נורא רציתי לצלם בתערוכת הסיום של בצלאל אבל זו התמונה היחידה שהצלחתי לצלם שם. אודה ואומר שמלכתחילה הרעיון של תערוכה בטרמינל הישן בשדה התעופה לא נשמע לי מוצלח. פשוט לא חשבתי שהחלל יעשה טוב לעבודות שיוצגו שם. זה נראה לי בזמנו כמו רעיון שישב למישהו בראש שאמר לעצמו – חייבים לנצל איכשהו את החלל הזה שעומד ריק, עד שהוא מצא מי שישתכנע שזה בדיוק מה שהוא צריך (וזה לא שאני לא נוקט בטקטיקות דומות לפעמים: לא פעם אני רואה צילום שאני אומר לעצמי שהוא חייב להיות עטיפה של ספר, ואז אני פשוט מחכה לספר המתאים, אבל בכל זאת זה נראה לי קצת שונה). מסכנים הסטודנטים שנאלצו להציג שם את העבודות שעליהן הם עבדו כל כך הרבה זמן. החלל הוא כל כך לא קומניקטיבי וכל כך מסורבל, כל התפאורה של הדיוטי פרי, עמדות הדרכונים ושערי העלייה למטוס, אי אפשר להתרכז בעבודות. גם הפיזור של המחלקות לאורך כל החלל לא עושה חסד עם המבקר שמנסה להבין מאיפה להתחיל, לאיפה ממשיכים, ואיך לכל הרוחות יוצאים מהמבוך הזה. אני חושב שהחלל יכול להיות חלל תצוגה מעניין אבל לצורך תערוכה הרבה יותר קוהרנטית שתנסה להגיד משהו על החלל, על הזכרון הקולקטיבי שהוא נושא עימו, ותשתמש בעבודות שנעשו במיוחד עבור החלל הספציפי הזה ולא תערוכה שתשתמש בו כדי ליצור גימיק שבינו ובין העבודות אין כלום.

והעבודות? שאלה טובה. בשעה הראשונה שהייתי בתערוכה פשוט הלכתי בין כל העבודות עד שהגעתי לסופה ופשוט הרגשתי מתוסכל. החלטתי להתחיל מהתחלה, כאשר הפעם עמד לרשותי יתרון הביתיות – הכרתי כבר את המתחם וידעתי למה אני נכנס. הייתי נחוש לצלם קצת, אבל פשוט לא הצלחתי להתגבר על החלל ולמצוא פריים שיצדיק את הוצאת המצלמה מהתיק. זה לא שאין עבודות טובות, אבל גם אלו שכבר הצליחו להתמודד עם החלל עדיין נבלעו בשאון הכללי. ככלל נראה לי שהרמה השנה הייתה די מאכזבת. מעניינים ככל שיהיו חיי הסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית, אני לא חושב שהעיסוק האובססיבי שלהם בעצמם ובמשפחה שלהם בפרויקט הסיום שלהם באמת מעניין, ומי שאשם בכך הם בדרך כלל המרצים שלהם שליוו את כל התהליך, גם אם התוצאה ראויה להערכה מהבחינה הגרפית. גם המחלקה לאמנות, סליחה על ההכללה, לא הבריקה, ולגבי שאר המחלקות – באמת שניסיתי אבל לא הצלחתי.

זה היה השלב שבו אמרתי לעצמי – אני אעיין בקטלוג, אולי הוא יצליח להאיר את עיני. גם פה נחלתי אכזבה. מזמן לא ראיתי כזה קטלוג באמת יפה ומושקע אבל כל כך מסורבל, לא נוח ולא ידידותי למשתמש, ממש כמו התערוכה עצמה (מעניין אם זה היה הקונספט…). כל מחלקה קיבלה פוסטר משלה, גודלו כמטר על שבעים. לכו תתמודדו עם גודל כזה ותנסו להבין מה רוצים ממכם. מה אני אמור לעשות, לתלות את הפוסטרים בבית? לא נראה לי. בקיצור, שווה ללכת ולבקר בתערטכה ולו בגלל גודל השאיפה והנסיון האוצרותי (המגלומני משהו, כראוי לחגיגות 100 השנה למוסד). אם מעניין אתכם לראות עבודות, את זה כבר תעשו במקום אחר.

ולבסוף מילה על התערוכה של שנקר שננעלת מחר. הייתי, נהניתי, התרשמתי, השכלתי, וכשהגעתי הביתה אמרתי לעצמי שלפני שאכתוב על התערוכה אני אציץ במה שכתבתי על התערוכה של השנה שעברה. כמה טוב שעשיתי את זה. במקום להשקיע ולחשוב איך לנסח את מה שאני חושב אני פשוט שולח אתכם לביקורת ההיא: יפה, מקצועי, מושקע, מהמם ומקסים, אבל לא כל כך נעים להגיד, קצת חוזר על עצמו. לא נורא, שאלו יהיו הבעיות שלי בימים טרופים אלו.