ההיסטוריה של העיצוב הגרפי לימים גשומים


3

תגובות


יצרנית נייר וסטודיו לעיצוב שמפעילה המחלקה לעיצוב גרפי בבית הספר למקצועות הקריאייטיב באוסלו הוציאו לאור את הספר ההיסטוריה של העיצוב הגרפי לימים גשומים, שמספר את תולדות העיצוב הגרפי מהמהפכה התעשייתית ועד הדיגיטלית

״יום אחד, במדינה כלשהי, ילד מבקר את הסבא והסבתא שלו, ובחוץ יורד גשם משוגע״. כך נפתח הספר ההיסטוריה של העיצוב הגרפי לימים גשומים. אבל בניגוד לפתיחה שמזכירה אגדות ילדים, הפעם מדובר דווקא בספר היסטורי שמספר את תולדות העיצוב הגרפי. מכיוון שהילד משועמם ובבית אין משחקי מחשב או טלוויזיה בכבלים, המקום היחיד שנראה לו כיפי הוא המשרד של סבו – מעצב גרפי במקצועו. ״אבל מה לעזאזל זה עיצוב גרפי״, שואל הנכד את הסבא, ובדומה לסיפורים אחרים, מה שהתחיל בשאלה אחת תמימה מסתיים בסיפור ארוך שנמשך מאות שנים.

הספר, שיצא לאור בחודש שעבר בהוצאת גשטאלטן, הודפס בפורמט קטן, בכריכה קשה, וכולו מאויר בקו ידידותי ונעים. לאורך כל הסיפור מופיעות חידות, אפשר לגזור חלקים ממנו וליצור דמויות נייר של מעצבים; אולם בניגוד למראה השובב, תוכן הספר רציני והוא מיועד לא רק לילדים, אלא לכל מי שמעוניין ללמוד על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי מהמאה ה־18 ועד סוף המאה ה־20.

הספר נפתח במהפכה התעשייתית ומראה כיצד היא השפיעה על יצירת פונטים ועל תהליך הדפוס. הוא מציין אישים מרכזיים, פריצות דרך ותנועות אמנותיות שהשפיעו על התחום. כך מצוינים בספר הופעת הצילום הראשון, תנועת הארטס אנד קראפטס, האר נובו, הפוטוריזם האיטלקי, הדאדא, הקונסטרוקטיביזם הרוסי, תנועת דה סטיל ועוד. בספר מופיעים הסברים תמציתיים על העקרונות של כל תנועה, ממה היא צמחה, מי האנשים שהקימו אותה ומה היה הרקע שלהם.

משם ממשיכים הכותבים לתנועת הבאוהאוס וההשפעה שלה על עיצוב פונטים ומזכיר נקודות מפתח, כמו מפת רכבת התחתית של לונדון בעיצוב הארי בק. אז הם עוברים לעיצוב הגרפי בארצות הברית ומציינים מעצבים כמו פול ראנד, סול באס, צ'רמאייף וגייסמאר, ואת הלוגואים של שנות ה־50 לחברות כמו סי־בי־אס, אן־בי־סי, יבמ ועוד. כשמגיע תורן של שנות ה־60 וה־70, נדונים העיצוב הפסיכדלי, מילטון גלייזר, הפוסט־מודרניזם ועוד. הספר מסתיים בתקופה שאת ראשיתה מציינות הופעת מחשב המקינטוש הראשון והשפעת המחשבים האישיים והתוכנות הגרפיות על העיצוב והטיפוגרפיה.

 

ואז בא האינטרנט

שני גופים אחראים להוצאת הספר: יצרנית ניירות נורבגית ו״סטודיו 3״, סטודיו לעיצוב שמפעילה המחלקה לעיצוב גרפי בבית הספר למקצועות הקריאייטיב באוסלו. מואה נורדאהל, שסיימה את הלימודים שם לפני חצי שנה ונמנתה עם העובדים בסטודיו, מספרת בשיחת טלפון מאוסלו כי הסטודיו עובד עם לקוחות אמיתיים ומי שעובד שם מקבל שכר. כל סטודנט יכול להגיש בשנה השלישית ללימודים מועמדות לסטודיו, וזו גם הסיבה לשמו של הסטודיו – ״3״: מי שמתחיל לעבוד בו עושה זאת בשנתו השלישית ללימודים. מי שמתקבל עובד כמעצב לכל דבר, נפגש עם לקוחות, הכל כמובן בהשגחת הסגל האקדמי של המחלקה. ״לומדים שם הרבה וצוברים כך הרבה ניסיון״, היא אומרת.

לפני ״ההיסטוריה של עיצוב גרפי לימים גשומים״ יצר הסטודיו את הספר ״טיפוגרפיה היפראקטיבית״, שיצא גם הוא בהוצאת גשטאלטן. ״מכיוון שהם היו מרוצים מהתוצאה הם רצו עוד ספר״, מספרת נורדאהל, ״והיינו צריכים לחשוב על קונצפט חדש. זה היה תהליך ארוך, היו המון רעיונות, בסוף החלטנו להציג את ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כסיפור מאויר חמוד על נכד וסבא, שבמקביל יכלול משימות שהתשובות אליהן יופיעו באתר אינטרנט מיוחד״.

השימוש באיור איפשר למעצבים לדלג באלגנטיות על בעיית זכויות היוצרים. ״עשינו סקיצות גם עם תמונות, אבל אם היינו משתמשים בתמונות היתה לנו בעיה להשיג את הסכמת היוצרים, ולכן היה קל יותר לעשות אינטרפרטציה של הדבר במקום להציג את הדבר עצמו״, אומרת נורדאהל. ״הסגנון האיורי מקורו בספרי ילדים של שנות ה־50 וה־60, משהו בסיסי, מושך ומתוק, עם שתי פרספקטיבות – מאחור או מלמעלה. מבחינת צבעוניות רצינו משהו ברור וקונטרסטי, צבע אחד לחזית של כל כפולה וצבע שני למה שמתרחש ברקע. כך גם היה קל לבדל בין התקופות והזרמים שמתוארים בספר״.

על ההחלטה לחתום את הספר רגע לפני פרוץ המהפכה הדיגיטלית אומרת נורדאהל: ״החלטנו לעצור בתקופה שהאינטרנט התחיל להיות זמין לכולם, מכיוון שאם היינו עושים ספר שמגיע עד היום היו לנו הרבה יותר מדי מעצבים לבחור מהם. מה גם שהיום יותר פשוט לראות מה מעצבים עושים מכיוון שכולם מעלים את העבודות שלהם לרשת. אם אתה רוצה לדעת מה קרה מאז 1994 פשוט תיכנס לאינטרנט, זה הרבה יותר זמין. העיצוב הגרפי גם נהיה הרבה יותר מורכב. היו לנו הרבה שיחות – איפה אנחנו נמצאים עכשיו, בעידן הפוסט־מודרני? רגע לפני? היה קל לעצור שם, זה פשוט נהיה גדול מדי״.

– – –

פורסם לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

  1. גיא גרניט

    לגבי הישימות של "סטודיו אקדמי" שכזה בישראל, אתה סבור שבאמת יש סיכוי? עד כה המחלקות לתקשורת חזותית די נמנעו מהכשרה והכוונה תעסוקתית של הסטודנטים, מסיבותיהן.

    אגב, מרכז החדשנות של כתר פלסטיק לעיצוב מוצר, שהוקם ב-2004, עוד פעיל? בתי הספר לעיצוב משתפים איתו פעולה?

    1. yuvalsaar

      למה שלא יהיה סיכוי? אם זה עובד באוסלו אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה.

      ולגבי מרכז החדשנות של כתר – ודאי שהוא עובד, בשיתוף פעולה צמוד עם התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל ולאחרונה גם עם המרכז הבינתחומי בהרצליה.

  2. שיר

    אדיר!

Comments are closed.