נקודת מגע. צילום: ברק אהרון

המוטיבציה היא לא להיות אחר או שונה אלא להציע נקודת מבט אחרת על המוכר


0

תגובות


10 גברים ליד שולחן מרוקנים קטלוגים מהדימויים שלהם ומצרפים אותם לשמיכת טלאים שתלך ותתארך לאורך הערב. סיור אמנות בעיניים עצומות. אנשים רצים במוזיאון וחווים את מה שי שלמוזיאון להציע בקצב אחר.

אלו רק כמה מהדברים שהולכים לקרות בפרויקט נקודת מגע, שחוזר למוזיאון ישראל בירושלים בפעם השישית ביום חמישי הקרוב, 6 באוגוסט, ביוזמה משותפת של עונת התרבות בירושלים והמוזיאון. רננה רז, המנהלת האמנותית של הפרויקט בארבע השנים האחרונות, מספרת איך לדעתה צריך לשפוט אירועים מסוג זה – שמשבשים את ההתנהלות הרגילה של המוזיאון – ואומרת שאם זה נעשה בצורה אינטיליגנטית, אלגנטית ומעוררת מחשבה, רק אז נוצרת חוויה משמעותית.

מתוך חזרות לנקודת מגע 2015. צילום: יאיר מוס

מתוך חזרות לנקודת מגע 2015. צילום: יאיר מוס

IMG_0783

Yuval:

הי רננה

Renana:

הי יובל, מה שלומך?

Yuval:

בסדר גמור, תודה. מה שלומך?

Renana:

חם לי. שונאת את הקיץ בישראל. חוץ מזה הכל טוב

Yuval:

לגמרי. ואני עוד נולדתי בקיץ, לא ברור לי איך זה קרה…

Renana:

גם אני… תקלה

Yuval:

בהחלט. תגידי, הכל מוכן ליום חמישי?

Renana:

הרוב (: יש עוד זמן עד יום חמישי אל תלחיץ

Yuval:

זה נכון. אז בואי נתחיל מהתחלה… מתי התחלת לעבוד על הפרויקט?

Renana:

אני מנהלת אמנותית של נקודת מגע זו השנה הרביעית. זה פרויקט שמתחילים לעבוד עליו כשמונה חודשים לפני הארוע עצמו. כמובן שככל שהאירוע מתקרב ההילוך עולה אבל זה פרויקט מאד מורכב ורחב יריעה

Yuval:

אז יש לי שאלה שאולי הייתי אמור לשאול בסוף, אבל אני אשאל עכשיו: בגלל שזו הפעם הרביעית שלך, מה למדת על האירוע הזה ועל סוג האירועים האלו לאורך השנים? מה את יודעת היום שלא ידעת כשהתחלת לעבוד על האירוע הראשון או השני?

Renana:

אני מרגישה שלמדתי הרבה על אמנים ועל מנגנונים. לפני שנכנסתי לעבודה הזו לא הייתי מודעת לאיך מוזיאון, או כל מוסד אחר לצורך העניין, פועל. למדתי להכיר את זה מקרוב ומבפנים וזה מרתק. לגבי אמנים – במהלך השנים יצא לי לעבוד עם הרבה אמנים מכל מיני סוגים ואני מרגישה שאני ממש יכולה כבר לדעת מי יהיה אמן שיהיה קל לעבוד איתו, מי משוחרר וזורם ומי חייב שליטה וחיזוקים.

גם הגילוי הזה מרתק, כי אני מתבוננת על אמנים מבחוץ, ולומדת להכיר את המניעים שלהם, את הפסיכולוגיה, האגו והיכולת שלהם לתקשר את עצמם ואת האמנות שלהם החוצה. ובדרך כלל, בסופו של דבר, יש קשר הדוק בין אישיותם לאמנות שלהם

Yuval:

את יכולה אולי לתת דוגמה לעניין המניעים, לאו דווקא עם שמות. כי זה לא כזה ברור מאליו לעשות כזאת פעולה במוזיאון עם כל כך הרבה אנשים

Renana:

יש אמנים שלא יעשו את הבחירה המובנת מאליה אלא ימשכו זמן, ויתעקשו על דבר שברור שלא יכול לצאת אל הפועל בתנאים הללו כיון שהם רוצים תשומת לב, תקשורת או סתם רגילים שאי אפשר ללכת בדרך הפשוטה והישרה. יש אמנים שמסרבים לראות את הפעולה שלהם במבט רחב יותר של הערב כולו.

ויש את אלו שמהתחלה מבינים את התמונה כולה ואתה מרגיש את הגמישות המחשבתית שלהם כהתגלמות של יצירתיות, וזה מאד מאד כיף

Yuval:

ולגבי הקהל שמגיע? והציפיות שלו?

אני תוהה, אגב, האם זה השלב שבו אני מתוודא שאף פעם לא הייתי בנקודת מגע…

Renana:

היופי הוא שיש לך הזדמנות שנתית לתקן את המחדל.

ולגבי הקהל – קהל מאד מגוון בכל היבט: גילאים, דתיים/חילוניים, רקעים שונים, אבל כולם מונעים מאיזושהי סקרנות פנימית לחוות את המוזיאון ואמנות באופן בלתי אמצעי. לאורך השנים תמיד יש לנו ״נקודות״ שדורשות את השתתפות הקהל ומעולם לא חששתי שזה לא יקרה. יש משהו בקהל שהוא מתמסר ופתוח. אולי זה הלילה שתורם את חלקו

Yuval:

אז עוד שאלה לפני שנצלול לתוך כמה פרויקטים – או תוך כדי דוגמאות – איפה עובר אצלך הגבול בין פרויקט ראוי בעל ערך (שלא משנה כרגע מי מחליט מה זה ראוי ובעל ערך) – לבין גימיק כזה או אחר. כי בשנים האחרונות פתאום נהיו הרבה ״נקודות מגע״, המחול נכנס למוזיאון, אירועי הלילה הלבן ועוד כל מיני יוזמות שונות ומשונות

Renana:

אני לא יכולה לשרטט גבול. כל עבודה וכל ארוע צריך להבחן לגופו. בסופו של דבר התוכן הוא זה שצריך לקבוע את ערכו של הדבר, וגם אז, אני מסייגת, זה עדיין הטעם וההעדפות שלי. זה נכון שכמו פטריות אחרי הגשם צמחו המון ״נקודות מגע״ בארועים כאלו ואחרים אבל אני חושבת שמתחת לזה מסתתר צורך אמיתי וכן של אנשים לחוות אמנות בצורה אחרת; לעקוף את התיווך המלומד שלפעמים משתק וליצור הקשרים יותר אישיים, חוויתיים ורלבנטיים. ודרך אגב זה צורך דו כיווני, לא רק של הקהל אלא גם של המוסדות עצמם, שמבינים שהדרך המקובלת מחייבת רענון ובחינה מחדש

Yuval:

בואי נדבר אם כך על כמה פרויקטים השנה, ונתחיל בזה שמעניין אותי במיוחד – פרויקט הקטלוגים. מה את יכולה לספר עליו?

IMG_1078

Renana:

המוזיאון השנה חוגג חמישים, והוא מציין זאת בכמה תערוכות שהמחבר ביניהן הוא מושג הזמן. יש את ״קיצור תולדות האנושות״ שזה מבט רחב על זמן. יש את ״1965 היום״ שזה מבט ממוקד בשנת הפתיחה של המוזיאון. ויש את תערוכת ״יומולדת״ שמתבוננת על הטקס הזה כסמן של זמן בחיינו.

שאלנו איך ״נקודת מגע״ יכולה להתבונן על זמן? מה החשיבות של זמן במקום כמו מוזיאון ומה זמן משאיר אחריו? ואז עלה הרעיון להתבונן על קטלוגים משנת פתיחת המוזיאון ועד היום (והצטברו כבר כמה מאות כאלו) ולהציע לאמנים מדיסציפלינות שונות להשתמש בהם כחומר גלם ליצירה חדשה במדיום אחר. פנינו למאיה בלזיצמן – מוזיקאית, אסנת ולד – אנימטורית, ושי זילברמן – אמן, וכל אחד בדרכו יצר משהו שונה ואחר.

אני באופן אישי מאד מתעניינת ביצירת פלטפורמות ליצירה. זה מאד כיף שאתה מוזמן ליצור בתוך משהו מאד ספציפי

Yuval:

ומה הם עשו? או יעשו ליתר דיוק?

Renana:

מאיה בלזיצמן הלחינה פרגמנטים מתוך קטלוגים. היא למשל גילתה קטלוג של משה גרשוני והלחינה משפטים מתוך ציורים שלו. שמעתי את זה בחזרה בשבוע שעבר וזה ממש מרהיב. היא כתבה (לראשונה בחייה) והלחינה שיר בעקבות סדרת צילומים של רועי קופר שצילם את עזה. היא יוצאת לאימפרוביזציה מוזיקלית על ציורים של קנדינסקי.

אוסנת ולד יצרה סרט אנימציה שהוא ממש מסע טריפי בין אלפי דימויים שמצאה בקטלוגים שונים. יש סצינה אחת יפה בסרט שלה שרואים כאילו עיר עם מגדלים ואם אתה מתבונן מקרוב אתה מבין שהמגדלים הם בעצם תשמישי קדושה (הכלי שעושים איתו הבדלה) שנראים כמו טירות קסומות. שי זילברמן יצר קולאז׳ פנורמי מדימויים רק מקטלוגים של אמנות ישראלית, הוא יציב אותו בגלריה לאמנות ישראלית ובערב הארוע ישבו 10 גברים ליד שולחן וירוקנו קטלוגים מהדימויים שלהם ויצרפו אותם לשמיכת טלאים שתלך ותתארך לאורך הערב

Yuval:

בתור מעצב גרפי, אני תוהה מה המעצבים של הקטלוגים האלו יחשבו על הפעולה הזאת, ובהמשך לכך גם האמנים שאלו הקטלוגים שלהם

Renana:

מה שהם יצרו זו יצירה נפרדת שעומדת בפני עצמה ויחד עם זאת בעיניי זו המהות של אמנות: דיאלוג ישיר ורציף. והוספת שכבות על שכבות.

מה דעתך?

Yuval:

זה מקסים בעיני.

כמי שמתעסק בכל הנושא של קטלוגים ותוהה למה ממשיכים להוציא אותם במין מהלך אוטומטי כזה, אני חושב שלתת להם חיים נוספים שממשיכים לאחר שהם יצאו לאור זה מהלך סופר מעניין. יחד עם זאת, יש במהלך גם משהו שחותר תחת המהות של הקטלוג ומהבחינה הזו הקטלוג הוא לא יצירת אמנות הוא משהו פונקציונלי, גם אם הוא חלק מהעולם הזה

Renana:

נגעת בנקודה שהיא במהותה של ״נקודת מגע״ כארוע: לחתור תחת הדברים המקובלים. תחת ההרגלים והקודים האוטומטיים. והחתירה היא לא רק לשם הפרובוקציה אלא כדי לעורר לחשיבה ביקורתית ולשים לב למנגנונים שמניעים אותנו. וגם אם בוחרים לאמץ אותם, שזה יהיה מתוך בחירה מודעת ולא מתוך אוטומט.

במהלך העבודה על הקטלוגים בקרתי הרבה במחסן במוזיאון (שלא ידעתי על קיומו לפני כן) שמכיל מאות קטלוגים. מדפים שלמים של קטלוגים. הם שוכבים שם בלי לזוז, חלקם מאובקים, והיתה תחושה כל כך חיונית שהאמנים נכנסו ובחרו ונגעו בהם, וראית איך זה מצית אצלם מלא רעיונות

Yuval:

אני רוצה לחזור למה שקצת דיברנו עליו בהתחלה, ואני תוהה על הערך הזה של לחתור תחת הדברים המקובלים. זה מזכיר לי סטודנטים לעיצוב, שכשאת שואלת אותם למה הם בחרו בצבע הזה או באימג׳ הזה וכן הלאה, הם אומרים הרבה פעמים בתור דבר ראשון – כי רציתי להיות שונה.

אבל להיות שונה זה לא מספיק, או זה לא יכול להיות הדבר הראשון שאומרים. וכאמור, לא שהייתי בנקודת מגע (שוב מתבייש בפינה בשקט) אבל לפעמים עולה תחושה שזה ערך שמוביל אירועים שמנסים לבדוק את הגבול בין האחר והשונה לבין הפופולרי (ולא הפופוליסטי); בין לרצות את הקהל האמנותי לבין לפנות לקהל הרחב.

ואם זה לא ברור אני הכי בעד בדיקות מהסוג הזה

Renana:

מסכימה איתך ולכן כל מקרה צריך להיבחן לגופו. המוטיבציה היא לא להיות אחר או שונה אלא להציע נקודת מבט אחרת על המוכר. זה דבר שמעסיק אותי באופן אישי כי אני מרגישה שזה הפורטה של אמנות: להעניק לנו יכולת להתבונן על אותו דבר באופנים שונים. וכשזה קורה אתה חייב למקם את עצמך במקום אחר מאיפה שחשבת שאתה נמצא/מתבונן על הדברים וזה זורק את הכדור בחזרה אליך. וזה שומר על עירנות. אם זה נעשה בצורה אינטיליגנטית, אלגנטית ומעוררת מחשבה אז החוויה משמעותית.

Yuval:

מסכים. בואי תתני עוד דוגמה או שתיים מבין שלל האירועים שיתקיימו ביום חמישי, שאת חושבת שכדאי לשים אליהם לב בהקשר הזה. וכן, אני יודע שזה קשה לבחור…

צילום: מיכל פטאל

צילום: מיכל פטאל

Renana:

יש את ״מאזינים לאויב״ מדריך קולי שיצרו ליאור זלמנסון וערן הדס. הן פנו לאנשים ממדינות שאין לנו איתם קשרים דיפלומטיים דרך אתרי crowdsourcing והציעו להם תמורת דולר וחצי להקליט את רשמיהם מהמוצגים. הם בחרו במוצגים מהמחלקה לארכיאולוגיה. לאחר מכן הם גם תירגמו את ההקלטות דרך אתרים דומים ובערב הארוע תוכל לקחת מכשיר אודיו גייד ולהאזין לאנשים שלא יכולים לבקר במוזיאון, ובכל זאת לשמוע את מה שיש להם להגיד. זה מעלה שאלות על גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים ויש כמה הקלטות מאד מרגשות בפשטות שלהן.

נקודה נוספת היא ״עיניים עצומות לרווחה״ – קבוצה של 20 אנשים תשב מול יצירה בעיניים מכוסות, רפיק ידידיה יקח אותם לסיור שיתחיל בתיאור קונקרטי וימשיך למחוזות יותר מופשטים ורק בסיום רבע שעה הם יתבקשו להסיר את הכיסויים ולפגוש את האובייקט. ויש גם את ״נקודת זינוק״ של יואב טריפון מ״קבוצת תו״ שיזמין אנשים לרוץ במוזיאון ולחוות את המוזיאון בקצב אחר. מה קורה כשהדופק עולה? איך החוויה משתנה כשמזיעים וכשאתה לא יכול להשתהות ליד אוביקט אלא הוא חולף על פניך?

Yuval:

מגניב! ושאלה אחרונה: בתור יוצרת בעצמך, כלומר לא רק אוצרת או מי שמתעסקת בתוכן, את מרגישה שמשהו בעיסוק שלך כמנהלת אמנותית של הפרויקט הזה בשנים האחרונות השפיע על היצירה האישית שלך? על דברים שאת בודקת? משהו מזה חילחל לשם?

Renana:

בוודאי. אני מרגישה שבשנה האחרונה יצרתי שני דברים שספק אם היו נולדים בצורתם אם לא הייתי בתפקיד הזה. העבודה במוזיאון לצד אמנות ואמנים חידדה אצלי את תחושת החופש הבלתי מוגבל שיש לאמנות ואיך צורה זה משהו שאמור לשרת תוכן, ולכן צריך להיבחן בכל פעם מחדש אל מול התוכן שאני רוצה לעסוק בו

Yuval:

אז בכלל הצליח לך! משהו נוסף חשוב להגיד לפני שמסיימים?

Renana:

שאני מלאת הערכה למוזיאון שהוא מאפשר לאירוע כזה לקרות. ואני לא אומרת את זה בקטע פוליטקלי קורקט (: אני רואה את הדרך שהמוזיאון עשה ביחד עם ״נקודת מגע״ בשש שנים האחרונות וכשחושבים על זה זה לא מובן מאליו

Yuval:

לגמרי

נקודת מגע, 6/8, לרכישת כרטיסים: אתר עונת התרבות בירושלים או אתר מוזיאון ישראל