איור עכשיו. מפגש 97: שירלי רחל רוכמן


53

תגובות


הגליון הראשון שלו יצא לפני פחות משנה, אבל לפחות בדבר אחד מגזין ליברל – ירחון עצמאי, שמתעסק בעיקר בפוליטיקה, תקשורת ותרבות – כבר הספיק להיות יוצא דופן לעומת מגזינים אחרים. יותר מ-80 אחוזים מהדימויים המרכזיים שמופיעים בו הם איורים מקוריים מוזמנים! המאייר הקבוע של שערי המגזין הוא אלון ברייאר, את הראשים בטורים הקבועים מאייר ערן מנדל, את הטור של אמנון לוי – נועם וינר, את הטור של רוגל אלפר – תום אנגלר ואת הטור של אביעד קיסוס – יותם כהן. בנוסף הופיעו בו איורים של יונתן פופר, דניאל גולדפרב, יואל פלדמן, יניב טורם, זוהר וינר, רונלי פאר, דנה פאר, עידו הירשברג, איתי בקין, אפרת חסון, יוסי לגזיאל, עדי אלקין, ​ארקדי זייפמן, עמשא מנחם, סיון ברון ואור בראל (וסליחה אם השמטתי מישהו).

אחת האחראיות העיקריות לכך היא שירלי רחל רוכמן, העורכת הגרפית של המגזין. ״האיור הוא אחד הדברים הראשונים שאומרים לי על העיתון, שהאיורים נורא יפים״, מספרת רוכמן, בת 34, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2006). לאחר הלימודים עבדה במשך תקופה קצרה בסטודיו אדלר וברשת שוקן, שנתים וחצי בגלובס כעורכת גרפית של מגזין פירמה ושל המוספים החד שנתיים, שנה כעורכת הגרפית של המהדורה הירושלמית של מגזין טיים אאוט ירושלים, ובשמונה חודשים האחרונים היא העורכת הגרפית של ליברל. במקביל לימדה במכללת גורן וחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

הרבה מאיירים מתעקשים לקרוא את כל הכתבה לפני שהם מתחילים לאייר אבל לדעתי זו טעות. תפקיד האיור הוא כמו כותרת, למשוך את הקורא ולא לספר את המסקנה. הרבה פעמים המאייר מתעכב על פרטים, מחליט בעצמו מה עיקר ומה טפל ועושה את עבודת העורך. זו נראית לי שגיאה שמאיירים צריכים ללמוד ממנה

srrochman1

״הההחלטה להשתמש באיור היא חלק מהחזון של רותם, עורך המגזין. אני חושבת שמבחינתו אם היה אפשר לצרף איור לכל התכנים הוא היה עושה את זה. באופן כללי זה נשמע לי מאד מתאים לאופי של התכנים שמתפרסמים במגזין. הוא מתעסק בעיקר בפוליטיקה וגם מגזינים גדולים אחרים בעולם נותנים במה לאיורים. אלה תכנים שקשה לצלם אותם וקשה גם למצוא דימוי מתאים מאימג׳ בנק. בנוסף זה גם מקום שמאפשר להביע עמדה דרך מאיירים. קשה להציג דימוי עכשווי בכתבות תחקיר וכתבות עומק, למצוא צלם שתיעד תופעה לאורך זמן, ואין דרך טובה מהאיור כדי להעביר ביקורת, להביע עמדה, לכוון את הדימוי למקום שאנחנו רוצים.

״לפעמים לנו יש רעיונות משלנו לאיור, לפעמים אני מתעקשת לתת למאייר לחשוב מה צריך לעשות. לפעמים, כשלנו קשה לתווך את הרעיון, אנחנו מחברים בין המאייר לכתב, אבל אני לא אוהבת לעשות את זה. בנוסף, הרבה מאיירים – בעיקר צעירים – מתעקשים לקרוא את כל הכתבה לפני שהם מתחילים לאייר אבל לדעתי זו טעות. תפקיד האיור הוא כמו כותרת, למשוך את הקורא ולא לספר את המסקנה. הרבה פעמים המאייר מתעכב על פרטים, מחליט בעצמו מה עיקר ומה טפל ועושה את עבודת העורך. זו נראית לי שגיאה שמאיירים צריכים ללמוד ממנה״.

srrochman2

״חשוב לי שהאיורים יהיו שונים מכתבה לכתבה. כשמדובר בפורטרטים של אנשים מוכרים, פוליטיקאים בעיקר, צריך לדעת לעשות את זה כמו שצריך. כל הסגנון הילדותי פחות מתאים לנו, וגם יש משהו בסגנון ובקו העיצובי של המגזין שהוא מאד נקי וגיאומטרי, אז באופן טבעי יש לי משיכה לאיור יותר וקטורי ופחות ידני. אין לנו הרבה משחקים של הצצללות וטקסטורות, אנחנו מאד וקטורים בעיצוב שלנו, אבל קשור גם לתהליך העבודה: מאד קשה לשנות סקיצות או איורים שנעשו ביד. וגם, אני חושבת שהרבה מאיירים שעובדים ידנית נשענים על האסתטיקה של הטכניקה ופחות על הסיפור (אבל זו לא אקסיומה). באיור עיתונות הטכניקה משרתת את הסיפור ולא הפוך.

״מצד שני קל יותר לפתח שפה אישית שנובעת מחומריות ופחות מעולם וקטורי, ואני מחפשת מאיירים שלקחו את השפה הווקטורית ופיתחו שפה אישית, זה משהו שקצת חסר. מאד. יש הרבה מאיירים שעובדים מאד דומה כשהם עובדים במחשב, משהו בצורת הצביעה שלהם, שם הם יותר דומים אחד לשני בניגוד לטכניקות הידיניות. אבל שוב, הבעייה שהאיור הידני מאד מגביל את הדיאלוג בין המערכת למאייר ובעיתונות הדיאלוג הזה מורכב, ומשתתפים בו המאייר, העורך ואני״.

 040-new-dani-danon-1-copy

״למה אין עוד מגזינים שעובדים עם איור? זה לא כסף, בוא נתחיל מזה. לא תמיד צלם יעלה פחות ולפעמים יש הפקות שלא רק שזה עולה יותר, זה גם לוקח יותר זמן. הרבה פעמים זה תלוי תוכן: אם אפשר לצלם את הבן אדם ולא לאייר אותו אז עדיף, אני חושבת. הייתי שמחה לצלם את ביבי בפוזה ביקורתית, אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה.

״הסיבה השנייה היא שיש עורכים שמאד מפחדים מזה. הם מפחדים לאבד את השליטה על האמירה שלהם, על התיווך הזה שקורה בין הקורא לטקסטים. זה תלוי בעורכי התוכן שצריכים לדעת לשחרר. מאייר יכול להשתלט על אמירה של כתבה ובשביל לדעת איך לעבוד עם זה צריך אומץ. אולי זו גם הסיבה שעורכים עובדים עם מאיירים בעיקר בטורים אישיים: זה משהו אישי, והם גם מקשרים בין הכותב למאייר וכמעט ולא לוקחים בזה חלק״.

 068-076-herzel-gad-yair-1-copy

"אני חושבת שהתעוררות של הסצינה הידנית באיור היא דבר מאד חיובי בעולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו היום, צצו כמה כשרונות מדהימים. ככלל משהו בשנים האחרונות מתהפך ומתפתחת סצינת כשרונות ברוכה. מאפיין אחר שלה הוא יותר עצמאות, יותר מאיירים שיוזמים, עושים לבד, נחשפים לעולם, משתתפים בתחרויות. זה משהו שהדור שלי לא עשה. הם גם מעיזים הרבה יותר מבחינת הסגנון האיורי שלהם.

״יחד עם זאת ממש ממש ממש חסר מאיירים שיודעים לאייר פורטרטים טובים ובשפה אישית. ראו את זה כקול קורא… זו לא בעיה רק שלי, אני זוכרת את זה עוד כשעבדתי בפירמה, ואני מדברת עם עורכים גרפים במקומות אחרים, זו בעיה״.

127-new-eitonaeim-1-copy

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

096-097-parshani-aravim-1-copy

  1. שחר קובר

    כל הכבוד למגזין ליברל על השימוש הנרחב באיורים רבים ויפים במיוחד. כן ירבו. אולם, יש כמה אמירות גורפות כאן שבעיני הן בעייתיות מאוד:

    בקשר להתעקשות של מאיירים לקרוא כתבה מלאה לפני שהם מאיירים אותה, לדעתי זאת אמירה בעייתית במיוחד. לא מעט פעמים התבקשתי לאייר כתבות על בסיס תמצית כתבה/שיחה עם כתב או עורך, ואז היו כמה וכמה פעמים בהם הקשר בין האיור לכתבה היה מקרי לחלוטין, כי הטקסט שונה בעריכה ודברים שהוצגו לי כעניין מרכזי הפכו להיות שוליים. זה לא מקצועי , ואפילו רשלני, לבקש ממאייר לאייר טקסט לפני שהוא כתוב במלואו, ואני, למשל, מסרב לעשות דברים כאלו.

    מעבר לכך, יש סתירה בין האמירה שלפעמים מכריחים את המאייר לחשוב לבין האמירה שזה לא תפקידו של המאייר להחליט מה עיקר ומה טפל. בוודאי שזה תפקידו. תפקידו של העורך הגרפי לכוון מאיירים לכיוונים הנכונים הכלליים, ולעזור לו לפסול את אילו הפחות טובים, אבל אוי ואבוי אם המאייר לא יחשוב בעצמו.
    היא מציינת שאין דרך חזותית יותר טובה להעביר ביקורת ולהביע עמדה מאשר איור, אבל אם למאייר לא תנתן האפשרות להביע את הדעה הביקורתית שלו לכתבה, מה תפקידו? לקשט?

    לגבי החוסר במאיירים טובים לאיור פורטרטים, גם זאת אמירה לא מדויקת. למשל, כמה שמות של מאיירי פורטרטים מעולים שאני שולף מהמותן: ירמי פינקוס, איתמר דאובה, מורן ברק, מריו סרמונטה, ערן מנדל, צחי פרבר, גיא מורד. יש בוודאי עוד כמה וכמה.

    המגזין ליברל מקדם שימוש באיור טוב, וכל הכבוד לו, אבל חשוב לציין שהיה מקרה בו הוא ביקש להזמין ממאיירים איורים ללא כל תשלום, דבר השקול, למשל, להזמנת ארון לפי מידה מנגר , בלי תשלום. ככה לא צריך להתנהל מגזין שמכבד את עצמו.

    1. שירלי רחל רוכמן

      שחר היקר והסופר מוכשר,
      אני אתחיל בלהגיד שאני מאוד מאוד אוהבת את הקו שלך וכבר כמה ספרים שאיירת מחכים על מהדף שהבן שלי יגדל ואוכל להקריא לו אותם.

      יש הרבה אמת בדברים שאתה כותב ואני מודה שהסטירות הפנימיות האלה מעסיקות אותי באופן יום יומי בשני הכובעים שלי – כעורכת גרפית וכמרצה.
      אני מאמינה גדולה בלעמוד מאחורי כל מסר שנובע מכל קו, צורה, צבע, קומפוזיציה בכל סוג של דימוי והיכולת לעשות את זה כמו שצריך קשורה באופן בלי נפרד לתחקיר, להעמקה, להבנת והכרת הטקסט, אבל אנחנו מדברים על תהליך שדורש זמן.

      ברמה הטכנית – רוב הכתבות (גם אם הן לפני עריכה) מגיעות בשבוע הסגירה. יומיים-שלושה הם מעט מדיי זמן לתת למאייר להעמיק בתוכן, להציע רעיון, לדון ברעיון, להציע סקיצות, לדון בסקיצות, להציע צביעה, לדון בתוצאה הסופית ולהספיק לרדת לדפוס בזמן.
      אבל הבעיה היא לא רק טכנית. הבעיה היא גם בהבנה של המדיה והצרכים שלה. עיתונות היא מדיה מורכבת שיש בה הרבה יוצרים ועורכים שתפקידם להעביר תוכן באג'נדה מאוד מסוימת ותפקידו של העורך לשמור על האג'נדה הזאת באופן אחיד לאורך כל הפורמט המורכב הזה ותפקידי, כעורך גרפית, לעזור לו ליישם את זה גם ברמת הדימויים ולא רק ברמת הטקסט.

      גם כתב, בניגוד לסופר, לא מקבל חופש ביטוי מלא בעיתון – נושא הכתבה חייב להתאים לאופי המגזין וכל פרט בכתבה (מרואיינים, תחקירים, זווית הסקירה) נקבעים בדיון מול העורך מראש. הטקסט הסופי, אגב, עובר המון תהפוכות בידיו של העורך והוא גם זה שנותן את הכותרות ובוחר איזה לידים להבליט מתוך הטקסט. התסכול שאתה מדבר על עליו קיים גם אצל כותבים שחושבים שהכתיבה בעיתון היא במה לאמנות שלהם – אבל לא בשביל החשיפה מעסיקים אותם אלה בשביל התכנים שיש ביכולתם להשיג.
      מאייר/צלם בעיתון מקבל עוד פחות מקום לביטוי אישי מצד אחד. גם בגלל לוחות הזמנים היותר צפופים אבל גם בגלל שהוא בעצם מאייר את הכותרת ולא את הכתבה (אני מדברת על איור של כפולה פותחת – כי יש מקרים אחרים שלא באים לידי ביטוי בליברל) ואת הכותרת העורך קובע והוא הלקוח של המאייר ולא הכתב. מצד שני – את הקו האישי שמאייר מביא איתו – אף עורך לא יכול להוריד בעריכה.

      אני תוהה איך הגעת למסקנה מהדברים שאמרתי שמאייר "מקשט" כתבה.
      כן, לפעמים אנחנו, במערכת, מדיון ארוך ומעמיק בתכנים יודעים מה הדימוי המדויק שאנחנו רוצים לכתבה ומבקשים אותו מהמאייר, לא לפני שאנחנו פותחים בפניו את האופציה להציע פרשנות משלו. הדיון הוא חלק מכל עבודה מוזמנת ובסוף, הלקוח, נותן את המילה האחרונה. אני לא מבינה למה זה מקובל בכל זירה יצירתית בעולם העיצוב – אבל לא באיור לעיתונות.

      בנוגע למאיירי פורטרטים – הרשימה שנתת היא קצת יותר רחבה ממה שציינת (מבין המאיירים שאני נחפשתי אליהם) וכוללת כמעט את כל מי שמאייר לליברל היום.
      היא כוללת שמות של מאיירים גדולים ומוכשרים שהיה לי העונג הגדול מאוד לעבוד איתם והיום פחות נגישים ופנויים לזה בזכות ההצלחה שלהם ואני מפרגנת להם באהבה כמות עבודה שמאפשרת להם לבחור עם מי הם רוצים לעבוד.
      היא כוללת גם כמה שמות של מאיירים שאהבתי לעבוד איתם במגזינים אחרים והקו שלהם פחות מתאים לסגון של המגזין שאני עובדת בו היום (גם אני צריכה לשמור על האג'נדה, זוכר?).
      ולכן הקול קורא שלי: המגוון לא גדול מספיק לדעתי והמיומנות לאייר פורטרטים היא חשובה בתחום האיור כמו שחשוב ללמוד רישום מהתבוננות בשביל כמעט כל תחום בעיצוב.

      לגבי "המקרה" שאתה מדבר עליו – מאיירים במגזין מקבלים תשלום שמוסכם איתם מראש לפני תחילת העבודה – עוד בשלב הפנייה הראשונית. "המקרה" הוא פרויקט מאוד אחר ומסוים שאולי, אם היית לומד את פרטיו, היית שופט אותו אחרת.

      אני אסכם בזה שאני מאוד שמחה על הבאז שנוצר סביב המאיירים במגזין כי הם באמת נבחרת (הולכת וגדלה) של מאיירים אינטליגנטים, מוכשרים שתענוג לעבוד איתם בכל רמה אפשרית. אבל אנחנו לא עושים את זה למטרות צדקה ואנחנו לא מעסיקים מאיירים כדי לספק להם עבודה. אנחנו מעסיקים אנשי מקצוע מעולים גם בתחום האיור וגם בתחומי הכתיבה כדי לייצר מוצר אייכותי וחכם. ולא, זה לא מתאים לכל סוגי המאיירים ואיתכם הסליחה.

      1. אורית עריף

        הי שירלי,
        מוזר להיפגש כאן…
        איירתי כעשר שנים איורי עיתונות: יומית ומגזינית. לוחות הזמנים מוכרים לי. מעולם לא איירתי על סמך כותרת מאמר בלבד. זה נראה לי כ"כ לא נכון וכ"כ מבטל את יכולתו של המאייר לייצר פרשנות חזותית מעמיקה למאמר.
        אני מבינה מדברייך שאין לכם עניין בסוג כזה של פרשנות. חבל. מבחינתי לפחות זה מעקר את אחד האלמנטים החשובים ביותר במלאכת האיור בכלל ובאיור עיתונות בפרט.

        ובנוסף-
        "אנחנו מעסיקים אנשי מקצוע מעולים גם בתחום האיור וגם בתחומי הכתיבה כדי לייצר מוצר אייכותי וחכם. ולא, זה לא מתאים לכל סוגי המאיירים ואיתכם הסליחה."
        יש לך את זה ביותר מתנשא?!

      2. שחר קובר

        שירלי, קודם כל תודה על המחמאות.

        כמו אורית, גם אני מאייר לעתונות כבר עשר שנים, גם בארץ וגם בחו״ל, ואני יודע איך הדברים עובדים. זה לא סביר לאייר כתבה על בסיס כותרת, או תמצית, או שיחה עם כתב. ליברל, כמדומני, הוא ירחון, לא? זה לא עתון יומי או שבועי שבו הכתבות נכנסות מהיום להיום וצריך איור מהיר. נכנסים כאן כבר לדברים שקשורים להתנהלות המגזין, ולא ההתנהלות שלך כמובן כי יש בוודאי אלף גורמים שלא תלויים בך, ובכל זאת, בעבודה על מגזין חודשי לא יכול להיות שכתבות נכנסות שבוע לפני הסגירה. סתם דוגמא – החודש איירתי שני איורים למגזינים חודשיים, קיבלתי טקסט מלא וערוך, שבועיים לעבוד על כל איור, והמגזין רואה אור רק עוד חודש. עבודה בלוחות זמנים כאלו מאפשרת גישה יותר רצינית. כתבת, ובצדק, שטקסט עובר תהפוכות רבות מהרגע שהוא נכתב. זה בדיוק מה שאני כתבתי – איך אפשר לאייר כתבה על-בסיס תמצית או כותרת אם הטקסט עובר תהפוכות.
        שוב סתרת את עצמך במה שכתבת – אמרת שלמאייר אין מקום לביטוי אישי בבחירת נושא האיור, והמקום היחידי שיש לו חופש הוא בקו העיצובי שלו, ואז את תוהה איך אני אומר שאת אומרת שכל תפקידו של מאייר הוא לקשט. לא יתכן שהביטוי היחידי העצמאי של המאייר הוא הקו הייחודי שלו כמו שכתבת. מאיירים הם אינם מעטרים. הם נותנים זוית פרשנית חזותית לטקסט. לא לכותרת! לטקטס! זה לא מקצועי ומשקף את תרבות החפיף הישראלית. מאייר אמור לקבל טקסט מלא, עם דגשים רעיוניים מהעורך ודגשים חזותיים מהעורך הגרפי. כמובן שטוב ליצור דיון בזמן התהליך, שכולל דיבור על הטקטס כולו, הגשת סקיצות, תיקונים, שיפורים, וכן הלאה, ותהליך כזה לא יכול להתרחש בזמן קצר, וצריך להתרחש לאחר שיש טקסט מגובש, אם לא סופי אז כמעט סופי.
        אני חושב שזה בהחלט לגיטימי לשמוע שהמאייר מקבל גם רעיונות של העורכים. הוא לא יודע-כל. אבל מהדברים שלך משתמע שאין יותר מדי דיאלוג רעיוני, וזה חבל.

        לגבי ״המקרה״ – למדתי את פרטיו טוב מאוד, פנו גם אלי, ודיברתי עם אחרים שפנו אליהם. אני מתקעש שזה היה מביך במיוחד למגזין מכובד.

        בעניין בחירת המאיירים, אני מסכים שהבחירות שלכם מעולות ובאמת כל איור כאן באמת נהדר וכל הכבוד לך, זה מאוד מרשים. אכן אף אחד לא מחפש צדקה, וזכותך לפנות למאיירים שמתאימים לך יותר, אבל מסכים עם אורית לגבי הנימה המתנשאת שמשתמעת מדבריך.

      3. מריו סרמונטה

        שירלי, ראשית כל הרבה ברכות על השימוש הנרחב באיורים איכותיים , כן ירבו.

        אני מודה שמקריאה ראשונית הסכמתי עם שחר. אני גם מסכים אתו שקריאת הכתבה לא אמורה להיות חיסרון ועל אחת כמה וכמה דעתנות בנושא הקונספט, וגם כתוצאה מקריאה של הכתבה בעצמה. מצד שני אני לא שוכח שאני מאייר וחובתי לשתף פעולה עם הלקוח שלי. אם הוא לא נראה לי באופן שיזיק לקריירה שלי, אם זה מסיבות כלכליות או של נוהלי עבודה או סתם כימיה , ברור שלא אעבוד אתו. אבל כל עוד העבודה אתו משרתת את המטרות שלי , ואני מסכים לעבוד אתו אני חייב לשתף פעולה עם האופן שבו הוא רואה את העבודה. זה תפקידי. אישית אני לא רואה פחיתות כבוד בלהביא לידי ביטוי בסגנון מיוחד ובביצוע מעורר התפעלות ( כמו האיורים שמלווים את הכתבה , רעיונות טובים של מישהו אחר, להפך לא הייתי מפספס הזדמנות כזאת .

        מה שכן, אם תפקידו של האיור הוא כשל תפקיד הכותרת- למשוך את הקורא, כקורא אתמרמר אם אגלה שהכותרת "שיקרה לי" ואין קשר רב בין הכותרת ( או האיור) לכתבה..

        אני מכבד את הבחירה באיורים עם סגנון נקי ופחות מרקמי כבחירה עיצובית אבל אני חושב שיש בלבול מסוים. איור מרקמי לא חייב להיות "ידני" ( הייתי אומר חומרי או על נייר כי עבודת ידיים נשארת חלק מהאיור) ולכן הסיבה הפרקטית, הקלות לבצע שינויים באיור קיימת גם באיור ממוחשב לא וקטורי.

        1. שירלי רחל רוכמן

          היי מריו,
          תודה על התגובה החשובה. יחסי עבודה נעימים שיש בהם רגישות לתנאי העבודה הם בהחלט חלק חשוב בדינמיקה בין שני אנשים שעובדים יחד ועושה רושם מתגובתך שאתה לא רואה בכך משהו שפוגע במקצועיות שלך.
          הניסיון שלי גם הוכיח שהמאיירים שעבדתי איתם והיו הכי פתוחים לדיון ולהתמודדות עם האתגרים שבעבודה על איור לעיתונות הם גם אמנים מוכשרים שלא מפסיקים להתפתח., שנים אחרי שעבדנו יחד בעיתון.
          לגבי הערתך על עיניין הכותרת – אני חושבת שגם העורך, המו״ל, המערכת כולה לא תסלח לעצמה על פער כזה בין הכותרת לטקסט או בין האיור לטקסט. לפרסם איור או כותרת שלא קשורים לטקסט זה מעשה לא מקצועי בעיני – אני מודה שזה עוד לא ממש קרה לי עם העורכים שעבדתי איתם.
          לגבי עיניין האיור הידני והממוחשב – ההערה שלי נגעה לעיניין הטכני יותר מלעיניין הסגנוני ולכן אני מסכימה איתך, עם זאת, גם בפן הסגנוני זה לא תמיד מתאים לאופי העיצובי של המגזין . מצד שני, תמיד יכולה לבוא כתבה שתשנה את דעתי (ע״ע ראיון עם נועם חומסקי והאיור מגזרי נייר המהמם שעשתה אפרת חסון)

          1. מריו סרמונטה

            בבקשה שירלי,
            בכל מקרה שלא ישתמע מדברי שאני מפקפק במקצועיות של עמיתי שחושבים אחרת, יש בהחלט מאיירים שגיבוש הקונספט הוא חלק חשוב בעבודתם ואני יכול גם להבין ללבם כשזה נלקח מהם. כמו שאמרת, זה כנראה לא מתאים לכולם אבל זה נראה לי בסדר.

      4. ירדן בן נתן

        כ"מרצה ועורכת" הייתי אולי מתרכזת גם בלכתוב טקסטים בלי שגיאות כתיב, לא רק ב״סטירות פנימיות״.

        1. שירלי רחל רוכמן

          תודה על ההערה הבונה והמדויקת.
          אשתדל לגייס את המגיהה גם לשעות שאחרי העבודה, גם במחיר של שעות נוספות שישולמו מכיסי הפרטי.
          כמרצה ועורכת (במרכאות כפולות) ובת של מורה אסור לי לעשות טעויות. לא כאלה.

    2. שירלי רחל רוכמן

      אורית ושחר היקרים,
      צר לי שאתם כל כך מרוכזים בהתנגדויות שלכם שלא קראתם מילה ממה שכתבתי.
      לא הצהרתי שצריך לאייר מכותרת בלבד ושאנחנו מסרבים בתוקף לתת למאיירים כתבות.
      ציינתי שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתת את כל המידע שיש על הכתבה ומניסיוני האישי, אין בכתבה הסופית חשיבות אמיתית ליצירת דימוי טוב שמשרת את המטרה שלשמו הוזמן.
      מאוד שמחה לשמוע שיוצא לכם לעבוד עם מגזינים מקצועיים שעובדים לפי התנאים שנוח לכם., אלו התנאים שאני עובדת בסביבתם במסגרת המגזינים שאני עבדתי בהם עד עכשיו – דברים, כדי להישאר מעודכנים, משתנים עד הרגע האחרון והאפשרות לשלוח כתבה ערוכה למאייר שבועיים לפני הדד ליין כמעט ולא קיימת.
      אני עדיין חושבת שלא צריך – וזכותכם לחשוב שזה תנאי הכרחי לעבודה שלכם – אבל בין זה לבין להגיד שהעבודה של המאיירים שעובדים עם ליברל מבלי לקרוא את הכתבה היא לא מקצועית יש פער גדול מאוד שבתוכו נחבא זילזול עמוק בקולגות שלכם שכן מוכנים, מסוגלים ומוציאים את המיליון אחוז מעצמם בדרך העבודה הזאת והעובדות מדברות בעד עצמן.
      שניכם ציינתם שאתם לא מוכנים לעבוד בתנאים כאלה וזה בסדר. זאת לא הייתה נימה מתנשאת – לא כל מאייר מתאים לעשות אנימציה, לאייר קומיקס, ספרי ילדים, פרסום או לעיתונות – אלה גישות עבודה, ניתוח ואיפיון שונות ולא, הן לא מתאימות לכולם – לא מקצועית ולא מבחינת אופי ושכר. אם חשבתם שזה בא מהתנשאות – אז ממש לא.
      שחר – ליברל מגזין מכובד אבל הוא גם מגזין חדש שהגיליון ה-7 שלו ירד אתמול לדפוס והפרויקט המדובר היה מיועד לגיליון מס 1.

      1. שחר קובר

        שירלי, כנראה שלא נסכים. אבל רק אציין שלא אמרתי שאתם מסרבים לתת כתבות. את זאת שאמרת שלא תמיד יש כתבה מלאה, ושזה לא נראה לך נכון או הכרחי שמאייר יקרא כתבה מלאה, ואני חושב שכן.
        אין שום זלזלול בקולגות לא באופן גלוי ולא באופן נחבא כמו שציינת, אין גם שום זלזול בך, או במגזין. הקולגות עושים את המיטב שהם יכולים (ועושים עבודה טובה מאוד), ואני מניח שגם את. אני כן מתעקש שזה, לדעתי, לא מקצועי לא לתת טקסט למאייר, זה לא אומר שיש למאייר ברירה, וזה לא אומר שהוא לא מקצועי. אבל זה כן חפיפניקי בעיני מצד המגזין. התחלתי ב״כנראה של נסכים״ וגם אסיים בזה :).

  2. אורית עריף

    חותמת על דבריו של שחר.
    לקרוא את כל הכתבה לפני יצירת האיור היא א"ב של עבודת מאייר מקצועית המבקשת להגיד דבר מה ולא לקשט בלבד.
    מעבר לכך באמת נהדר ששירלי ועורכיה נותנים כזה מקום לאיור במגזין (אני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שהם משלמים עבורו 🙂 ).

  3. יונתן

    אל תהיו כבדים,
    שירלי כמו שהיא ציינה ומתוך נסיון אישי שלי נותנת את כל המידע שהמאייר מבקש (שיחה עם הכותב על הכתבה… אם הכתבה לא גמורה),
    ובנוסף היא מעניקה חופש מאד גדול לרעיונות המאיירים והצעותייהם.
    אני מניח שהיא ציינה את העדפתה ודעתה לגבי הנושא, וזו זכותה…

    1. אורית עריף

      יונתן,
      מבחינתי שיחה עם הכותב זה ממש לא כמו לקרוא את הכתבה.
      בד"כ שיחה כזו לא מאפשרת לי לבחור ולגבש את זוית הראייה שלי לנושא הכתבה וברוב הפעמים היא גם כוללת רעיון לאיור של הכותב עצמו. ואז… עבור מה אתם משלמים לי? עבור יד מבצעת בלבד? לא תודה.
      אם הכתבה לא גמורה אני מבקשת ובד"כ מקבלת גירסה לא ערוכה ומוגהת שלה ומתבססת עליה.

      ואל תגיד לי שאני כבדה. זה מעצבן אותי.

    2. שחר קובר

      יונתן, יכול להיות שמה שאתה אומר הוא נכון, אבל זה לא מה שעולה מהראיון.
      ומסכים עם אורית ששיחה עם הכתב זה לא מספיק. באופן חד משמעי כל כתבה שאי פעם איירתי שלא לוותה בטקסט מוכן כתוב גררה איור שאינו מספיק טוב. זה שהכתב חושב שזוית מסוימת בכתבה שלו היא העיקר לא אומרת שזאת גם הזוית שירצה העורך להדגיש.

  4. יונתן פופר

    ובשבילי שיחה עם הכתב היא סופר דופר ועדיפה על קריאה של הכתבה. אני לא חולק על מה שאתם אומרים כי זה מה שאתם מאמינים בו…
    רק רציתי לציין שהחוקים שאתם מציינים לא דטרמיניסטים אילא משתנים ממאייר למאייר. שירלי מציינת את הדרך העדיפה עליה לעבוד
    וזאת הדרך הנכונה עבורה. אתם אוהבים לקרוא את הכתבה הסופית לפני שאתם מאיירים אותה ואתם מרגישים שזה תורם לאיכות האיור, יופי תמשיכו בזה.
    אתם מבינים? אתם מביעים מחאה על אמירה גורפת באמירה גורפת…..

    1. שחר קובר

      יודע מה, מקבל את מה שאתה אומר.
      אני רק מקווה שבאמת נותנים שם מספיק מקום למאייר לחשוב, ובעקבות כמה שיחות בדקות האחרונות עם מאיירים שעובדים איתם, שגם יכבדו יותר את המאיירים בתשלום יותר הוגן. (מעולם לא עבדתי איתם, זה נאמר רק על-בסיס שיחות עם אחרים).

    2. אורית עריף

      פר אינף. אני בהחלט משקפת את דעתי ותפיסתי לגבי איור בלבד.
      אבל מעניין אותי יונתן, למה אתה סופר מעדיף לדבר עם הכתב על לקרוא את הכתבה?

      1. יונתן פופר

        כי אני גם סופר דיסלקט, ולי אישית לפעמים קל יותר להבין דווקא משהו כשאומרים לי אותו ופחות כשאני קורא אותו.

  5. בן נתן

    כתבה מעולה והאיורים מקבלים במה נפלאה בכפולות המגזין. כל הכבוד למאיירים שלנו ולמגזין!
    עם זאת חסר לי במגזין עורך טיפוגרפי, שיקפיד על הקריאות / בחירת הגופנים / וכו'
    מרגיש שמרכז הכובד הוא באיור ואפשר (ו צריך) להרים את הטיפוגרפיה

    1. ניר פילוסוף

      טוב כולם מתלוננים אז אני אצטרף.
      שירלי לא הזכירה אותי בכתבה והתבאסתי!!!1! ):

      מנסיוני הדל, תקשורת הייתה מצויינת, הדדל יין היה מאוד סביר, קיבלתי את הכתבה במלואה והתכתבתי אם הכתב כדי לפצח את האיור.
      כן ירבו!! (:

      1. שירלי רחל רוכמן

        הי ניר,
        תודה על המחמאות
        הראיון התקיים לפני הזמנת האיור ממך ואיזה שמות לפרסם בחר יובל

  6. פ. ק.

    האיורים יפים הבעיה של העיתון הזה שהוא לא קריא ברמה הטיפוגרפית.

  7. קרן תגר

    רציתי לתקן את שירלי, שדווקא הדור שלנו, של שירלי ושלי, הוא דור שכן היה חייב להתחיל לחפש אפיקי יצירה עצמאיים, וטוב שכך.

    1. שירלי רחל רוכמן

      קרן האלופה!!!!
      לא אמרתי לא היה
      היום יש הרבה יותר ולא רק קליקה קטנה של ייחידי סגולה
      אני מניחה שלרשתות החברתיות והפרוטפולויים הדיגיטליים – שלא היו בזמננו, יש בכך תרומה לא קטנה

  8. אולג מילשטיין

    שלום לכולם. סליחה שנדחף לשיח המעניין והעצוב הזה. כל מה שאכתוב זאת רק דעתי ולכן מבקש סליחה מראש עם אפגע במישהו -זה לא אישי.
    מספר דברים שבהם אני מאמין ומנסה ללמד את הסטודנטים שלי:
    1. כל לקוח (עיתון, הוצאת ספרים, אוצר תערוכה, משרד פרסום או סטארטאפ) שהעז לבקש לעשות משהו (אפילו סקיצה) בחינם, מבחינתי מחוק לנצח.
    2. כל אחד מהקולגות שלי שהסכים לעשות עבודה בחינם, גם אם זאת עבודה של 5 דקות, מבחינתי דופק את כל השוק ואת החברים שלו למקצוע.
    3. בתחילת דרכי עשיתי מספר איורי עיתונות. זה תמיד היה:
    א. תוכן נחות
    ב. לא קבלתי את טקסט מלא
    ג. דד ליינים שלא מאפשרים לעשות עבודה טובה.
    ד. תשלום שלא מאפשר עבודה סבירה מינוס
    ה. למחרת השם שלי היה בעיתון ליד עבודה שהייה מעדיף שלא יהיה שם.

    4. לפי מה שאני קורא עכשיו – הדברים לא השתנו. לכן – לעיתונות בארץ לא מגיע איור. שיסתפקו באימג׳ באנק. זאת הרמה שלהם, אלו המחירים שלהם וזה הזמן שהם מוכנים להשקיע בכתבה ואיורים.

    5. ״עיתון שאוהב ומחבק מאיירים״ לא קיים במדינה הזאת. יש את אלו שמנצלים פחות או מנצלים יותר.

    6. אני שנים חולם שיקום פה גוף שיהיו לו ביצים לומר ״לא! אנחנו קובעים את המחירים ואת התנאים!״ (הרבה מהחברים שלנו בתחומים אחרים של תקשורת חזותית עשו זאת). הבעייה שתמיד יהיה פה את המאייר/רת שיהי מוכן לעבוד שבוע ימים בשביל 600 שקל ( לדעתי בתמיכה קולית בסלקום אפשר להרוויח יותר). הוא יהיה מוכן לעשות סקיצות, לכתוב מיילים, לדבר עם עורכים וכתבים בטלפון, לבדוק, לשנות, לא לישון, להיות ממורמר על עצמו והעולם כולו, לתקן וכמובן ללמד (הוא חייב פרנסה אמיתית הרי) את הדור הבא של אנשים שיהיו מוכנים לעשות זאת באותם תנאים.

    7. חשבתי לא לכתוב זאת, אבל בכל זאת:
    הדיון הזה של נותנים לקרוא את הכתבה או לא נותנים הוא אבסורד.
    מאיירים יקרים (וסטודנטים לאיור), תפסיקו לאייר לעיתונות (ספרי ילדים ועוד) בארץ. שימו נקודה. תתחילו לבדוק תנאים ומחירים בחו״ל ולהתארגן בפייסבוק.

    סליחה על הזעם, הנושא יותר מדי קרוב לליבי.

    1. גבריאלה

      מסכימה עם כל מילה שאולג כתב.

    2. מאיה שלייפר

      מסכימה לגמרי. גם אני הפסקתי לאייר לעיתונות

  9. אולג מילשטיין

    טוב, עשיתי חושבים ונרגעתי קצת. ההתלהמות שלי לא נגד שירלי ולא נגד העיתונים. כל עסק מחליט לעצמו באיזה תנאים הוא מעוניין להעסיק פרילאנסרים. אני פונה לקולגות שלי להפסיק לדפוק אחד את השני וליצור את המעגל הזה שוב ושוב. כל פעם להכנע כי ״ככה זה בארץ״. ככה זה בארץ כי יש כאלו (ובינהם מוכשרים ומוצלחים מאוד) שמסכימים לזה והם יוצרים את המציאות הזאת.

    לגבי שירלי, כתבתי מקודם ואני חוזר שוב: מה שנכתב זה לא אישי נגדה. דווקא מתוך הנסיון שהיה לי איתה לפני מספר שנים בעיתון אחר, הרגשתי שאני מקבל תמורה ראוייה ומספיק זמן (זה היה גליון שנתי).

    1. שירלי רחל רוכמן

      תודה אולג 🙂

  10. שירלי רחל רוכמן

    אני רוצה להודות למאיירים המוכשרים, האינטליגנטים והמקצוענים שאני עובדת איתם על היכולת שלהם להוציא מעצמם תוצאה מרשימה בתנאים מאתגרים.
    להודות לאלה שגם הביעו תמיכה בערוצים השונים ופירגנו במקום שהקולגות שלהם מאוד הקשו עליהם לעשות כך – לגמרי לא ברור מאליו.

    להתנצל בפני כל המאיירים שפונים אליי דרך אתר המגזין או באופן אישי ושטרם יצא לי להזמין מהם איור.
    לא תמיד אתם, האינטליגנציה או הכשרון שלכם הם הסיבה לכך שטרם הרמתי טלפון או שלחתי מייל.

    לאחל לענף שאני יושבת עליו לא להירקב ממחסור בתקציבים ולא להיכחד מהעולם.
    אני עדיין מאמינה שיש צורך אמיתי בעיתונות מודפסת חופשית ואייכותית,
    לא רק בשביל מקומות העבודה שהיא מספקת או המשכורת שהיא מסוגלת לשלם – אלה בשביל הערכים שהיא מייצגת.

    מאחלת לכל המעצבים והמאיירים להתפרנס בצורה שלא רק מכבדת אותנו כבני אדם
    אלה גם מעריצה אותנו על הכשרונות הייחודיים של כל אחד מאיתנו,
    אלה שמעבר למה שאפשר לרכוש בהשכלה ושלכל אחד מאיתנו יש רק לו.

    לקחתי לתשומת ליבי את כל מה שנכתב כאן.
    גם על העיצוב הטיפוגרפי – אנחנו עובדים על זה כל הזמן ומשפרים מגיליון לגיליון.

    מתנצלת על שגיאות הכתיב (למי שממש נפגע מהן) הן שילוב של נסיבות: הקלדה מהירה בנייד, הכותבת הינה עולה חדשה (31 שנה ועדיין משחקת על זה) ודיסלקציה קלה בשפות. מבטיחה להישתפר גם בזה ובתזונה ובמיחזור בקבוקי השתייה שלי.

    תודה ליובל סער על הבמה, הפרגון והדיון.

    כל מי שמרגיש שיש לו הערה/ הארה/ הצעה מקצועית הקשורה לעיצוב המגזין מוזמן לשלוח לי באופן פרטי למייל,
    אני רואה בביקורת כלי עבודה חשוב (כל עוד היא ממקום מקצועי ולא אישי) ולמזלי, במגזין, תמיד אפשר לשפר לקראת הגיליון הבא.
    גם, כמובן, לשלוח תיקי עבודות.

    זה המייל פרטי השלי:
    shirley.rochman@gmail.com

    בריאות, אושר ופרנסה טובה…
    שירלי

    1. yuvalsaar

      תודה לך ולכל המגיבים על דיון חשוב, אינטלגנטי ו(כמעט) לא מתלהם. מסוג הפוסטים והדיונים שמשמחים אותי במיוחד על הבמה שמאפשרת לכל זה לקרות

  11. רותו

    באיחור לא אלגנטי אני מצרפת את דעתי, כתגובה לדברים שהועלו פה ובעיקר בעקבות מה אולג כתב. (שמתי לב שאם מגיבים למישהו צריך קודם להגיד כמה אוהבים אותו וכמה הוא מוכשר אבל אולג כבר יודע שאני הרוסה עליו) . לא הייתי מגיבה אם לא הייתי חושבת, שהקו המיליטנטי שדור הביניים מוביל פה בשיחה, יכול לגרום נזק למאיירים בתחילת דרכם.
    במשך חמש עשרה שנה איור עתונות היה הפרנסה העיקרית שלי (עד לפני 8 שנים בערך) וגם עכשיו אני עושה פה ושם איור לעתון-בעיקר לחו"ל. אני מודעת לכך שדברים השתנו עם השנים ואולי אני לא 100% מעודכנת.
    איור לעתונות זו עבודה אחרת מאשר איור למדיות אחרות ויש לו את האופי שלו. זו עבודה בתוך מערכת, של שיתוף פעולה עם צוות גדול שיש לו אינטרסים משלו (למשל הכתב רוצה ללטש את הכתבה עד הרגע האחרון) ועם מגבלות בילט-אין של דדליין, של לחץ זמן, של פורמט ושל הדפסה באיכות נתונה. להתלונן או לכעוס על המגבלות האלה-טוב, להתלונן מותר תמיד-אבל זהו המגרש ואילו חוקיו.
    אני אהבתי מאד, בזמנו, את המיידיות של העבודה, את האדרנלין ואפילו את "חוסר הרצינות" שלה. זה היה כמו לפתור חידה. בעיה שצריך לספק לה את הפיתרון הכי טוב בזמן , בפורמט ובכסף שנתנו לי. ברור שאיורים שעשיתי לספרים היו יותר מושקעים ובד"כ גם יותר טובים. עשיתי אלפי איורים לעיתונות. אולי יש 20 שאני ממש אוהבת. אבל האיורים המכוערים גם עברו מהר מהעולם, כמו שבאו אליו. אז לא נורא.
    וזה היה בית ספר נהדר לאיור בשבילי. תאמינו לי שאני ממש לא בעד לעבוד בחינם ונחשבתי בזמנו לדי חוצפנית במשא ומתן, אני גם לא רוצה להגן על עולם העתונות -כל מה שאולג כתב עליו די נכון. אני כותבת מתוך הזדהות עם האינטרסים של המאיירים, רק מפרספקטיבה של יותר שנים.
    נורא חשוב להבין את המדיום שעובדים בו-כולל הכלכלה שלו. לא תמיד זה ניצול (לפעמים כן) לפעמים באמת זה מה שיכולים לשלם. אז לא צריך לכעוס. רק לעשות חשבון אם זה מתאים לך ואם יש לך אופציות אחרות . מי שרוצה להיות מאייר, כל איור שהוא עושה מקדם אותו ואם בזמן הזה הוא היה ממחזר מניות, אולי הוא היה מרויח יותר בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הוא לא מתקדם במקצוע שלו. ואגב-אם הייתי מחשבת כמה אני מרויחה פר פריים בספרי הקומיקס שלי לפי זמן שהשקעתי, אני די בטוחה שבשרות לקוחות בסלקום הייתי מרויחה יותר.
    אבל קריירה באיור זה לא כמו להחזיק מכולת. אתה לא מחשב לפי שעה אלא לפי שנה ולפעמים לפי 10 שנים, כולל כל הדברים שאתה עושה בתחום (כולל ההוראה, אגב-הוראה זו לא רק פרנסה, זה חלק חשוב מהיותי מאיירת) כדי להבין אם היה לך כדאי. וכסף הוא רק פן אחד של הכדאי. עזבתי את איור העיתונות לא בגלל הכסף או הדדליינים אלא כי אחרי 15 שנה התחלתי להרגיש שאני ממחזרת רעיונות והשתעממתי מעצמי למוות.
    ובקשר לחו"ל-גם שם זה לא גן עדן, גם שם תקציבי האיור מצטמצמים וגם אם הם עדיין פי 3 או 4 מאשר בארץ, אתה משלם על זה בצורות אחרות שאני לא אכתוב כאן כי זה ארוך.
    איור עתונות-עם כל התהפוכות הזוועתיות שהוא עבר, נשאר התחום הכי קל להתחיל ממנו קריירה של מאייר. הוצאת ספרים תחשוב פעמיים אם להשקיע במאייר מתחיל על פני ותיק, בגלל שההשקעה של הזמן והסיכון הכלכלי גבוהים יותר בספר מאשר בכתבה.
    ברור שדור הביניים יהיה הכי עצבני. הוא כבר מבוסס יותר ויכול להרשות לעצמו, כי יש לו אופציות. הוא גם מקצועי והרמה שלו כבר גבוהה והוא מרגיש שהוא לא מקבל מה שמגיע לו-בצדק. אבל צריך לאפשר למאיירים צעירים, שקצת ינצלו אותם וקצת יירדו בהם וקצת יתפשרו כדי להתקדם בתוך תחום סופר-תחרותי ומצטמצם, בלי שירגישו אשמים או דפוקים בשל כך.

  12. אמנון

    הבעיה באיור שזה מקצוע שנבחר מתוך צורך אישי של האדם.
    זה משהו שבוער בעצמות של כל מאייר ומאיירת.
    אלו לא אנשי עסקים שכסף מעניין אותם. מעניינת אותם התוצאה הסופית והאושר נובע מלאייר – הכסף הוא פשוט בונוס.
    על כן, הכסף והזמן לא משחקים במשוואה הזאת.

    ובכלל מי אמר ש- 600 שח זה מעט עבור איור עיתונות?

    עם זאת הגישה של הגב׳ רחל בראיון כלפי האנשים מהם היא מזמינה עבודה אכן יכולה להעליב ומעט מקוממת. אבל סביר להניח שזה נובע גם מהדרך בה הראיון בנוי וההחלטה של המראיין מה להכניס ומה להשמיט.

    1. קרן תגר

      אמנון, כל מה שכתבת נכון. בכל זאת – העובדה שמישהו אוהב מאד את העבודה שלו, לא מצדיקה ניצול. אני בטוחה שאתה מסכים, רק מוסיפה.

      1. אמנון

        קרן,
        את לא יכולה לדרוש ממישהו אחר לתת לך את מה שאת חושבת שמגיע לך – במיוחד אם את לא מבקשת/דורשת את זה.
        ככה עובד העולם. זה בכלל אל קשור לניצול.

    2. מריו סרמונטה

      אמנון אני לא מסכים אתך. זה שאנחנו מונעים מאהבה לאיור לא הופכת את העבודה שלנו לפחות שווה. על הקו שבין לעבוד בכמעט חינם " כי אני אוהב איור" לבין להיות איש עסקים שרק הכסף מעניין אותו ומחפש מליונים יש מרווח גדול מאד. התמורה עבור איור אמורה לאפשר למאייר קיום בכבוד תוך הצדקת המומחיות שלו, לא פחות מאדריכל, עורך דין, מעצב או כל מקצוע חופשי אחר.
      לא יודע כמה משלמים בליברל אבל 600 ש"ח עבור הכפולות והשערים שראינו פה זה בעיני מעט מידי.
      חוץ מזה שלדעתי מאייר רצוי שיהיה גם קצת איש עסקים . זה אמור להיות חלק מארגז הכלים המקצועי שלו.
      מסכים עם רותו שההחלטה האם להיכנס לעבודה מסוימת רצוי שתילקח ממניעים אסטרטגיים של המאייר ולא רק דרך החור של הגרוש אבל בתמונה הגדולה הכסף גם חשוב.
      אגב נראה לי שגלשנו קצת מהנושא של הדיון שהתחיל במידת המעורבות של העורכים באיור ובעניין קריאת הכתבה או התקציר..

    3. שחר קובר

      אמנון, מה שאתה אומר רחוק מלהיות מדויק. מאיירים הם בעלי מקצוע, הם מעצבים גרפים עם התמחות באיור. והם גם אנשי עסקים. איור הוא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד. זה שאני אוהב לצייר לא אומר שאני מאייר, זה לא תחביב.
      איור הוא מקצוע יצירתי, אבל מקצוע, והוא גם עסק. לא הייתי מאייר אם לא הייתי יכול להתפרנס מזה בכבוד. הכסף הוא לא בונוס – הוא הכרח. האם היית אומר אותו הדבר לגבי נגר? עם אושר מהתוצאה שלי אני לא קונה אוכל במכולת לילדים שלי.

      1. אמנון

        אני לא אומר שהאיור הוא תחביב. הוא אכן מקצוע.
        אבל טוען גם שמי אמר שאיור לעיתונות שווה יותר מ- 600 שח?
        גם אני לא יודע כמה משלמים בליברל על האיורים שראינו אבל בוא לצורך הדיון נניח שזה 600-800 שח.
        בשורה תחתונה זה המחיר. המאייר יכול לנסות לקבל את העבודה ויכול לבחור להשקיע את זמנו במשהו אחר.
        הוא גם יכול לבחור האם לעבוד שעתיים על האיור או שבוע.
        אם האיור יצא טוב ונראה ששווה יותר זה נזקף לזכותו של המאייר אבל אין לתוצאה שום משמעות לגבי התשלום.
        התשלום נקבע לפני התחלת העבודה.

        בניגוד למקצועות אחרים לפעמים קשה להעריך את הזמן. אפילו נגר יודע כמה זמן לוקח לו לבנות שולחן.
        מאייר שנגש לאייר כתבה יכול לשבת עליה שעתיים, שבוע, או שנה. תלוי כמה זמן יתנו לו. דבר שהופך את התשלום לחסר ערך במשווה.

        ודבר נוסף. כל אחד מגדיר – להתפרנס בכבוד. בצורה אחרת.

        1. קרן תגר

          אמנון, הפסקה האחרונה שלך ממש מקוממת. מאייר יעבוד על איור כמה זמן שיתנו לו? הוא יעבוד כמה שהוא רואה לנכון, ובהחלט תוך שקלול המרכיב הכלכלי.

          1. אמנון

            עכשיו שאני קורא אותה שוב. באמת היא יכולה להישמע מקוממת.
            מה שהתכוונתי להגיד שהערך הכלכלי לא משחק תפקיד.
            כמובן שכולם רוצים להרוויח בכבוד ושיהיה להם מספיק כסף לכלכל את עצמם אבל כשזה מגיע לתחומים יצירתיים (ואיור בניהם) האמן רוצה שהעבודה תצא טוב ועל כן משקיע מעבר לתמורה החומרית (ויקום המאייר פה ויגיד שזה לא נכון).

            תשלום בכבוד לא קשור לכך בכלל. ברור שצריך לשלם בכבוד. אבל הוא גם לא קשור לעובדה שאיור עיתונות עולה 600 שח. אם זה לא מספק מישהו שלא יעשה את זה. שיאייר למשחקים, למותגים (או יארגן פסטיבלי איור ויגזור קופון על חשבון מאיירים אחרים) לכל דבר אחר ששם נמצא הכסף הגדול.

  13. אבנר פינצ'ובר

    שלום,

    אני לא מאייר, אלא אדריכל בהכשרתי (לא עוסק במקצוע). רציתי רק להגיד, שהדיון שמתקיים כאן מתקיים במקביל בעוד הרבה מאד שרשורי תגובות. בעולם האמנות, שם אפילו המוזיאונים הגדולים ביותר בארץ לא משלמים לאמנים שכר אמן על תערוכה, למשל כאן: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2416255 בעולם הפרסום, למשל בפוסט הזה שקיבל רבע מיליון חשיפות: http://mizbala.com/?p=63480 או בעולם האדריכלות, בו תנאי ההתמחות השתנו בכדי לשעבד את הצעירים עוד יותר, למשל כאן: http://www.themarker.com/career/1.2226710 כן הלאה וכן הלאה בכל תחום יצירתי (וגם לא) שתוכלו להעלות על הדעת.

    הטרגדיה היא שאף אחד מהשרשורים האלה לא יודע על השני. ושבסוף אף אחד מהשרשורים האלה אין התאגדות חד משמעית של העובדים בענף, בכדי להפסיק את הניצול. שלא לדבר על התאגדות של כמה מן האיגודים האלה יחד – אולי בימות המשיח.

    איך יכול להיות שלא היו תגובות לקריאה של אולג להתאגדות של המאיירים? האם למישהו יש ספק שאם תישארו מפורדים, לנצח תנוצלו?

    מחזיק לכם אצבעות.

    1. אבנר פינצ'ובר

      עדכון קטן. הרגע קיבלתי ניוזלטר שבועי מעמותת אדריכלים מאוחדים. הוא נפתח כך:
      "נתקלתם בתנאי מכרז לא הוגנים? במתחזה לאדריכל? בעיות בבחינת הרישוי? דווחו לנו! אנחנו כאן בשבילכם."
      דמיינו כזה מוקד, גם למאיירים.
      You may say I'm a dreamer, but I'm not the only one, I hope some day you'll join forces…

  14. טלי ש.

    בעקבות הדיון כאן הסתקרנתי ועיינתי בכמה גיליונות של ליברל בבית אריאלה
    מסקנותי
    1. מרבית האיורים ברמה גבוהה
    2. העיצוב ממש לא

    1. אביב

      יש לא מעט מגזינים בארץ והביקורת שמובעת לגביהם מכל כיוון (וגם הועלתה כאן..) היא לגבי התכנים הרדודים, העיצוב המתחנף, הכותרות הצהובות והצילומים הפרובוקטיביים.
      סוף סוף יוצא לאור משהו אחר, מגזין לא מתחנף, כותבים מיומנים, נושאים עמוקים שנחקרים לעומק (ולא 'כתבת עומק' של 100 מילים) ועיצוב שלא מזלזל באינטליגנציה של אף אחד מאיתנו.
      נכון, הקריאה בו דורשת טיפה יותר מאמץ, הטקסט לא מוגש לקורא עם לידים ומשנה וצריך באמת להתאמץ לקרוא את הכתבות. אין מילות מפתח מודגשות (כמו שבעיתונים היומיים אוהבים לעשות לאחרונה) ואי אפשר להגיד 'קראתי' אחרי רפרוף של עשר דקות.
      מבלי לזלזל באף אחד מהמאיירים המוכשרים, הם רק הבונוס לטקסט שנמצא במרכז ולא להפך.
      צריך לפנות זמן. לכבות טלוויזיה, להניח את הנייד ולשבת עם כוס קפה לקריאה אמיתית.
      אני מרגישה שמגזין שבוחר באיורים על בסיס קבוע מכבד אותי, שהעיצוב מכבד אותי ואת האינטילגנציה שלי. שהמעצב מזמין אותי לקרוא ולא רק לרפרף. שהוא מבין שאם הייתי רוצה שיאכילו אותי בכפית הייתי פותחת ערוץ 2 או YNET.
      זה לא מה שמבקשים כל אלו שמקטרים על העיתונות הרדודה?
      אז כל מי שלא מתחבר לעיצוב יכול לחזור לקרוא בלייזר או לאישה, אני באופן אישי מעדיפה לבזבז את מעט הזמן הפנוי שיש לי באופן מכובד יותר.

      1. שירלי רחל רוכמן

        אביב, וואו, תודה רבה
        אכן זאת הייתה כוונתינו בגישה המערכתית והעיצובית ואני שמחה שיש מי שיודע להעריך זאת
        ואף לנסח זאת בצורה בהירה ורהוטה כל כך.
        יש לך שם מקסים (לבן שלי גם קוראים אביב)
        תודה, חיממת לי את הלב (כבר נהיה לי קר בסביבת הפוסט הזה)
        שירלי

  15. מריו סרמונטה

    שירלי הרושם שנוצר סביב הפוסט לדעתי לא משקף את מה שכולנו חושבים . אני חושב שגם מי שחלק עלייך באמת מעריך גם את העובדה שהמגזין משתמש באיורים וגם שהם אכן איכותיים וזה באמת מחמם את הלב לראות מגזין שעושה את זה. יש פה רק חילוקי דעות לגיטימיים , גם בינינו המאיירים לגבי הגישה לעבודה. מה שנכתב פה לגבי הזלזול במאייר בסביבת העבודה אולי נכון אבל לדעתי לא היה צריך להכתב פה כי זה נראה לי פחות רלוונטי לגישה שלכם. על אף שאני לא מכיר את תנאי העבודה והמחירים שאתם משלמים, לא שמעתי על מישהו שהתלונן ממי שעבד אתכם. הדיון היה בעיקר על האם המאייר צריך לקרוא ולפרש בדרכיו את המאמר או להסתפק בבריף והנחיות מהעורך.

    המשיכו את העבודה הטובה

    1. שירלי רחל רוכמן

      תודה מריו 🙂

Comments are closed.