לא פשוט, הא? כאילו השאלה הכי פשוטה, שכל כך ברור מה הייתי עושה אבל ממש אין לי תשובה. אני חושב שהפעם הראשונה שנתקלתי בשאלה הזו הייתה בסרט מועדון קרב כשזו הסצינה שאני זוכר: בראד פיט מכוון למוכר בסופר אקדח לראש במגרש החנייה,ושואל מה החלום שלו או מה הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות.  הוא מוציא מהארנק שלו את תעודת הסטודנט שלו שכבר לא בתוקף ובראד שואל אותו למה הוא לא ממשיך ללמוד. בראד לא מקבל את התרוצים של המוכר ואומר לו שבעוד כמה שבועות הוא יחזור ושאם הוא לא נרשם בחזרה ללימודים הוא יהרוג אותו (בראד תמיד ידע להיות משכנע…). פשטני משהו, נכון, אבל אני זוכר שיצאתי מהקולנוע ביוניון סקוור בניו יורק של ערב המילניום וחשבתי שאם הייתי נקלע לאותה הסיטואציה, אקדח מכוון לראש, ממש לא הייתי יודע מה לענות (טוב, גם בגלל שהייתי מתרגש שזה בכל זאת בראד פיט…).

שמונה שנים (בדיוק) מאוחר יותר ועדין אין לי תשובה. יש כמובן את התשובות המתבקשות – להפסיק לעבוד, לנסוע לאיים בתאילנד, לישון כל היום וכן הלאה. לא שהייתי מתנגד, אבל זה לא באמת זה. מי שחקרו קצת את הנושא הם Aalex Bec ו-Will Hudson שכסטודנטים לעיצוב גרפי היפנו את השאלה שבכותרת הפוסט ל-21 מאיירם ומעצבים במסגרת פרויקט אישי במהלך הלימודים. הפרויקט הראשון שאני שמח לאחוז באחד מ-1,000 העותקים שלו מנה 21 גלויות (הנה האתר). הסיבוב השני יצא לאור בדמות ספר שכבר מנה 103 משתתפים והתוצאה כל כך מקסימה ומרגשת ומעוררת השראה שממש היה לי קשה לבחור מתוכו את האיורים שילוו את האייטם שכתבתי על הפרויקט בגליון האחרון של שמנת (הנה לינק לגודל שגם אפשר לראות משהו). האיור המרגש ביותר בעיני הוא זה שגם מופיע בראש העמוד שכותרתו I've had that day with you again. בכל פעם שאני חושב על המשפט הזה אני מבין כמה אני בר מזל במה שיש לי פה בבית, ושזה ממש לא ברור מאליו.

במשך שמונה השנים האחרונות השאלה הזו ככה צצה לה מדי פעם. לא שהיא מטרידה אותי בחי היום יום או מדירה שינה מעיני אבל אני חושב שהגעתי למסקנה שכנראה לעולם לא תהיה לי תשובה חד משמעית ואני חי עם זה בשלום. אז אולי התשובה שלי לשאלה מה הייתי עושה מחר צריכה להיות הייתי מחפש תשובה לשאלה אם הייתי יכול לעשות מה שאני רוצה, מה הייתי עושה…