איור עכשיו. מפגש 56: מרינה גרצ'אניק


5

תגובות


לפני שבע שנים הרגישה מרינה גרצ׳אניק שהיא חייבת לחזור לצייר, אחרי תקופה ארוכה שבה הקדישה את הזמן לעבודה כמעצבת.

גרצ׳אניק, בת 42, למדה אמנות ברוסיה. כשעלתה לארץ חשבה להמשיך ללמוד אבל היא התחילה לעבוד כמעצבת גרפית (מבלי שלמדה עיצוב בצורה מסודרת). בהתחלה עבדה כשכירה והייתה מעורבת בפרויקטים בעיקר לחברות אינטראקטיב, מצגות, אתרי אינטרנט, חווית משתמש וכדומה.

בחמש שנים האחרונות היא עובדת כפרילאנס באותם תחומים. התחושה, שאצל רוב האנשים הייתה נגמרת בשרבוט פה ושם, הפכה במקרה שלה להקמת הסניף המקומי של אורבן סקצ׳רס.

פעם אמרו שהצילום יהרוג את הציור, אבל מה שקרה זה ההפך. הוא שיחרר את הציור מהדברים הטכנים ונתן במה לעשות מה שרוצים. ככה גם תוכנות המחשב לא הרגו את האיור, אפשר לעשות מה שרוצים בלי מגבלות

mgrechik

״מכיוון שלא יכולתי לעזוב את העבודה, דחפתי מחברת לתיק ואמרתי שאני אצייר בכל הזדמנות. בהתחלה זה היה קשה ומביך, שלפתי אותה בכל מקום, בתור לקופת חולים, לבנק, כשחיכיתי לילדים בחוגים. לא יכולתי לצאת מהבית בלי המחברת. בשלב מסוים היה לי חסר הפידבק, שעוד עין תראה את מה שאני עושה.

״אז גיליתי את פליקר, זה היה לפני שפייסבוק בלע את כל הרשתות החברתיות, ועדין לא היה הרסני כמו שהוא היום. זה היה נחמד, פתאום ראיתי כל מיני אמנים מהעולם כאנשים שמשתפים את הדברים שלהם. התחלתי לקבל פידבקים על העבודות שהעליתי והרגשתי שיש לי קהל, שכל המחברות שאני מציירת – יש מי שרואה אותן. זה נתן לי פוש ענק להמשיך. ואז, יום אחד, בחור בשם גבי קמפנריו הזמין אותי להשתתף בבלוג חדש שהוא הקים, אורבן סקצ׳רס, שהתחיל מקבוצה בפליקר. הוא איגד 100 אמנים מיותר מ-30 מדינות, שהוא קורא להם כתבים, והם כמוני, מסתובבים עם מחברת ומציירים. בדרך כלל לאיורים האלו יש גם נרטיב, זה לא רק קישוט״.

falafel&humus

״לארגון יש כמה מטרות: לחבר את כל האנשים האלה ביחד, ליצור מסגרת, ולעודד אנשים מבחוץ להצטרף. זה כמו אתר חדשות – או אנטי חדשות- אנחנו לא מציירים הרי אירועים דרמטים, אלו דברים קטנים, אינטימיים. במקביל אנחנו עושים גם פעילויות. פעם בשנה יש כנס, בכל פעם במקום אחר בעולם, שנמשך שלושה ימים וכולל הרצאות וסדנאות, והכל פתוח לקהל הרחב. אני השתתפתי בכנסים שהיו בליסבון ובברצלונה וגם הדרכתי סדנה בנושא של סטורי-טלינג, איך לחפש סיפורים ואיך לספר אותם באמצעות איור. בקבוצה בפייסבוק כל אחד יכול לשתף את הדברים שלו, זה כמו כדור שלג, הקבוצה גדלה כל הזמן״.

sharon-beach

״את הסניף בארץ הקמתי לפני שנתיים והוא מונה כ-300 חברים. פעם בחודש אנחנו עושים מפגשים, קובעים לשלוש שעות, משתפים במקום את האיורים שציירנו, וזה הכי כיף, לפגוש את האנשים. אחרי זה אנחנו מעלים גם לפייסבוק או לבלוג. בלי העידן הדיגיטלי זה לא היה מתאפשר. לא רק שזה חיבר את האנשים האלו ביחד והם גילו אחד את השני, זה שינה גם את האופי של העיסוק. אם פעם איור היה עיסוק אינדבידואליסטי, בודד מאד, היום אנחנו מארגנים יציאות קבוצתיות ומעודדים אחד את השני.

״רוב חברי הקבוצה מאיירים ידנית אבל יש גם כאלו שמאיירים באייפד. אני בדרך כלל גם מאיירת ידנית אבל גם משחקת עם האייפד, זה נחמד, גם אם לפעמים זה גימיק. תמיד אחרי זה אני אומרת לעצמי שאין כמו הכלים ׳האמיתיים׳. מצד שני זה הרבה יותר נוח, אתה לא מתלכלך, אתה יושב בבית קפה ויכול להגיע לתוצאה מאד יפה, יש אנדו, יש שכבות, הוא בכל זאת נותן יותר כלים לעשות דברים ואתה יכול להגיע לתוצאות מאד יפות״.

USk-Symposium-BCN1

״יש קאמבק לאיור הידני המסורתי בשנים האחרונות, יש איזה שובע מהאיור הדיגיטלי. בהתחלה כולם התלהבו מכל הפילטרים, מהקלות, היום יש הרבה אנשים שחוזרים למקורות, לטכניקות הידניות, היותר ׳אמיתיות׳. זה לא בהכרח טוב יותר אבל זו התחושה של מה שקורה מסביב. פעם אמרו שהצילום יהרוג את הציור, אבל מה שקרה זה ההפך. הוא שיחרר את הציור מהדברים הטכנים ונתן במה לעשות מה שרוצים. ככה גם תוכנות המחשב לא הרגו את האיור, אפשר לעשות מה שרוצים בלי מגבלות, לא משנה אם זה כלים וקטורים או לא. כל כלי טוב למטרה שלו. אני לא בהכרח מחסידי הטכניקות הידניות ולא אומרת שכל מה שנעשה בדיגיטלי זה רע. זה פשוט עוד כלי. בסוף נגיע לאיזון. כמו שפעם כולם רצו את ההצללה של הפוטושופ והיום משתמשים בזה רק כשצריך.

״ויש גם קאמבק של ציור מהתבוננות בכל מיני מסגרות. היום קל כל כך לתעד הכל עם המצלמה שבטלפון, אבל זה תיעוד איטי, אתה לא יכול לעשות את זה מהר, אתה חייב לעשות את זה לאט. אתה רושם. התיעוד הזה הוא אחר, יותר מלא, אתה שם לב לפרטים ואנשים רוצים לחזור לזה. זה משהו שכנראה חסר להם מאד״.

gymnastic-girls

״לפעמים יש את הצורך להעלות את האיור לאינסטגרם אפילו בלי לסרוק, לצלם עם האייפון וישר לקבל פידבק מידי. זה קורה. אני לא יודעת אם זה רע אבל זה בטוח ממכר. אני נוטה להאמין שהשיתוף הוא כלי מקצועי כי אני גם רואה עבודות של אנשים אחרים, זה הדדי, גם מגיבה לאנשים אחרים, לומדת, רואה מה קורה. בנוסף זה כלי שיווקי. יש אנשים שהציעו לי עבודה דרך הרשתות החברתיות, זה לא רק בשביל לקבל את הוואוו״.

Speed-einayim

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

bcn40

  1. גיא גרניט

    אין על מרינה! יש לה תרומה אדירה לתחום האיור בארץ עם קבוצת "השרבטנים האורבניים", ובנוסף השרבוטים שהיא עצמה מציירת – בזריזות מופלאה כזו – רגישים, מדויקים ועוצמתיים, לכידת-רגע מושלמת

    1. איריס בירן

      אני אוהבת מאוד את הרישומים המהירים של מרינה שמתאפיינים ביכולת מופלאה לתפוס את הרגע וגם בשילוב מרתק בין קו לכתם. הקמת הסניף הישראלי של Urban Sketchers אכן נותנת במה חשובה למפגשים ולשיתוף בין אמנים ומאיירים.
      וגם קצת פן אישי -בזכות מרינה חזרתי לסקצ'בוק ולרישומים המהירים לאחר תקופה ארוכה שזנחתי אותם.

      1. מרינה

        איריס, תודה! לדעת שגרמתי לך לחזור לרישומים בסקטצ'בוק – זה מחמם את הלב!

    2. מרינה

      גיא, תודה רבה על הפרגון! תמכת בנו מההתחלה ואפילה עזרת לנו לתרגם את השם Urban Sketchers -ל"השרבטנים האורבניים" 🙂

Comments are closed.