עיצוב גרוע זה חרא. ואני שונא את חנוך לוין


1

תגובות


בשבוע שעבר נפתחה התערוכה הצוק האיתן והקיץ החמקן בגלריה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (קמפוס הר הצופים, קומה 8), שמציגה תגובות של סטודנטים מהמחלקה לאירועי הקיץ האחרון. התערוכה היא יוזמה של שישה סטודנטים שהתחילו את שנתם הרביעית והאחרונה במחלקה: אלי מגזינר, אמיתי לאופולד, יונתן הדרי, סימונה כצמן, עלמה נאמן ותמר מושינסקי.

מטבען של תערוכות שמתקיימות באקדמיה הן קצרות מועד, וכך, ביום חמישי הקרוב בשעה 13:00 יתקיים אירוע הנעילה של התערוכה, עם הופעת אורח של להקת ג.ג אשליות, הרכב גוספל חדש מבית שעלת נפוצה. לשמחתי יצא לי לבקר בתערוכה בשבוע שעבר, ואחת העבודות שמיד תפסו את תשומת הלב שלי הייתה העבודה של שמעון אנגל, שממנה לקוחה גם כותרת הפוסט:

שמעון אנגל

שמעון אנגל. העבודה שבראש הפוסט: פייר קליינהאוז

העבודה הזו עובדת בשתי רמות. הראשונה היא הישירות שלה ולכאורה ההפתעה שהנה, מצאנו את הסטודנט הימני במחלקה, ולא רק שהוא קיים, הוא לא מפחד להביע את דעתו. ואם זה לא מספיק – הוא גם שונא את חנוך לוין, מכה קטנה מתחת לחגורה אם נזכרים בפרויקטי הגמר הרבים שהוקדשו בשנה שעברה ליצירה של לוין.

אבל מה שמצא חן בעיני במיוחד בעבודה הוא הרפרנס לעבודה המפורסמת הזו של להב הלוי, מרצה בכיר במחלקה:

lahvh

כמובן שיש הבדל בין העבודות, בין הרקע ליצירה שלהן ובין המסר שעולה מכל אחת מהן – אבל כמי שמתעתד לעסוק בתקשורת חזותית אני סבור שאנגל עשה את ״שיעורי הבית״ שלו כמו שצריך: הוא מבין את הקהל שלו – הסטודנטים והמרצים בבצלאל – והוא מצליח להעביר מסר ברור גם במסגרת של התערוכה.

ככלל היו לא מעט עבודות טובות בתערוכה, וגם ההצבה שלהן על הרצפה במקום על הקירות הצליחה לשבש ולו לרגע את ההתנהלות השגרתית של כל מי שעובר במסדרון. מאד הייתי שמח לראות עוד עבודות כאלו, שלא מפחדות לנקוט עמדה, סטודנטים ומעצבים שלא מפחדים לעסוק בנושאים רגישים, במיוחד לאור הקיץ האחרון. אם אלו הסטודנטים של תחילת שנה ד׳, אני כבר מצפה לראות את פרויקטי הגמר שלהם בעוד פחות משנה.

hakaitz3 hakaitz1

לפני שהתערוכה נפתחה הייתי בקשר עם אוצרי התערוכה, ולשמחתי הם הסכימו שאפרסם את הטקסט שכתבו על תהליך העבודה שלהם. מכאן, אם כך, זה מה שהם כתבו:

‎הדחף ליזום את התערוכה עלה עוד במהלך החופש‫,‬ כשמצאנו את עצמנו נפגשים ויוצרים, יחד‫. העבודה המשותפת שלנו, שנוצרה תוך כדי תנועה, ‬הייתה מעין תגובה שלנו למלחמה. רצינו לעבוד ביחד כקבוצה, רצינו לראות מה יוצא לנו כשאנחנו כותבים לעצמנו את הבריף, מה קורה כשבוער בנו יצר ליצור מתוך עצמנו‫,‬ סביב רעיון שהוא שלנו לגמרי. רצינו לשמור על כושר היצירה גם בתקופה של חופש מהלימודים וגם בתקופה של מלחמה וחירום.

‎המלחמה הייתה קשה, והתוצאות עדיין נוכחות – מעבר לאסונות שאין צורך להרחיב עליהם‫,‬ מעבר לכל מה שקרה במישור הפוליטי‫,‬ אנחנו שמים לב ליותר ציניות בחברה, כעס מודחק על הימין‫,‬ על הפייסבוק, תחושה של קיץ טראומתי שאנחנו משלמים עליו בהדחקה מוחלטת, בשתיקה. בשכחה.

אלי כרומוב

אלי חרומוב

‎מתוך ההווה של ימי המלחמה אי אפשר היה לדמיין את ״היום שאחרי״. היה נראה כאילו לא יגיע יום כזה‫. ‬אנחנו הרגשנו שזו המלחמה הכי קשה שהייתה, נבהלנו מהדיונים בפייסבוק, תהינו מה יהיה על המדינה‫,‬ פחדנו‫,‬ אבל ידענו שלמרות שההווה נראה כאילו הוא הסוף‫,‬ המלחמה הבאה עוד תגיע‫.‬ נקרענו ביננו לבין עצמנו ‫על אופיין המוסרי של הפעולות של המדינה שלנו, ‬וניסינו למצוא‫,‬ לפחות לחשוב‫,‬ על איך למצוא פתרונות‫.‬ החרדתיות והאכזבה הקולקטיבית נטמעו עמוק בתוך החיים האישיים‫,‬ ודווקא מתוך המצוקות הקטנות והיומיומיות שלנו ‫-‬ מצאנו את עצמנו יוצרים‫.

כשאתה בשנה רביעית של לימודים‫ במדינת ישראל, סביר להניח שאת המלחמה הראשונה שלך בתור סטודנט כבר עברת‬

 

היצירה הזו‫,‬ של משהו שהוא שלנו‫,‬ כשאנחנו עדיין כל כך רגילים להיות סטודנטים‫,‬ גרמה לנו להיזכר במלחמה הקודמת, במבצע עמוד ענן‫,‬ שהתרחש לפני שנתיים‫. כשאתה בשנה רביעית של לימודים‫ במדינת ישראל, סביר להניח שאת המלחמה הראשונה שלך בתור סטודנט כבר עברת.‬ היינו אז כולנו בכיתה אחת, ורק בשיעור של רותי קנטור הצלחנו להרים צעקה – הכל מסביב בוער, ואנחנו בעסקים כרגיל. למה לא אומרים משהו?!

‎הזכרון הזה הפך את התגובה היצרית הזו שלנו למבצע צוק איתן למשהו שמבחינתנו הוא על גבול ההכרח‫.‬

תמר מושינסקי

תמר מושינסקי

‫ ‬
‎תוך כדי אוצרות הבנו שאחד המכנים המשותפים של העבודות הוא הסאבטקסט‫,‬ שדן בשאלת הרלוונטיות של הנושא‫.‬ זו הפכה להיות השאלה האמיתית שהתערוכה מעלה‫ – כמה אדישים אנחנו? האם המלחמה שהתרחשה רק לפני חודש, וחוץ מהסכם הפסקת אש לא יצא ממנה שום דבר שמבטיח את סיומה, עדיין מצמררת עבורנו? עד כדי כך אנחנו מאומנים להתרגל למלחמה?‬ ‫האם רק באזעקות אנחנו מתרגשים? הבנו שקשה להודות בכך, אבל צוק איתן הוא כבר פאסה, וצריך שוב להמשיך ולרוץ, שוב לדבר על ההווה, שוב לפרפש את הזכרון הקצר שלנו – ושוב להכריח את עצמנו לשכוח כדי לשרוד. ‬

‎הרעיון להציע לסטודנטים נוספים להצטרף לעשיה הזו בא באופן די טבעי‫. הרגשנו מחויבים להתייחס למה שקרה בקיץ, אבל ככל שהאירועים התרחקו עלתה שאלת הרלוונטיות. המטרה היתה לחבר ביחד עוד יצירות של עוד סטודנטים, כי קיים כאן מאגר מופלא של אנשים, כולם יצירתיים ומוכשרים וכולם בעלי יכולת. עניין אותנו לראות עוד תגובות למלחמה מעבר לתגובה שלנו, אבל עוד יותר עניין אותנו לבדוק עד כמה בוער לנו, כסטודנטים, להגיב, ועד כמה המרחב היצירתי הראשוני שלנו הוא באמת מקום המאפשר דיון חופשי ועצמאי. ‬

תמיר פומרנץ

תמיר פומרנץ

‎‫מהרגע הזה הכל קרה מאוד מהר: הייתה היענות די גדולה, עדי שטרן (ראש המחלקה) והמחלקה קיבלו את היוזמה בזרועות פתוחות ועזרו בכל דבר שביקשנו. כשכל העניין התחיל לרקום עור וגידים גילינו כמה נקודות מעניינות: שאנחנו הראשונים שעושים כזה דבר (לפחות בתקופה הנוכחית), שהעבודות של כולם נורא טיפוגרפיות, שהאמירות שלנו בסך הכל די מאופקות, שלא כולם טורחים ממש להיכנס לראות, שיש כאלה שרק מעיפים מבט וממשיכים הלאה במסדרון, וגם שיש המון פידבקים חיוביים. ההחלטה להשכיב את העבודות על הרצפה ולא לתלות אותן הגיעה בדרך של ניסוי וטעייה. לבסוף, הסכמנו שזו הדרך הטובה ביותר ״להפריע״ להליכה השגרתית במסדרונות בצלאל, לעשות משהו שהוא בסדר-לא בסדר, מבפנים, למרות שתמיד מבחוץ.

אוהד חדד

אוהד חדד

נועה עמבר ותמי עוז סיני

נועה עמבר ותמי עוז סיני

  1. יונת

    להב בלוי הוא מרצה שמלא בעצמו ושמעתיק עבודות מסטודנטים ומחו"ל

Comments are closed.