהודית אבל הכל נשכח כעבור יום אצל כל המעורבים בדבר).
חדר העבודה החדש שלי צופה לבית הספר היסודי שבו למדתי בכתות ג'-ו'. זה קצת מוזר, אני חייב להודות. ולמה? כי אני לא זוכר כמעט כלום מהתקופה הזו. אני שומע את הצלצול, מסתכל על הילדים, על ההורים שמביאים ולוקחים אותם, וכלום. נאדה. גורנישט. כלומר, אני זוכר ילדים שהיו איתי בכיתה, חלקם המשיכו איתי לתיכון אז זה קל, זוכר במעורפל איזה משחק בחצר או שניים, אבל לא באמת. כתה ג', למען השם זה היה לפני 30 שנה (!!!). איך אני אמור לזכור משהו מאז, במיוחד אם כבר הפסקתי לשכוח את הדירה הקודמת שלי.
דברים שקשורים לבלוג אני דווקא זוכר. את הפוסט הראשון, שרלבנטי גם היום. את הפוסט על תומס שכתבתי באישון לילה ומדי פעם אני קורא אותו ומיד נהיה עצוב. הפוסט על הדירה הקודמת שלי, שברוחו עדין רלבנטי אם כי הדירה הנוכחית שלי הרבה יותר שווה, גם בגלל שהיא שלי (וגם של הבנק). אני זוכר כמובן את כל הפוסטים הטריים שקשורים למפגשים שאני מעביר בבית העיר, שאפשר למצוא אם לוחצים על כפתור הלייב, ממש פה למעלה משמאל (את זה באמת לא תכננתי, בשום שלב לא חשבתי שהבלוג יעבור מהאוניין לאופליין). ואני גם זוכר תקופות: את תקופת השיא של אתר רשימות, ואת הימים שבהם האתר נפל, את התקופה שבה פרסמתי פוסט בכל יום, ואת התקופות של כמה חודשים שלא פרסמתי כלום. ואני זוכר גם את האנשים שהכרתי פה, בין אם רק באונליין ובין אם זה התפתח למשהו מעבר לכך.
האמת, רק דברים טובים יצאו לי מהבלוג: הכתיבה ככלל והכתיבה ב"הארץ" בפרט, בהתחלה בגלריה ואחר כך במוסף (גם הכניסה למוסף קשורה קשר הדוק לבלוג), וסדרת המפגשים שכאמור נושאת את שמו של הבלוג, והאנשים שהכרתי כי הם הגיבו פה, או כתבתי עליהם, הרבה לפני שהייתי עיתונאי. אז נכון, לפעמים אני מסתכל על לוח הבקרה של הבלוג ותוהה למה אני צריך את זה בכלל, ולפעמים אני מתמכר לגרף הסטטיסטיקות וסופר כניסות, אבל בסך הכל אני לא באמת מתלונן. להפך.
7 שנים.
זה קצת בלתי נתפס.
וזה בעיקר בלתי נתפס כי לא היה לי מושג לפני שבע שנים לאן הדבר הזה יוביל אותי, ובאותה מידה אין לי מושג מה יקרה בשבע השנים הבאות. מקובל להגיד שבע השנים הטובות לעומת שבע השנים הרעות, או משהו כזה, אבל מכיוון שאני לא באמת מאמין בעין הרע אין לי בעיה להגיד שאלו היו שבע שנים טובות. מאד. ושברור לי שהשנים הבאות יהיו טובות גם הן.
לא שזה באמת משנה מה אני חושב, הרי אין לי שליטה על החיים או על העולם. אני עושה את מה שמעניין אותי, משתדל בכל אופן, ולשמחתי מסתבר שזה לא מעניין רק אותי. אם הגעתם עד הלום אז כנראה שאתם מאלו שזה מעניין גם אותם. אז רק תדעו שכיף שאתם פה, אני יודע שבלי קוראים ופידבקים אין למה שקורה פה יותר מדי זכות קיום.
אז מזל טוב לי, ומכיוון שהכי חשוב זה תמונות יפות, הנה כמה תמונות שצילמתי לאחרונה בהמבורג (יש עוד בפליקר שלי).
לפני שנה אירחתי בבלוג את מיכל צדרבאום שמעבירה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה סדנה שעניינה עיצוב ללא מחשב. מטרת הסדנה לפתוח מרחב חדש בין תהליכים עיצוביים לעבודה במחשב, ובמהלכה הסטודנטים מפתחים ומתנסים בשיטות עבודה ידניות, בעבודה בחומר ובתלת מימד, בנסיון לתת פרשנות משלהם לטיפוגרפיה שאינה מיוצרת במחשב.
במסגרת הסדנה שהעבירה צדרבאום השנה הציג אחד הסטודנטים, אוהד זלוטניק, פונט בשם "פרלקס", שמתרגם את חוקי הגריד המתקיימים בפונט העברי "חיים" לגופים תלת מימדים. לפי זלוטניק, גופים אלו מייצרים סוג חדש של פונט שמתקיים בחלל תלת מימדי ויוצר אינטראקציה עם נקודת המבט של הצופה. כאשר הצופה זז בחלל ומשנה את נקודת המבט שלו כלפי הפונט, נוצרות צורות חדשות. כאשר הוא מתקרב לנקודה מסויימת, נגלות האותיות והפונט הופך לקריא.
שם הפונט, "פרלקס", נובע מהתופעה האופטית שמאפשרת לו להתקיים. פרלקס הוא שינוי מיקומן של שתי נקודות האחת ביחס לאחרת מנקודת מבטו של צופה כתוצאה מתנועתו של הצופה עצמו.
מקסים.
1. לפני הכל: בעוד שלושה ימים המפגש הרביעי של פורטפוליו לייב: אילה צרפתי, גלית גאון וירון טן ברינק. יום שלישי ה-6/3 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27, תל אביב. והפעם - האם בעידן הגלובלי יש כזה דבר שפה מקומית? חומר מקומי? צבע? צורה? למה תמיד מה שעושים בחו"ל נראה שווה יותר? נוצץ יותר? האם באמת חו״ל שווה יותר, ואולי הגיע הזמן להתנער מרגשי הנחיתות הפרובציונאליים? ועוד ועוד (והתמונה שבראש הפוסט? שייכת לאייטם האחרון)
2. מדפסת קטנה, אבל ממש קטנה. עוד אי אפשר לקנות אבל מגניב בטרוף:
3. עודד בן יהודה מ-xnet בכמה פוסטים גרפיים משובחים: איך היינקן עיצבה מחדש את הבקבוקים שלה; מחווה לדימוי האהבה הכי פחות קיטשי (אבל הכי מסחרי): LOVE, עבודתו של האמן רוברט אינדיאנה; מסע הפרסום של סדרת הטלוויזיה מד מן; וניתוח של הפוסטרים הטובים לסרטים שיצאו בשנה האחרונה (וגם עין הדג מתייחסים לכך)
את זה אהבתי במיוחד:
ובעניין דומה: מגזין פאסט קומפני על הפסיכולוגיה מאחורי העיצוב של פוסטרים לסרטים
4. ככה ייראה ב-2014 מוזיאון העיצוב של לונדון במשכנו החדש:
5. בכל שניה עולה ליוטיוב קטעי וידאו באורך שעה. ככה זה נראה (מקסים מקסים)
6. מושון זר אביב במחשבה מעולה ומעוררת מחשבה באנטייטלד, הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד (נורא רציתי להגיב יותר מהתגובה הקצרה שפרסמתי שם אבל בדיוק עברתי דירה ומאז, נו, אולי בקרוב)
7. מתיו ברודריק חוזר לפריס ביולר מהסרט שמתי ברז למורה בפרסומת להונדה:
8. הסיפור מאחורי השער לציון יובל למגזין הסנדיי טיימס
9. ראיון עם איתמר דאובה בבלוג האיור של גיא גרניט עם כניסתו לתפקיד ראש מסלול איור בשנקר
10. לוח הדרושים באתר hoop עבר שדרוג. כדאי לכל מי שמחפש עבודה במקצועות הקריאייטיב
11. זהירות, ממכר: איפה הפיקסל? נראה אתכם בוהים במסך הלבן ומוצאים אותו
12. המממ. לא יודע מה יותר מדכא, הפוסט של שאול אמסטרדמסקי או התגובות לפוסט. בכל מקרה אני מקווה שהוא הבריא
13. ובעוד בענייני בריאות: המאיירת הנפלאה קרן תגר המשיכה לאייר גם בבית החולים. שווה לבדוק את כל הפוסטים, לא רק מה שבלינק
14. אתר סמליל נותן במה לשני מעצבים ושני פונטים חדשים: בן נתן ופונט שבתאי, ערן בכרך ופונט מוזאון
15. מסטיק של פעם, ספר חדש שהוציאו חיים גרוסמן וחגי מרום, עם המון עטיפות ישנות של מסטיקים. כתבה שלי מיום שישי בגלריה (ומשם גם התמונה שבראשית הפוסט)
מבין כל התגובות שקיבלתי בעקבות המפגש האחרון של פורטפוליו לייב בנושא אופנה והשפעת הזמן על הטעם והסגנון, התגובה שהכי חזרה על עצמה והכי שימחה אותי הייתה "גרמת לי לחשוב". בכל פעם שאני מקבל כזו תגובה אני מאד מרוצה, כי לא רק שהיה מעניין והיה נחמד אלא כנראה שהצלחתי לעלות על משהו שמעסיק אנשים, שמטריד אותם, שהוא לא ברור מאליו. זה גם נחמד כי זה גורם לי להבין שזה לא מעסיק רק אותי, ומי שלא היה במפגש ושמע את דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית ("תוגת הגוף") שהם, פשוט הפסיד.
והנה מגיע מפגש נוסף, רביעי במספר: יום שלישי, 6/3 בשעה 20:30. ומה הפעם? בקצרה – אילה צרפתי, גלית גאון וירון טן ברינק.
ובכל זאת קצת יותר:
המעצבת אילה צרפתי, שהחלה את דרכה כאמנית פלסטית, הקימה לפני 20 שנה ביחד עם בן זוגה, אלבי, את הסטודיו והמותג Aqua Creations. כיום היא נחשבת לאחת המעצבות (והמעצבים) הישראליות המצליחות ביותר בעולם: גופי התאורה היחודיים בעלי המימד התיאטרלי שיצרה מבדים קטיפתיים, מזכירים בצורתם יצורים ימיים, ואפשר למצוא אותם באולמות לובי וכנסים של בתי מלון, אולמות קזינו, בתים פרטיים, מסעדות ומשרדים ברחבי כל העולם. לא רבים יודעים אבל המפעל של אקווה קריאיישנס, ששטחו 4,500 מ"ר, נמצא על מה שהיה פעם מאפייה גדולה בדרך קיבוץ גלויות על גבול יפו ותל אביב.
אפשר לנסות ולהסביר את ההצלחה חובקת העולם של אקווה בכמה דרכים, אולם סביר להניח שהעובדה שמדובר ביוצרת שממוקמת דווקא בישראל לא תהיה אחת מהן. בניגוד לתו האיכות של העיצוב האיטלקי או לקווים המזוהים של הסגנון הסקנדינבי, קשה לקבוע מה הופך עיצוב לישראלי, והאם בכלל יש דבר כזה. בנוסף, למרות שיוצרים מתחומים רבים שואפים להצליח מעבר לים, סיפורי ההצלחה של יוצרים ש"עשו" את זה הם מועטים, במיוחד סיפורים של יוצרים שממשיכים לראות בישראל את מקום מגוריהם.
בעוד שהרצון להצליח בחו"ל הוא מובן, הדרך לעשות את זה היא עדין בגדר תעלומה: האם כדאי להבליט את היסוד המקומי או שצריך לנסות ולפעול בשפה ובכלים בינלאומיים? בראיון שהתפרסם ב"גלריה" לפני שנתיים, כמה ימים לפני פתיחת מוזיאון העיצוב בחולון, אמרה האוצרת הראשית של המוזיאון, גלית גאון, ש"עיצוב ישראלי חי היום בחוץ, הוא חי בעולם. התפקיד שלנו הוא ליצור קשר בין האוצרים האורחים למעצבים בארץ". שמונה חודשים לאחר מכן, אמרה גאון בראיון אחר ש"צריך להבין שהמרחב הוא מרחב בינלאומי. המעצבים הישראלים שחיים בארץ – ואולי צריך להפסיק להגיד עיצוב ישראלי אלא מעצבים ישראלים – עובדים בקונטקסט בינלאומי ומוצגים בתערוכות בינלאומיות. מרחב הפעולה שלהם הוא לא רק בארץ ואנחנו מנסים להציג אותם בתוך ההקשר הזה. אני לא בטוחה שלתערוכה שמבוססת רק על איפה אנשים גרים יש זכות קיום רק בגלל הסיבה הזאת. צריכה להיות לה סיבה הרבה יותר טובה מזה; זה לא מוזיאון לגיאוגרפיה".
דברים אלו של גאון נאמרו בין השאר לאור הביקורת שהופנתה כלפי המוזיאון, שמאז שחל לפעוך המוזיאון שם דגש על יוצרים ותערוכות מחו"ל. חיים פרנס, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שאל באותו הקשר "האם תפקיד המוזיאונים בארץ להיות כמו עוד סניף ברשת מקדונלדס העולמית של המוזיאונים? מה קורה עם המעצבים המקומיים? יש פה ציבור שזוכה להצלחה בחו"ל, יש לנו סצינה שההשפעה שלה גדולה יותר מהאחוז שלה באוכלוסיית העיצוב העולמית. יש תחושה שהמוזיאונים הגדולים לא ממש אוהדים את הנבחרת המקומית. עדין לא החלמנו מתרבות היבוא שמקרר תוצרת חוץ הוא מקרר טוב יותר ממקרר מקומי".
שאלת אלו יעמדו במרכז הערב הרביעי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר", כמו גם בשאלות האם בעידן הגלובלי יש כזה דבר שפה מקומית? חומר מקומי? צבע? צורה? והאם זה בכלל משנה? מה קורה כשכמה יוצרים שנולדו במקומות שונים פועלים ביחד? מה אפשר ללמוד מיוצרים ישראלים שמצליחים בעולם ואיך הם מתקבלים בחו"ל? למה תמיד מה שעושים בחו"ל נראה שווה יותר? נוצץ יותר? האם באמת חו״ל שווה יותר, ואולי הגיע הזמן להתנער מרגשי הנחיתות הפרובציונאליים? ולבסוף, מדוע אנו מתעקשים עד היום להגדיר יוצרים ואמנים כמו רון ארד, אריק לוי, ניר הוד (או נטלי פורטמן) כישראלים?
וכאמור, במפגש הרביעי בסדרה ישתתפו המעצבת אילה צרפתי; האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, גלית גאון; והעיתונאי ירון טן ברינק, שיתן את נקודת המבט שלו על שאלות אלו מתחומי יצירה אחרים.
לא יודע מה אתכם אבל אני כבר מתרגש!
[לפני הכל תזכורת: בעוד יומיים המפגש השלישי של פורטפוליו לייב - דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית שהם - יום שלישי, 7/2, 20:30 בבית בעיר, ביאליק 27, תל אביב]
בשבוע שעבר עברתי דירה ולכן ההיעדרות הזמנית מהבלוג. בינתיים הנה אות חיים בדמות שתי הכתבות האחרונות שלי בגלריה, שני מאיירים שלא מספיק שהם מאד מוכשרים הם גם מאד מאד מאד נחמדים (!!!). בכל מקרה מומלץ להיכנס לאתרים של שניהם ולהתרשם משלל העבודות שלהם.
הכתבה הראשונה התפרסמה בשבוע שעבר ועסקה באיורים של רון נדל שהוצגו בחלל התצוגה של סדנת ההדפס בעלי המלאכה:
הכתבה השנייה התפרסמה היום ועסקה באיורים של גפן רפאלי לאפליקציית ipad חדשה המאפשרת לילדים להצמיד תמונות לסיפור:
היו כבר שני מפגשים סופר מוצלחים, הנה מגיע מפגש נוסף: יום שלישי, 7/2 בשעה 20:30. ומה הפעם?
מעצבת האופנה דורין פרנקפורט נוהגת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה תמונות ארכיון של קולקציות ישנות תחת הכותרת "שלפנו מהבוידעם: קפיצה קטנה לארכיון". הפניית הזרקור אל קולקציות אלו לא אופיינית אצל מעצבי אופנה, גם מכיוון שמטרתם לגרום לנו לקנות פריטים מקולקציות חדשות, וגם מכיוון שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות הבאות: אנחנו פותחים את אלבום התמונות שלנו מלפני 15 או 20 שנה, נתקלים במקרה בטלוויזיה בשידורים חוזרים של ערוץ 1 מאותה התקופה, או סתם עושים סדר בארון ונתקלים בחולצה שקנינו מזמן ולא לבשנו אף פעם. לא משנה בני כמה אנחנו, נשים או גברים, צעירים או מבוגרים – התגובה בדרך כלל זהה: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? איך העזנו להתלבש ככה? ומי שכנע אותנו שהחולצה או המשקפיים האלו מתאימים לנו (שלא לדבר על התספורת).
יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים כל בוקר במראה אנחנו בדרך כלל בטוחים שהמראה שנשקף ממנה, גם אם הוא לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה, הוא ודאי לא משהו שיהיה אפשר לחשוב עליו בעתיד כמביך. מצד שני, פעמים רבות כשמדובר בהורים או בסבים ובסבתות שלנו, הלבוש שלהם נראה לנו דווקא מגניב, אפילו קלאסי, ויוצר תחושת געגוע נוסטלגי למשהו שאף פעם לא היינו באמת חלק ממנו.
העמדה המורכבת שעולם האופנה דורש מאיתנו היא לא דבר חדש, שכן בעידן הצרכני אנחנו נדרשים כל הזמן לבדוק את המלתחה שלנו ולהחליף אותה כדי להישאר מעודכנים. תעשיית האופנה (ומדובר בתעשייה מתוחכמת וחובקת עולם) דורשת מאיתנו כל הזמן להישאר עם יד על הדופק. יחד עם זאת, מי שרוצה להישאר מעודכן ועוקב אחר תצוגות האופנה והפקות האופנה במגזינים הנחשבים, יפגוש שם לא פעם מערכות לבוש שסביר להניח שאיש לעולם לא ילבש. הדבר נכון גם לגבי מי שיבקר במוזיאונים או בגלריות שמציגות תערוכות שעוסקות באופנה: האם אפשר לקרוא למה שמוצג שם אופנה? עד כמה התוצאה צריכה להיות לבישה ועד כמה אפשר לראות בה יצירת אמנות? מה קורה אם כן לאופנה כשהיא מוצגת בחלל מוזיאלי? מה קורה לעיצוב בכלל כשהוא נכנס למוזיאון?
ההבדלים בין מושג האופנה למושג האופנתי, מתי עיצוב חדש הוא רק טרנד ומתי הוא מצליח לחדש ולשמור על ערכים על זמניים, והקשר של יוצרים אחרים בתחום התרבות החזותית כמו אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפים או אמנים לעולמות אלו, יעמדו במרכז הערב השלישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השלישי בסדרה ישתתפו בנוסף לדורין פרנקפורט גם מעצב הרהיטים אריק בן שמחון והעיתונאי והעורך עמית שהם, שערך עד לאחרונה את מוסף התרבות "ז'ורנאל" של עיתון מעריב.
וכמובן שגם הפעם אני מבטיח שיהיה מעניין, אז תבואו, כן?
—
לגבי התמונה בראש הפוסט – דוגמנית: ניבה פון וויזל. בגדים, איפור ושיער – דורין פרנקפורט. צילום: חיים לוסקי.
והנה כמה פריטים שעיצב אריק בן שמחון שגם עליהם נדבר במפגש:
הכל בגלל השפתיים.
והליצ'י.
- – -
אתמול התפרסם במוסף הארץ ראיון שלי עם השחקן עזרא מילר, שמשחק את קווין בסרט "חייבים לדבר על קווין". הסרט מבוסס על ספר מאת ליונל שרייבר, שהתרגום העברי שלו יצא בשנת 2005. מדובר באחד הספרים המטלטלים שיצא לי לקרוא עד היום (כתבתי עליו כמה מילים כבר אז בבלוג). כמה שנים לאחר מכן כבר התפרסמה הידיעה שהולך לצאת עיבוד קולנועי לספר ושטילדה סווינטון תגלם את דמות האם. בחודש מאי האחרון, לקראת פסטיבל קאן, שוחחרו לרשת שני קטעים מהסרט. אחד מהם היה הקטע הזה:
וואוו, חשבתי לעצמי. מי זה השחקן הזה?
- – -
עברו כמה חודשים והחלטתי שאני רוצה לקרוא עוד פעם את הספר לפני שאני רואה את הסרט. זה היה יום חמישי, ערב סוכות, ובמשך סוף השבוע שאחריו הייתי שקוע שוב בסיפור הכה מטריד הזה. תוך כדי שאני חושב לעצמי מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהחלטתי לקרוא שוב פעם את הספר הזה, החלטתי שבא לי לכתוב עליו, אולי לראיין את אחד השחקנים, לא יודע.
נגמר סוף השבוע, הגיע יום ראשון בבוקר, התקשרתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב. ההתחלה לא נראתה מבטיחה: כולם כבר היו תפוסים, התראיינו, למה נזכרתי רק עכשיו וכן הלאה. אבל הם לא אמרו נואש והמזל שיחק לטובתי: ארבעה ימים לאחר מכן בשעת צהרים קיבלתי טלפון מעזרא מילר ששהה באותם ימים בלונדון לרגל פסטיבל הקולנוע שהתקיים בעיר באותם ימים.
- – -
יום קודם לכן ראיתי את הסרט.
תשע בבוקר, ערב חג, אני מגיע לקולנוע להקרנה פרטית. קצת מוזר, גם השעה וגם המעמד, אבל אין ברירה – אי אפשר לראיין שחקן בלי שרואים את הסרט שבו הוא משחק. באמצע ההקרנה התחילו צפצופי אזעקה, בדומה לרעש שמשמיעה משאית שנוסעת רברס. הצפצופים לוו בהבזקי אור מטרידים, וברגע הראשון קשה היה לקבוע אם האפקטים המיוחדים האלו הם חלק מהסרט או שקרה משהו מחוץ לאולם. כשחלפה דקה, והצפצופים וההבזקים המשיכו, הצצתי אחורה לחלון המקרין, אולם לא היה נראה שיש שם מישהו. הייתי צריך להחליט מה לעשות.
יצאתי למבואה, אבל גם שם לא היה אף אחד. לא במסדרונות, לא בעמדת הממתקים. חזרתי לאולם והמשכתי לצפות בסרט. במשך כעשר דקות התקדמה העלילה במקביל להבזקי האור ולצפצופי האזעקה, והכל השתלב לו ביחד כאילו זו היתה כוונת המשורר, כלומר הבמאית לין רמזי; מדובר כאמור באחד הסיפורים המטרידים ומעוררי המחשבה שנראו על מסך הקולנוע בשנים האחרונות, ולא פלא שאפילו צפצופי אזעקה והבזקי אור נראו כמו משהו שהגיוני שיקרה במהלכו, ולא רק באופן מטאפורי.
- – -
24 שעות לאחר מכן, בטרם התאוששתי מהחוויה המטלטלת (שהתבררה כתרגיל כיבוי אש), סיפרתי על כך בטלפון למילר, שמשחק בסרט בצורה יוצאת מן הכלל את קווין: נער בן 15, אדיש, מנותק ואלים, שרצח שבעה מתלמידי כיתתו בתיכון, את המורה לאנגלית ואת אחד מעובדי הקפטריה.
"אוי אלוהים", הוא קרא. "זה נשמע כמו הדרך שצריך לראות את הסרט הזה. אנחנו צריכים לנסות לארגן תרגילי כיבוי אש בכל ההקרנות".
בראיון התגלה מילר – כיאה לקלישאה – כבוגר לגילו, ומצד שני הוא עדיין נשמע כמו שהוא אמור להישמע: צעיר בתחילת דרכו שקיבל תפקיד שאין ספק שיסלול לו את הדרך לתפקידים משמעותיים אחרים. חצי שעה דיברנו, ולקראת הסוף אמרתי לו שאני חייב לשאול אותו שאלה שאולי תישמע לו קצת מוזרה.
אתה אוהב ליצ'י?
"הו, הליצ'י", הוא צחק. "מעולם לא אכלתי ליצ'י לפני כן, ואני לא חושב שאני אוכל עוד בזמן הקרוב…"
כמה פעמים צילמתם את הסצינה הזו?
"הו אלוהים, אכלתי כל כך הרבה ליצ'י. זו היתה הסצינה שצילמנו הכי הרבה פעמים, מכל זווית אפשרית. לין רצתה להשיג השתקפויות, וצילמנו את ג'ון (ג'ון סי ריילי, שמגלם את האב), את טילדה ואותי. הייתי צריך לאכול אולי 13 ליצ'י אחד אחרי השני, והם די מגעילים. אני חושב, אגב, שזה טוב שאני לא מת על ליצ'י, זה עזר לסצינה".
- – -
האמת? גם אני לא מת על ליצ'י.
מילר עם טילדה סווינטון ושני השחקנית הצעירים שמגלמים את קווין בילדותו
אחד הדברים שמפריעים לי מאז שהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה הוא ההיעדר המוחלט של תערוכות עיצוב גרפי בארץ. ולכן, שמחתי לגלות את Reading Forms, הבלוג החדש של המעצב יותם הדר, שפתח בלוג שמרכז תמונות של תערוכות עיצוב גרפי מרחבי העולם (זה נשמע יותר מוזר ממה שזה באמת). ולא רק אני שמחתי: בשבועיים מאז שעלה לאוויר הבלוג אוזכר גם בטוויטר של אוצרת העיצוב אלן לופטון, של מוזיאון העיצוב הלאומי קופר יואיט, של מרכז ווקר לאמנות ועוד (כבוד גדול!). תפסתי את יותם לשיחה במסגרת פורטפוליו צ'אט והנה מה שהיה לו להגיד על ההחלטה לפתוח את הבלוג, למה אין תערוכות עיצוב גרפי בארץ, ועוד.
yuvalsaar: שלום! מה שלומך?
yotam: לא רע, ואתה?
yuvalsaar: גם לא רע בכלל. קצת עסוק בענייני מעבר דירה אבל לא מתלונן (לא יותר מדי בכל אופן)
yotam: זה די מוזר, שאני יודע שהצ'ט מתועד. כמו לשמוע את הקול שלך מוקלט, או לראות את עצמך בוידאו
yuvalsaar: ממממ….. לא חשבתי על זה. בתור אחד שרגיל שלא מעט מהשיחות שלו מתועדות – גם אם בתור זה שמתעד דברים של אחרים – לא חשבתי על זה אף פעם. שנדבר קצת על עיצוב גרפי?
yotam: בכיף. אחד מנושאי השיחה האהובים עלי
yuvalsaar: אז בוא רגע תגיד על עצמך כמה מילים לפני שנתחיל. בן כמה, איפה למדת, מה עשית מאז וכן הלאה
yotam: יליד 1980. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. סיימתי ב-2006, עבדתי כמה שנים בכל מיני סטודיואים (סטודיות?) לעיצוב, והיום אני מעצב עצמאי. מספיק, או לפרט יותר?
yuvalsaar: תאמין או לא אבל המילה הנכונה היא סטודיאות. וכן, תפרט קצת יותר, ככה בקטנה
yotam: סטודיאות, רשמתי לפני.
אחרי הלימודים עבדתי שנה אצל דני גולדברג (שהיום הסטודיו שלו נקרא דן אלכסנדר אנד קו), שם בעיקר עיצבתי ספרים ותדמיות "בוטיק". אח"כ עבדתי אצל סער פרידמן במשרד המיתוג אופן, ומשם עברתי לעבוד בסטודיו הפיתוח של קבוצת מעריב תחת עמיר חדד, שם עיצבתי את נרג' בגרסתו הקודמת. אח"כ ביליתי תקופה בניו יורק, שהיתה חצי חופש חצי עבודה, ובסוף 2009 חזרתי ומאז אני מעצב עצמאי, שעובד בעיקר מול משרדי עיצוב אחרים ופחות עבור לקוחות
yuvalsaar: ועושה בעיקר עיצוב גרפי ומיתוג שקשור לתרבות. נכון?
yotam: משתדל
yuvalsaar: להשתדל זה חשוב
yotam: (אבל בהחלט לא באופן בלעדי. יש לי בתיק העבודות גם עיצוב שקי מלט וחברות ביטוח)
yuvalsaar: לפני כמה שבועות פתחת בלוג בשם reading forms. מה אתה יכול לספר על הבלוג? ולמה עכשיו?
yotam: אכן, לפני כמעט שבועיים. ברשותך אנסה לתרגם את הטקסט אודותיו כפי שכתוב באתר
yuvalsaar: קדימה
yotam: נתחיל מהשם – reading forms, שזה משחק מילים קטן בין "צורות קריאה" ו"קוראים צורות", ואח"כ כותרת המשנה: Exhibiting Graphic Design Exhibitions. האתר הוא מין מחסן בפורמט של בלוג, שבו אני אוסף תמונות וקישורים של תערוכות עיצוב גרפי, ומצבים דומים מבחינה ויזואלית, תמטית או קונספטואלית. הבלוג מנסה לבחון דרכים וצורות של תצוגה, צפייה, אוצרות ואינטראקציה עם עיצוב גרפי בסביבה הלא טבעית שלו.
yuvalsaar: ברור לך עכשיו שהשאלה הבאה היא למה? למה אתה אוסף במחסן שלך דווקא את הדברים האלו?
yotam: שאלה מעולה. לא חושב שעצרתי לשאול אותה בעצמי
yuvalsaar: זה הכי אני אוהב שמרואיינים אומרים לי…
yotam: תשובה אחת היא שפשוט אין מקום אחר שמכרז את זה. הפכתי את האינטרנט ולא מצאתי.
yuvalsaar: אוקי
yotam: אני לא זוכר מה היה הטריגר שגרם לי לחפש או לאסוף את זה, אבל זה התחיל מאוסף באתר פינטרסט שאפשר לאסוף בו תמונות ולינקים, וברגע שהצטבר חומר וראיתי הכל פרוס מול העיניים, הבנתי שצריך למצוא לדברים האלה בית מסודר יותר. אפשר לראות מבט מרוכז דומה על כל התמונות בעמוד הארכיון של הבלוג.
yuvalsaar: ועדין. למה זה בכלל מעניין אותך?
yotam: השאלה היא למה מעניינות אותי תערוכות עיצוב גרפי?
yuvalsaar: אכן. יש עוד שאלות אבל זה בהמשך
yotam: אני חושב שהן מעניינות, או לפחות אמורות לעניין, כל מעצב שמתעניין במקצוע שלו. יש לי גם כנראה חולשה בלתי מוסברת לדימויים של פריטי דפוס מרובים. אבל אם מחפשים עוד רציונליזציה לבלוג כזה, זה העניין של לעקור את האובייקט המעוצב מהקונטקסט המקורי שלו ולהכניס אותו לקוביה לבנה, ולראות מה קורה, כי עיצוב הוא פונקציונאלי, ואובייקט בתוך קוביה לבנה הוא לא
yuvalsaar: למה להכניס את האוביקט המעוצב למוזיאון? הרי היה לאוביקט הזה בריף ולקוח והוא אמור לשרת מטרה מסוימת. מה פתאום עכשיו מוזיאון?
yotam: הרבה מהתוצרים שמוצגים בתערוכות בבלוג ובכלל, הם לאו דווקא כאלה שהגיעו מבריף ולקוח, אלא מעשייה עצמאית של מעצבים כיוצרי תוכן. אבל עדיין לא החלטתי לאיזו אסכולה אני שייך. יש את המתנגדים, כמו למשל אריק שפיקרמן שפעם התגאה שבניגוד למעצבים גדולים אחרים, אין עבודות שלו באף מוזיאון, כי הן לא שייכות לשם.
אבל יש לזה מטרות אחרות, שקשורות לראווה. אחת היא פשטנית, וזה לרכז הרבה דברים יפים במקום אחד. לא משנה מי שילם לך לעשות משהו, ברגע שקיים אובייקט יפה/מעניין/מיוחד/חכם שעומד בזכות עצמו, אין סיבה לא לחלוק אותו עם אנשים אחרים. סיבה שנייה אולי קהילתית יותר והיא הרצון של מעצבים לדעת מה מעצבים אחרים עושים, לראות מה קורה בתחום, מי עשה מה למי. קטע רכילותי. וגם כמובן עניינים שרלוונטים לכל תערוכה בכל תחום, של תיעוד נקודה בזמן, ריכוז, שימור, יצירת הקשרים וכו'.
yuvalsaar: איך אתה מגיע לתמונות? יש הרבה תערוכות כאלו בעולם?
yotam: הבלוג התחיל מקבוצה של בערך 20 פוסטים של תערוכות שזכרתי שראיתי תיעוד שלהן ברשת והיה נראה לי מעניין לרכז את הבולטות שבהן, תערוכות סוף השנה של התואר השני בעיצוב גרפי של ייל, ותערוכות שנתיות של איגוד aiga. אח"כ, מעבר לזכרון שלי, המקורות שלי הן שיטוט אקראי בבלוגים של עיצוב, ומיילים שאנשים שולחים לבלוג
yuvalsaar: נראה שאתה מבלה לא מעט מהזמן שלך באתרי עיצוב גרפי כאלו או אחרים
yotam: הרבה יותר מדי זמן
yuvalsaar: שנגיד משהו על המצב העגום של תערוכות העיצוב בארץ?
yotam: כן, you know me too well
yuvalsaar: אל תגיד ככה
yotam: לא מזמן מצאתי את הספר "דיוקן של מחלקה", על המחלקה לעיצוב של מוזיאון ישראל, שיצא אחרי מותו של איזיקה גאון. מפורטות שם כל התערוכות שהתקיימו באגף החל מיומו הראשון, ויש שם רשימה ארוכה של תערוכות עיצוב גרפי. אני מתכנן גם לסרוק משם קצת תמונות ולהעלות לבלוג.
אחרי שקראתי את הספר החלטתי לעשות מיני מחקר וליצור רשימה של תערוכות עיצוב גרפי במוזיאונים בישראל. אני בטוח שיש עוד המון שאני לא יודע עליהן, כי המקורות שלי הם רק הספר הזה והאינטרנט, אבל נכון לעכשיו יש שם מעל 40 תערוכות שמרוכזות בעיקר בעשורים 70-80-90. ומדובר אך ורק על תערוכות עיצוב גרפי שהתקיימו במוזיאונים.
yuvalsaar: זה בערך 40 תערוכות יותר ממה שהיו בעשור האחרון. נכון?
yotam: פחות או יותר
yuvalsaar: יש לך הסבר לזה?
yotam: הסבר אחד הוא פטירתו של איזיקה, שכנראה אהב מאוד עיצוב גרפי, והיה מקושר מאוד לעולם העיצוב הבין לאומי. מעבר לזה, קשה לי להסביר את התופעה. אולי בגלל שהאינטרנט יצר פלטרפורמות נוחות לשיתוף והפצה של עיצוב, נוצר הרושם שאין צורך לצאת מהבית בשביל לצרוך אותו בצורה מרוכזת, אבל זה אובר-רציונליזציה. אולי גם בגלל שיש פרגמנטציה של המקצוע, כי יש כל כך הרבה התמחויות, קשה בדיוק להגדיר מה זה עיצוב גרפי, אז גם הקולגיאליות והקהילתיות מדללת
yuvalsaar: לי יש הסבר אחר
yotam: סקרן לשמוע
yuvalsaar: תרשה לי להיות פחות פוליטקלי קורקט אבל אני טועם שהם פשוט לא מבינים כמה הנושא הזה מעניין את הקהל, כמה הוא מושך מבקים, וכמה הוא בסופו של דבר הרבה יותר פשוט להצגה מכל תערוכת עיצוב אחרת. מה יש לנו שם בסך הכל? נייר. אני כמובן מגזים אבל אני חושב שהמסר ברור
yotam: בכל מקרה אני חושב שזה לא צריך להחליף תערוכות עיצוב אחרות, אלא לבוא בנוסף
yuvalsaar: ברור
yotam: כי אני מסכים שנגיד הרבה מהעבודות שמוצגות בתערוכת העיצוב הנוכחית במוזיאון ישראל מעניינות יותר מכל ספר, אבל זה לא אומר שלא צריך להציג את אותם הספרים
yuvalsaar: אתה יודע מה השאלה הבאה שלי?
yotam: יש לי כמה ניחושים אבל אשמור אותם לעצמי
yuvalsaar: תשובה אלגנטית. ובכל זאת: אם אין תערוכות למה אתה לא עושה / יוזם בעצמך?
yotam: זה היה הניחוש הראשון שלי, נשבע!
yuvalsaar: מאמין לך
yotam: באופן כללי, לצערי אף פעם לא הייתי הטיפוס המפיק והיוזם. ואם להיות כנים, את מספר האנשים שעושים בארץ עבודות שראויות לתצוגה מול קהל אפשר לספור על יד וחצי
yuvalsaar: ברשותך דווקא לפינה הזו לא ניכנס עכשיו
yotam: לא הייתי נכנס גם אם היית מכריח אותי
yuvalsaar: יפה. אז נחזור לבלוג. מה אפשר ללמוד ממה שהעלית עד עכשיו לגבי תצוגה של עיצוב גרפי?
yotam: שהאירופאים מנצחים בגזרת אמצעי התצוגה המקוריים
yuvalsaar: דוגמה בבקשה
yotam: דוגמה ראשונה, ושנייה, ושלישית
yuvalsaar: תסביר גם במילים בבקשה
yotam: הרבה פעמים עיצוב אמצעי התצוגה משתמש באותה גישה עיצובית של האובייקטים המוצגים – מינימליזם, דלות או רזון, אפס מאמץ ויצירתיות diy. ואני מתכוון לצד החיובי בכל המילים האלה
yuvalsaar: וזה מספיק מרשים להערכתך? כי הרי התערוכות האלו – תקן אותי אם אני טועה – אמורות לפנות גם לקהל הרחב לא רק למעצבים
yotam: קודם כל, יש ויש. אני חושב שהדוגמאות שנתתי הן די נישתיות ועצמאיות, ולא פונות לקהל הכי רחב. דוגמה מצויינת שלוקחת משהו מהעקרון הזה והופכת אותו ליפה ונגיש ומושך היא זו:
תערוכה מאוד מיינסטרימית, של ארגון העיצוב האמריקאי. מי שלא יכול להעריך את זה לא יעריך גם את העבודות שמוצגות בתערוכה
yuvalsaar: ומה הקהל יכול להבין מתערוכת עיצוב גרפי טובה חוץ מלהגיד איזה יופי? שזה גם חשוב כמובן
yotam: זה מעניין, כי תערוכת עיצוב נוגדת לחלוטין את הדבר הכי חשוב שמעצבים היו רוצים שאנשים ידעו, שעיצוב הוא בכל מקום
yuvalsaar: לא הבנתי (מצטער)
yotam: אני חושב שאם תשאל מעצב מה הוא היה רוצה שהאוכלוסיה תדע לגבי עיצוב, זו העובדה שעיצוב נמצא בכל דבר ובכל מקום, ושאין כזה דבר אובייקט שהוא "מעוצב" לעומת "לא מעוצב". ברגע שאתה מרכז עיצוב במקום אחד, הוא כבר לא בכל מקום, הוא במקום אחד.
yuvalsaar: אה. אבל יש כזה דבר עיצוב טוב יותר ועיצוב טוב פחות
yotam: אני חושב שההגדרה צריכה להיות עיצוב מתאים או לא מתאים. אם אני גונב למישהו את הדוגמה עם המודעות של מחסני חשמל על הנייר מדובר בעיצוב רע, אבל הוא הכי מתאים לצורך הספציפי מבחינת מה שהוא משדר. אז הוא נכון, אבל לא בטוח שהוא מתאים למוזיאון
yuvalsaar: ומה מכניסים למוזיאון?
yotam: הממ… אני שומע את הגלגלים אצלי בראש עובדים בשביל למצוא את התשובה האולטימטיבית חורקים. כל טיעון שאני רוצה להציג אני מיד מצליח לסתור. יש לי עודף אינפורמציה ומחסור בעמדה :]
yuvalsaar: הו! טוב שיום חמישי היום ויש לך על מה לחשוב…
yotam: אני דווקא די שלם עם האובייקטיביות הזו בשלב הזה. לא מזמן התחלתי לקרוא ספר עיצוב כלשהו, על עיצוב ספרים, ובהקדמה הסופר/מעצב כתב שכשהוא היה צעיר היו לו דעות נחרצות על עיצוב, והוא ניסח אותן בספרים, וככל שהוא התבגר הוא הבין שהכל לא נכון ושהוא בעצם לא יודע כלום, ואז הוא החליט להוציא ספר שהוא מראיין קולגות, כדי לראות ולהראות מה הם יודעים.
yuvalsaar: אני לגמרי יכול להזדהות עם עמדת המראיין… שאלה אחרונה: אם היית יכול לארגן עכשיו כל תערוכת עיצוב גרפי בארץ, ממעצבים מקומיים או מחו"ל. מה היית עושה?
yotam: האינסטיקט הראשוני שלי הוא לעשות הכל – תערוכה של ישן וחדש, מכאן ומ"שם", ולמצוא הקשרים
yuvalsaar: והשני?
yotam: פשוט להביא לארץ את התערוכה שמוצגת בימים אלו בווקר ארט סנטר בארה"ב, שהיא תערוכת העיצוב הגרפי הגדולה ביותר שהתקיימה ב-20 ומשהו השנים האחרונות
yuvalsaar: זה הזמן לפנות לקוראי הבלוג: אם יש לכם במקרה קצת מזומנים, ואתם רוצים לתמוך בעולם תערוכות העיצוב הגרפי, יותם כבר יידע מה לעשות איתם
yotam: זה נכון
yuvalsaar: שאני אשאל אותך לפני סיום מה דעתך על תערוכות העיצוב השנתיות של קהילת המעצבים שכוללת גם לא מעט עיצוב גרפי?
yotam: אין לי מושג מי היה הראשון שאמר את המשפט שמתחיל ב-if you don't have anything nice to say, אבל אצטט אותו בכל מקרה. אם אתה רוצה לסיים באקורד חיובי, אז דווקא התערוכות של בתי הספר לעיצוב בשנים האחרונות נראות מצויין
yuvalsaar: אני תמיד רוצה לסיים באקורד חיובי! ולכן אאחל לכולנו שבמהרה בימינו אמן נזכה גם אנחנו לראות תערוכת עיצוב גרפי טובה במוזיאון העיצוב, במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. אני חושב שמגיע לנו
yotam: אמן
יש לפעמים את הדברים הקטנים האלו שאני מרוצה מהם במיוחד; צילום המסך שבראש הפוסט הוא אחד מהם. ומה אומר אותו צילום? שביום שני האחרון, הכתבה הנקראת ביותר בגלריה באונליין הייתה כתבה שלי על חמישה מעצבים פונטים צעירים. המרוצות נובעת פחות מכך שמדובר בכתבה שלי אלא יותר מכך שמדובר על כתבה שעוסקת בפונטים. ומה אפשר ללמוד על זה? בעיקר שאנשים אוהבים לקרוא לאו דווקא על הדברים שלפעמים נדמה לנו שמעניינים אותם. ובמילים אחרות: המילה טיפוגרפיה היא כבר לא משהו שצריך להסביר בכל פעם מחדש. כן! אנשים מתעניינים בשפה, באותיות, בכתב יד. ראיתי את זה בכתבה הזו, ובכתבה על הפונט החדש של עודד עזר בשנה שעברה, ובכתבה מלפני שנה וחצי על פרנק ריהל ואריאל שהתפרסמה במוסף, ובמפגש הראשון של פורטפוליו לייב, ויש עוד דוגמאות.
כששמעתי לראשונה על "אאא", ידעתי שאני רוצה לכתוב על האתר, אבל לא לגמרי ידעתי איך אני מטפל בזה ואיך אני מזכיר את כל המשתתפים ומספר עליהם לציבור הרחב. "בית לטיפוגרפיה עברית", מכריזה כותרת האתר, שהוקם על ידי המעצב אברהם קורנפלד, במטרה לקדם טיפוגרפיה עברית חדשה שמכבדת את מקורותיהן של האותיות ושל השפה. מעבר לכך, האתר גם מציב אלטרנטיבה רעננה לחברות הפונטים הגדולות ששולטות בשוק המקומי, וממשיך את המסורת של מעצבי פונטים עצמאיים כמו ינק יונטף, עודד עזר, מיכל סהר, דני מירב ("הטייס") ועוד.
לכאורה זו כתבה שמיועדת למעצבים גרפים, הם אלו שאמורים לקנות פונט כזה או אחר באתר המעוצב להפליא. מצד שני כמו שכבר אמרתי, אותיות, שפה וטיפוגרפיה זה נושא שמעניין את הקהל הרחב. ואז הבנתי מה צריך לעשות: למה שלא נצלם את כל המשתתפים באתר, כל אחד מחזיק את האלף שלו? לשמחתי הרעיון התקבל בברכה על ידי כל הנוגעים בדבר ויצאנו לדרך. הנה התוצאה:
מימין לשמאל: נדב ברקן, אברהם קורנפלד, ליה אופיר, נוי ניימן ושני ברבר. צילום: גלי איתן
אין לי משהו מאד חכם להוסיף חוץ ממה שכבר אמרתי (וכן, אני יודע שנדב ברקן מחזיק "א" של אהרוני). אני חושב שמדובר ביוזמה מבורכת ואני מקווה שהם יעשו את המיליונים מאלפי המשקלים שהם ימכרו. חוץ מזה אני יכול רק לספר שבשבוע הבא, בלי נדר, תהיה עוד כתבה על טיפוגרפיה (כן, כן!), וגם (לא קשור) שביום שישי הקרוב יתפרסמו שני ראיונות שלי, שבאופן אישי אני מאד מרוצה מהם – אחד עוסק בעיצוב של פייסבוק (!) והשני בעזרא מילר מהסרט "חייבים לדבר על קווין" (!!!).
