תומס
בין ראשון לשני, שתיים בלילה, לא מצליח להירדם.
- – -
"… לגדול כהומו זה דבר מוזר. אתה אף פעם לא מכיר גוף של גבר, כי אתה מפחד ממה שתרגיש, ואתה אף פעם לא מכיר גוף של אישה, כי אתה מפחד ממה שלא תרגיש. ולכן, בפעם הראשונה שאתה שוכב עם מישהו, זה כמו הפעם הראשונה שהבחנת בגוף כלשהו. אני התבוננתי בכל דבר…"
דייויד לוויט, ריקוד משפחתי
- – -
נדמה לי שלא צריך להיות חד עין בשביל לקלוט שאני בדרך כלל לא כותב על עצמי בבלוג. נכון שיהיה מי שיאמר שבכל פוסט אני מכניס משהו מעצמי, ועדין. הסיבות לכך רבות ומגוונות. ראשית, אני לא חסיד גדול של חשיפה, קשה לי עם ההתערטלות הפומבית, ואני סבור שיש דברים שראוי היה אם ישארו פרטיים. שנית, המקום שבו אני כותב – גלריה, עיתון הארץ – אינו מעודד את השימוש במילה אני. עד היום שמור לי מייל מימי הראשונים ככותב שבו נדרשתי לכתוב מחדש ביקורת, מייל שהסתיים בהצעה הידידותית, "כתוב על האוביקט ולא על עצמך". ולבסוף, אחד המשפטים השגורים פה בבית, שמופנה כמעט כלפי כל דבר, הוא "את מי זה מעניין". הוא נאמר בדרך כלל בתדהמה גדולה כלפי ספרים משעממים, ראיונות תמוהים, סיפורים לכאורה קורעי לב, ועוד.
הפעם אני הולך לכתוב בכל זאת קצת על עצמי.
לא כי אני מרגיש שאני רוצה, אלא כי צריך.
זה התחיל בחוסר אונים ביום שבת בלילה, כשקראתי לראשונה באינטרנט על הירי בתל אביב, והמשיך לאורך כל יום ראשון, בתחושות בטן מוזרות, בצמרמורות, בהתכווצויות לא רצוניות בבטן. מה עכשיו? מה עושים? האם משהו ישתנה בכלל? אבל איכשהו שרדתי.
עד שקראתי בווינט את הטקסט הבא:
מאות בהלווית ניר כץ: בן זוגו, תומס, לא הפסיק לבכות מהרגע שהגיע. השניים התגוררו יחד בגבעתיים במשך ארבע שנים, עד שהיריות במרכז הגאה שמו קץ לסיפור האהבה הזה.
זה כבר שבר אותי לגמרי. כמעט 9 שנים יש לי בן זוג, והמחשבה על לאבד אותו, ועוד בכזו סיטואציה… אבל על מי אני עובד, זה משהו שאני לא יכול לדמיין אפילו. גם אם אנסה הכי חזק בעולם, זה לא משהו שאצליח לעשות. ולא פלא, זה לא משהו שמישהו נורמלי אמור לנסות לדמיין. או להבין.
מידי פעם הוא מגיח פה בין השורות, תחת הכינוי – הבן זוג. אני לא מתכוון להפוך את הפוסט הזה עליו, זו לא הכוונה. זה שיש לי בלוג לא אומר שהחיים שלו צריכים להיות מתועדים פה, על אף הפיתוי שצץ מידי פעם.
תומס.
תומס שמידט, בן 23 מגרמניה.
לא מצאתי תמונה שלו. גם לא פרטים נוספים: מה הוא עושה. איך הם הכירו. האם זה היה לפני שהוא הגיע מגרמניה, או רק אחרי. ולא שזה משנה כמובן. (גם לא מעניינות אותי כרגע הסיבות למה המידע הזה לא מופיע). מה שגרם לי להתחיל לדמיין את הסיפור בראש, לטוות קווי עלילה דמיוניים, לבנות תסריט איך זה קרה. ולא משנה איך ומתי זה התחיל, בסוף אני תמיד מגיע לאותה עלילה נדושה ולא מקורית: בחור פוגש בחור. בחור מתאהב בבחור. בחור עובר לגור ביחד עם בחור. מה יכול להיות יותר פשוט מזה? מה יכול להיות יותר מסובך מזה?
- – -
הנה משהו שלא הרבה יודעים. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא בטוח שאפילו הבן זוג יודע. לפני משהו כמו 11 שנים הייתה לאברי גלעד תוכנית בגלי צה"ל ב-12 בלילה, ציפורי לילה משדכות אני חושב שקראו לה. הוא היה מעלה מאזינים לשידור שמחפשים אהבה, שואל אותם כל מיני שאלות, ולבסוף הם היו מקבלים מספר תיבה של תא טלפוני שאליו מאזינים אחרים שהיו מעוניינים ליצור קשר היו מתקשרים. זה היה הרבה לפני עידן הפס הרחב.
לילה אחד אזרתי אומץ והתקשרתי. אני לא זוכר הרבה מהשיחה, רק דבר אחד. אברי שאל אותי מה אני מחפש, ואני עניתי שאני מחפש מישהו שאוכל להחזיק לו את היד ברחוב (כבר אז הייתי רומנטיקן חסר תקנה, אבל הסאבטקסט היה מישהו ששלם עם עצמו). כמו שקורה לי לא פעם, קיבלתי מספר של תיבה שהייתה בו טעות כך שלא יצא לי מכל השיחה הזו אף לא דייט אחד.
בערך שנתיים לאחר מכן, וכמה דייטים פה ושם, פגשתי אותו. את ע'. אולי באמת כבר הגיע הזמן לשדרג את המעמד שלו פה בבלוג. ומאז אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אפילו לא לשנייה.
- – -
הוידאו בווינט מראה לכמה שניות את תומס.
הלב נקרע.
אם הייתי יכול, הייתי מחבק אותך עכשיו
תודה על מה שכתבת כאן, יובל.
ובימינו – גם אמיץ. והלוואי שלא היה צריך, אבל צריך. וחיבוק גדול גם ממני (שמנסה להדחיק כדי שלא יישבר הלב)
אורי – קבל חיבוק בחזרה. אמרתי את זה בעבר ואגיד שוב – אתה אחד הגיבורים שלי
ותודה יאיר בחזרה
וזו ש – גיבורה מסוג אחר. אפילו אני, גדול המדחיקים נשברתי בסוף. בחזרה
זה נורא כואב
(ואין לך מושג כמה אני מודה לך על המילים האלה)
לפעמים באמת מגיע הרגע שצריך להיחשף. לא מאמינה שאני עצמי הייתי מסוגלת
ולכן ההערצה שלי לאומץ שלך וההתרגשות מהטקסט שלדעתי לא יתכן שלא יגע בכל מי שמגיע לכאן – עוד גדולים פי כמה.
תודה על שכתבת
יש רגעים, שהצורך להגיד את מה שבלב, כל כך חזק, שאי אפשר אחרת.
אין מילים לתאר את הכאב, את ההלם.
ואתה כתבת כל כך יפה …
חיבוק
יובל, כתבת כל כך מרגש. ושמחה שהענקת לתומס את המקום לו היה ראוי. התחושה שלי הייתה כאילו התקשורת מזכיר אותו רק במשפט קצר, ברור שלא כך היה הדבר לו היה אישה.
שמחה לדעת שיש לך בן זוג אהוב.
אוף יובל… נשיקות.
אני חושב שזה בהחלט במקום שנחשפת
מתישהו רצוי שזה יקרה וטוב שזה קרה עכשיו וכך
כי יצא כאן פוסט מרגש ורגיש
ובאמת העניין הזה עם תומס, עם האהוב, הוא עצוב ומרגש
תודה
אגב, ספרים טובים יש לו לדיוויד לוויט זה, יצא לי לקרוא ומאוד נהניתי
you did the right thing, babe.
מברכת אותך על האומץ לכתוב מבפנים ולשתף מתוך האישי כל כך.
כתבת יפה ונוגע.
הוידאו בווינט מראה לכמה שניות את תומס.
הלב נקרע. ואתה מראה את עצמך ואת ע' לכמה שניות כאן והלב מתרחב כאן גם.
מתי זה כבר לא יהיה עניין עם מי אתה ישן, את מי אתה אוהב, מי אוהב אותךו מחזיק איתך ידיים ברחוב .
יובל,
כמי שהיה אחד מתלמידיך ועדיין קורא באדיקות את הבלוג שלך בכל פעם, וגם כמי שאינו משתייך לקהילה שהיום היא עצובה ומרכינה ראש, הייתי חייב לומר 2 דברים:
קודם כל, שמה שכתבת הוא חזק, רגיש ונוגע ושגם אני מצטרף לחיבוקים ולהזדהות.
שנית, שאני חושב, שוב, כשמישהו מחוץ לקהילה, שהמקרה הנורא והמזעזע הזה, עד כמה שזה יישמע רע אולי, עשה שירות חשוב לקהילה בכך שהוא קירב מאוד את האנשים שלו ואת הסיפורים אל החברה כולה. היום כולנו כואבים ומזדהים, המומים וכועסים.
ואולי מעז ייצא מתוק…
יובל יקר
אף כי אני מכיר אותך כבר מספר ארוך ביותר של שנים, ואת ע' פחות שנים אבל גם כבר די הרבה שנים ונדמה לי שעוד מלפני שהייתם לזוג, הפוסט הזה ריגש אותי מאוד. למרות שאני מכניס טיפה יותר מהחיים ומבן הזוג לבלוג שלי, הרי שאני גם בדרך כלל לא כותב דברים מאוד אישיים, ונדמה לי שהארוע הזה, בין היתר בעידוד מסוים ומשותף, הביא את שנינו לעשות משהו טיפה שונה, למרות שבסוף הלכת מבחינה מסוימת צעד אחד הלאה.
העיר אותי הבוקר מוקדם טלפון של עתונאי מהארץ שרצה עוד לדבר על היבטים משפטיים של הרצח, (בלונדון כידוע מוקדם בשעתיים מאשר בישראל), אחרי שסיימתי לדבר איתו נגשתי למחשב ולמרות שדיברתי איתו על הסוגיה זה היה מן דיבור טיפה מנותק על שאלות משפטיות טכניות. ואז נזכרתי בעצם על מה דיברתי איתו וחזר כאב הבטן.
עכשיו כאשר קראתי את הפוסט שלך חזרו הדמעות.
תודה חיבוק גדול
הלב באמת נקרע.
תודה על הפוסט הזה.
חיכיתי לשמוע מה תכתוב (לשמוע, אני שומעת אותך כשאתה כותב).
התרגשתי לקרוא על ע' העלום, ועוד יותר על י' שהתקשר לא.ג לחפש אהבה.
התברכה לה קהילתכם בכל כך הרבה כותבים מחוננים שמגייסים את מירצם וכישרונם כדי לעשות טוב.
ותסלחו לי שאני לא עונה לכולם. זה פשוט קשה מידי
תודה, מחמם את הלב בימים מבאסים שכאלו
שיקולך שלא להתערטל (איזה מילה צייורית ) בבלוג נכונה להבנתי ,ועכשיו ששיתפת גם זו החלטה במקום לאותו עניין מפחיד ומזעזע .
חזור לפוסטים המאד מעשירים שלך ,אין כמו השיגרה .
אתה אמיץ וחכם וכותב מצויין .
תודה .
אין לי משהו יותר טוב להגיד. נאמר כבר הכל, במובן הכואב אך הטוב של המילה. וגם ניצו הורוביץ הוסיף בכנסת – וזה חשוב.
מהיכרות אישית – בחור מקסים. נמצא בארץ כבר לפחות 5 שנים. בתקופה הראשונה טיפל בילדים אוטיסטים שמשפחותיהם השאירו אותם לטיפול בהוסטל. אחרי זה טיפל בקשישים בבית אבות. הכיר את ניר בישראל. שובר את הלב לחשוב מה עובר עליו.
אני לא מכיר אותו אמנם אבל אם זה משנה משהו, אשמח אם תמסור לו שיש מי שחושבים גם עליו. ותודה
כתבת יפה, וטוב וחשוב שנחשפת. צנעת הפרט, הרגישויות שלנו , הטעם הטוב שמחייב ריחוק ואיפוק- כולם נהיים לפעמים שוליים. כמו למשל בימים האחרונים
גם אני העברתי בראש מחשבות כל אתמול של מה היה קורה אילו ושפכתי דמעות כאילו לא יהיה על מה לבכות גם מחר.
מדויק לי, מה שכתבת
והטקסט בפתיחה כל כך יפה, אולי אלך לנסות לרקוד את הרגש, את הקושי, את היופי
ותומס, אני מקווה שימשיך לבכות, ואנחנו שנבכה איתו
אח"כ נמצא את הדרכים להפוך את העצב והכעס לפעולות.
אני שמחה שנחשפת. ריגשת אותי ואני מזדהה איתך.
(זה כי לפני שאני צועדת בבוקר, אני עוד מצפרת את עצמי בכמה דברים טובים שאני קוראת)
וקראתי שוב את המשפט שכתבת "לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיו"
וזה משפט חזק, ויפה, וגם- זכות גדולה למצוא מישהו להגיד אותו עליו, לא גדולה, ענקית
איציק, אחת מכאן, יעל ועידית
ושוב אני לא מסוגל לקרוא את זה מהתחלה עד הסוף בלי שהבטן שלי תתכווץ
פינגבאק: זוכרים את יובל סער? « אם תרצי