מנוחת צהרים של נחום גוטמן מתוך פרויקט T-ART. צילום: דודי חסון

אם מישהו יתאהב ויבדוק על אחד מהאמנים מעבר למה שהוא לובש - עשינו את שלנו


2

תגובות


ביום חמישי הקרוב ייערך במוזיאון תל אביב האירוע השני בסדרת האירועים ״ערבי חמישי ב־T״, שמתקיימים במהלך חודש אוגוסט במוזיאון. החל מ־21:00 ועד חצות המוזיאון פותח בחינם את שעריו בכל יום חמישי בחסות חברת קסטרו, ששיתפה פעולה עם המוזיאון בפרויקט T-ART, שבמסגרתו יצרה החברה קולקציית קפסולה של טי שירטים לנשים ולגברים, המשלבות את עבודות האמנות של מיטב האמנים מתוך אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון.

טל לניר, אוצרת משנה לפרויקטים מיוחדים במוזיאון, שהייתה אחראית מטעמו על הפרויקט, מספרת על תהליך העבודה מול קסטרו ומול האמנים, על השיקולים בבחירת העבודות שיוצגו על גבי החולצות ועל המטרה של כל המהלך.

ללא כותרת של דליה אמוץ, מתוך פרויקט T ART. צילום: נטלי זריקר

ללא כותרת של דליה אמוץ, מתוך פרויקט T-ART. צילום: נטלי זריקר

Yuval:

הי טל, מה שלומך?

Tal:

אחלה. מה איתך?

Yuval:

לא רע בכלל, מלבד התלונות הצפויות על מזג האוויר

Tal:

כרגיל: מדברים על מזג האויר ועל מצב הכבישים

Yuval:

לגמרי. אבל בואי נדבר על דברים נחמדים יותר כמו אופנה ואמנות!

Tal:

בהחלט. מתרגשים

Yuval:

אני יכול לתאר לעצמי. אולי נתחיל בלספר מה התפקיד שלך במוזיאון באופן כללי, ובפרויקט הזה באופן ספציפי

Tal:

באופן כללי אני אוצרת משנה לפרויקטים מיוחדים, ובאופן ספציפי אני אוצרת של שיתוף הפעולה עם קסטרו

Yuval:

איזה פרויקטים לדוגמה עשית קודם?

Tal:

לפני כמה שנים עשיתי תערוכה על אמנות רחוב, ובחודש הבא פרויקט עם קותימן במוזיאון

Yuval:

קותימן? מה יהיה בפרויקט הזה? אני סקרן

Tal:

אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל בגדול המוזיאון עושה הופעה בחודש הבא ותערוכה באמצע שנה הבאה. כמו שאתה רואה, בהקשר של קסטרו, אני מוצאת עניין בפרויקטים שיוצאים מהגלריה

Yuval:

תערוכה עם קותימן! מהמם. אבל נחכה בסבלנות. ורק שנייה לפני שנתמקד בקסטרו, אם את יכולה לספר כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

Tal:

אלה הם חיי… בורגנית תל אביבית בת 38 + בן זוג + אחת בדרך. עובדת במוזיאון תשע שנים. הייתי עוזרת אוצר של פרופ׳ מוטי עומר במשך כמעט חמש שנים. אני במחלקה לפרויקטים מיוחדים וזה נותן לי חופש יחסי להמציא דברים חדשים: יום בטקסטיל… יום בסאונד… יום ברחוב…

Yuval:

יפה. אז מאיפה צמח הפרויקט עם קסטרו?

Tal:

שירה יעבץ, מנהלת השיווק שלנו, באה עם הרעיון ושיתפה אותי, בגלל יוצאות הדופן של הפרוייקט והצורך באוצר שיבחר את היצירות וינהל את הפרויקט מבחינה אמנותית. מלבד בחירת האמנים והיצירות, חלק משמעותי בתפקיד היה לתת את ההנחייה המקצועית, במיוחד כשמדובר בקשר עם חברה מסחרית

Yuval:

אז בואי ספרי קצת על תהליך העבודה מרגע הפנייה לקסטרו

הומאז לטולוז לוטרק של דוד טרטקובר, מתוך פרויקט T ART. צילום: דודי חסון

הומאז׳ לטולוז לוטרק של דוד טרטקובר, מתוך פרויקט T-ART. צילום: דודי חסון

Tal:

וואו, זה ארוך… זהו תהליך שנמשך כבר שנה בערך

Yuval:

יש לי זמן…

Tal:

לאחר שנפגשנו עם קסטרו עשינו מצגת ראשונית עם עבודות ראשוניות של אמנים מהאוסף, שנראה לנו שיתאימו מבחינה ויזואלית וקונספטואלית. בהמשך היה דיאלוג מעניין עם המעצבים הראשיים של קסטרו, שרובם ככולם מגיעים מעולם האמנות, ולכן יכלו להזדהות ולהביא את האינפוט שלהם. הם יכלו והאירו את הבחירות מהזווית שלהם.

חשוב לציין שהכיוון המסחרי לא היה הדבר המרכזי, ושהם בהחלט היו פתוחים לדרישות שלנו לעבודות אייקוניות ו/או יצירות שונות ומגוונות. בנוסף לזאת, חלק מהדרישה של המוזיאון היה כי שיתוף הפעולה לא יסתכם רק בחולצות, אלא גם בחסות על פתיחה של המוזיאון בחינם. וגם חשוב לציין כי חנות הפופ-אפ, למשל, מתפקדת לא כחנות רגילה אלא כעין מיצב

Yuval:

מעניינים אותי כמה דברים בתהליך: הראשון, איך בוחרים, אם את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, איזה עבודות בחרתם, למה אותן: האם הן חשובות? האם הן מתאימות לעבור לחולצות? ובאיזה שלב נכנסו האמנים לתמונה

Tal:

קודם כל, הבחירה היתה מאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון. מבחינתנו, אין היררכיה בין עבודות, כך שלא היו כאן עבודות חשובות יותר או פחות. ניסיתי לעשות שונות רבה ככל האפשר בין העבודות: לקחת אמנים ותיקים, כמו גוטמן, וכן אמני דור הביניים, כמו רפי לביא, תומרקין וקדישמן, ואמנים צעירים יותר, כמו מיכל רובנר ואורי גרשט.

כמו כן, רציתי לקחת מדיומים שונים: ציור, הדפס, צילום, וידאו וכו׳. כמובן שהעבודות היו צריכות להיות מוצגות בצורה טובה על חולצות – וכאן זה עבר לידיים המנוסות של מעצבי קסטרו, והם אלו שבידלו עוד יותר – כאשר החולצה משמשת כמעין ״קנבס״. היו עבודות נהדרות שלא יכלו להיבחר שכן הדפסתן על חולצה לא נראתה טוב ועשינו כמה וכמה ניסויים. לאחר שנבחרה הקולקציה הסופית, פנינו לאמנים

Yuval:

ומה הייתה התגובה שלהם, אפרופו הביקורת שנשמעה לאחרונה על המהלך? כמה – אם בכלל – הם היו מעורבים בתהליך?

Tal:

התגובה לפנייה או לאחר שכבר עשינו את החולצות?

Yuval:

גם וגם

Tal:

האמנים שנבחרו והסכימו לקחת חלק בפרויקט היו כל הזמן בידיעה ברורה על הכל; אני אישית יצרתי קשר עם כל אמן או עם משפחתו. הבהרתי כי האמן יקבל כסף על הפרויקט וכי שיתוף הפעולה עם קסטרו יניב את ״חמישי חינם״. מאוד מתסכל לשמוע כי יש אמנים שטוענים אחרת: לעולם לא דובר על כך שהם יקבלו רווחים מהמכירות – לא הם ולא המוזיאון. הכל היה מאוד מאוד פתוח: כל עיצוב של חולצה, וכל פיסקה שנכתבה על התווית נשלחו לאמן לאישור, ויש לי חתימה של כל אמן על התווית ועל העיצוב

Yuval:

לי זה ברור. אני גם הכי בעד המהלך הזה ובעד חיבור של עולם האמנות לעולמות אחרים. וגם – אני הכי מקווה שקסטרו ירוויחו מהמהלך הזה כדי שעוד גופים יעשו שיתופי פעולה דומים. אבל בואי נחזור לתהליך: הצגתם את העבודות לקסטרו. איך זה התקדם משם?

Tal:

משם החל תהליך של צמצום עד שהגענו לקולקציה הנוכחית. גם חלק (קטן) מהאמנים שפנינו אליהם, לא רצו לקחת חלק בפרויקט, וזה גם היה חלק מהצמצום

ללא כותרת (בדרך לירושלים) של אורי גרשט, מתוך פרויקט T Art. צילום: נטלי זריקר

ללא כותרת (בדרך לירושלים) של אורי גרשט, מתוך פרויקט T-ART. צילום: נטלי זריקר

Yuval:

ואז מה? איך מעבירים עבודת אמנות ממדיום אחד לטי שירט שיש לה את החוקים שלה? אני יודע שזו שאלה לקסטרו אבל מעניין אותי הצד שלך ושל המוזיאון

Tal:

המעצבים שלהם מאוד מנוסים. הם עשו נסיונות לגבי צבעים, טקסטורות וסוגי בדים. יש עבודות שלא ״צלחו״ את המעבר ונאלצנו לוותר בלב כבד. הנדלר עם דיוקן של אביבה אורי, למשל, שממש רציתי שיהיה בקולקציה, הוא דוגמה לעבודה שלא הצליחה לעבור לחולצה

Yuval:

וואלה. האמת שיש לא פעם עבודות אמנות שהייתי שמח אם הן היו על חולצות. מהבחינה הזו – ואני חושב עכשיו על המעצב הגרפי שבי – שזה קצת דומה ללקחת עבודת אמנות ולשים אותה, נגיד, על עטיפה של ספר. גם שם יש אמנים שמסכימים שתעשה (כמעט) מה שאתה רוצה עם העבודה שלהם – לחתוך, להשתמש בפרט וכן הלאה – ויש כאלו שלא מוכנים שתשנה גם לא מילימטר

Tal:

מעניין שאתה מעלה את זה. אני מאוד אוהבת עטיפות של תקליטים ויש הרבה יצירות אמנות על עטיפות תקליטים. וגם שם, יש כאלה שמוכנים לשנות ויש כאלה שעושים במיוחד לתקליט. כאן נתקבלה החלטה שלא לשנות בכלל את היצירה. לא הסכמנו לחתוך או לסובב או משהו כזה

Yuval:

כמה עבודות אמנות סך הכל המרתם לחולצות?

Tal:

19

Yuval:

ומה הלאה? אולי תספרי קצת על מה מתוכנן בימי חמישי, למרות שהאירוע הראשון יתקיים לאחר שנפרסם את השיחה הזו

Tal:

בשמחה. אפילו שנפספס את האירוע הראשון, יש עוד שלושה… כל יום חמישי של חודש אוגוסט, בין השעות 21:00 ועד חצות, המוזיאון יהיה פתוח חינם לקהל. כל חמישי יוקדש לנושא אחר ויהיו סיורים ארוכים, סיורים קצרים, הרצאות, סדנאות ויצירות וידאו תלויות מקום. הכל חינם אין כסף

Yuval:

ומה בתוכנית לערב השני?

Tal:

הנושא של הערב השני הוא אי/סדר, של הערב השלישי – מרחב מקומי, והערב הרביעי יוקדש ל״טכנופוביה״. באי/סדר תהיה סדנת רישום של אקרובטיות בפואייה של הבניין המרכזי, רן סלוין עשה עבודה המוקדשת לארכיטקטורה של הבניין החדש והוא יקרין אותה במבואת רפפורט (במקום העבודה של רובנר כרגע). יהיה סיור של האוצרת נועה רוזנברג בתערוכה של חגית לאלו, ועוד סיורים קצרים שעושים השוואות בין יצירות בעלות ״סדר״ לבין יצירות בעלות ״אי סדר״

שווה, לא?

Yuval:

שווה בהחלט. אז שאלה אחרונה: מה מבחינתכם המטרה של כל המהלך הזה? ואיפה עובר הגבול בין הנגשת אמנות לקהל הרחב ופנייה לקהלים נוספים בצורה רצינית וראוייה, לבין מהלכים שכל מטרתם היא גימיק תקשורתי או פופוליסטי?

Tal:

המטרה היא כמובן להנגיש את האמנות הישראלית לקהל רחב יותר. אני באמת לא מאמינה כי זהו גימיק תקשורתי או פופוליסטי. ההרגשה שלי היא שהאמנות הפלסטית שמה את עצמה – או לעיתים שמים אותה – במקום מאוד גבוה שמאיים על אנשים רבים. באופן תקין, על מערכת החינוך לעשות את ההנגשה הזו בכל בית ספר, אך הדבר לא נעשה. באופן תקין, אמור להיות תקציב תרבות פי 10 ממה שהוא היום, אך זה לא כך. ולכן, על מוזיאונים ומוסדות תרבות לעשות את העבודה.

שיתוף הפעולה הזה נעשה, מבחינת המוזיאון, כדי שחבר׳ה צעירים וקהל רחב יכירו קצת יותר את האמנות הישראלית. ואם מישהו יתאהב ויבדוק על אחד מהאמנים מעבר למה שהוא לובש – עשינו את שלנו. גבי רוטר מקסטרו גם הוא חובב אמנות מושבע. ברור שקסטרו היא חברה מסחרית בעלת אג׳נדה מסחרית, אך הם לא היו חייבים לשתף עמנו פעולה ויכלו לעשות דברים מסחריים יותר. הרצון שלנו הוא גם הרצון שלהם

Yuval:

ברור. ואני אחזור שוב על מה שאמרתי: הלוואי שקסטרו ירוויחו מזה כסף וירצו לתמוך בעוד פרויקטים דומים, ושחברות מסחריות נוספות יעשו כאלו מהלכים

Tal:

לגמרי. אני שמחה שאתה בעד…

Yuval:

נראה לי שכיסינו את הכל… משהו חשוב נוסף שצריך להגיד לפני שמסיימים?

Tal:

בואו למוזיאון!

Yuval:

לגמרי

דרוקסלנד של מיכל דרוקס, מתוך פרויקט T-ART

דרוקסלנד של מיכל דרוקס, מתוך פרויקט T-ART

  1. קט

    למעט החולצה שנושאת את הדימוי של טרטקובר, שבמקור הינו דימוי דפוס/גרפי ש״חי״ יחסית בשלום עם הפורמט של חולצה, שאר העבודות די נאנסות לתוך הפרויקט הזה, ולא יעזרו הסברי האוצרת הנכבדת ״לפרויקטים מיוחדים״.
    ״כדי שחבר׳ה צעירים וקהל רחב יכירו קצת יותר את האמנות הישראלית״? אמירה מתנשאת ודודתית, שמעידה יותר מכל על המוזיאון כמי שנכשל בפניה אינטליגנטית ל״צעירים״. ״החבר׳ה״ יכירו את גוטמן או את דרוקס כרפרודוקציות טקסטיל דהויות. זה מה ש״החבר׳ה מבינים, כנראה.

    1. טל לניר

      הי קט (חבל שאת מתחבאת תחת שם בדוי)
      אנסה להגיב בצורה עניינית לדבריך: כפי שיובל שאל אותי וכפי שניסיתי לפרט, תהליך הבחירה היה מאוד ארוך ומהוקצע. כמובן שזה עניין של דעה, אך בהחלט לא היה פה אינוס של דימויים על החולצות. הקולקציה נבחרה על ידי אוצרת לאמנות (לא כל כך הבנתי את הלגלוג והמרכאות הכפולות) ומעצבי אופנה שרוצים להגיע לתוצאה הנכונה ביותר. הרבה יצירות שרציתי לשים נדחו על ידי קסטרו בדיוק בשם הטענה הזו והיו חולצות שגם הודפסו אך בסוף לא הופצו כי אני הרגשתי שהמעבר לא היה מתאים.
      לגבי עניין הצעירים: במשך שנים הייתי מדריכה במוזיאון. וכמי שהדריכה קבוצות רבות של בני נוער ואנשים צעירים, אני יכולה להגיד לך שככל שהם יהיו אינטליגנטים,פתוחים ויצירתיים, הם אינם חשופים לאמנות עכשווית – בינ"ל או ישראלית. חולצות אלה בעיקר יציגו בפניהם את שמות האמנים אותם הם לא מכירים. אני סומכת על אותם צעירים שירימו את הכפפה ויחקרו את אותם שמות שבהם יתקלו בחולצות ואולי יגיעו למוזיאון לראות את יצירת המקור. זה כנראה יותר מאשר את חושבת עליהם.
      בשנות השבעים היה בארץ דיון סוער על לקיחת שירה אל שירים פופולאריים. אם זה לא היה קורה, והשירה היתה נשארת בספרים ונלמדת רק באוניברסיאות, אולי אנשים לא היו מכירים את אלכסנדר פן ("וידוי"), יהודה עמיחי ("באהבתנו"), נתן אלתרמן ("עוד חוזר הניגון") וכו'..

Comments are closed.