מתוך הקטלוג הדיגיטלי לתערוכה אדריכלות וגנטיקה של דוד ינאי

כל הרעיון של קטלוג אמנות דיגיטלי הוא משונה קצת


0

תגובות


בפרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ערך תמיר פומרנץ ניסויים בקטלוגים דיגיטליים לארבע תערוכות בתחומי האמנות, הסאונד, הצילום והארכיטקטורה. התוצאה היא דיאלוג מסקרן בין תיעוד תערוכה בפורמט קטלוגי מודפס, לבין תיעוד דיגיטלי־אינטראקטיבי ואקספרימנטלי

מתוך הקטלוג הדיגיטלי לתערוכה של דוד ינאי

מתוך הקטלוג הדיגיטלי לתערוכה אדריכלות וגנטיקה של דוד ינאי

Yuval:

הי תמיר! מה שלומך?

Tamir:

לא רע… מתרגל לחיים בתל אביב

Yuval:

אני יכול לשער שאחרי ארבע שנים בירושלים זה לא משהו רע…

Tamir:

לא כל כך. שלא תבין אותי לא נכון, ירושלים מדהימה. אבל תל אביב קצת יותר

Yuval:

כן… ומה עשית מאז הלימודים? היה לך קצת חופש או שישר התחלת לעבוד?

Tamir:

התחלתי לעבוד עוד בשבוע האחרון של התערוכה בסטודיו של דני ביקון וחובב אופנהיים. מנוחה זה לחלשים…

Yuval:

נייס! זה מקום שווה להיות בו. כמה אתם שם עכשיו?

Tamir:

שבעה

Yuval:

וואלה. יפה. אבל בוא נדבר על פרויקט הגמר שלך, שכפי שכבר הבנת אני מוצא בו עניין באופן אישי. אולי תספר איך בחרת בנושא, איך זה קרה

Tamir:

נראה לי שהכל התחיל מקובי פרנקו: קובי לקח הימור גדול והעסיק אותי כמתמחה בסוף שנה ב׳, ומאז יצא לי לעבוד שם און&אוף עד סוף שנה ד׳. בעבודה נחשפתי להמון תהליכים שלא הייתי מודע אליהם בעיצוב קטלוגים – אוצרות, המשמעות של טקסטים אקדמיים בעולם האמנות, ואולי מעל הכל רמת ה״התערבות״ של המעצב בעבודות של האמן. מפה לשם, הרגשתי שפרויקט הגמר שלי חייב לעסוק בקטלוגים, והשאלה שממנה התחלתי הייתה איך אינטראקציה יכולה להפוך את הקטלוג ליותר מעניין, ואיפה עובר הגבול בין חווית התערוכה ובין התיעוד שלה

Yuval:

אז עכשיו, אחרי שאני מבין שעבדת אצל קובי, הכל ברור…

ואני אשאל על ההתחלה את השאלה שבאמת מעסיקה אותי – האם עלתה אי פעם אצלך השאלה למה בכלל צריך קטלוג? רגע לפני שנדבר על מה שאתה מציע בפרויקט…

Tamir:

קטלוג הוא לפני הכל תיעוד או מסמך שמטרתו לעשות סדר. מעבר לזה, התפקיד של קטלוג בעולם האמנות הוא מאוד פוליטי. אמן שהמוזיאון בוחר להוציא לו קטלוג ולשלם לאקדמאים שיכתבו טקסטים אודות העבודות שלו – הוא ככל הנראה אמן ששווה לדבר עליו

Yuval:

אז אם אתה אומר שהמטרה היא לעשות סדר, בוא נתקדם לתהליך. מאיפה התחלת לנסות לעשות סדר משלך?

Tamir:

הרעיון היה למצוא גרעין של חוויה אינטראקטיבית מעניינת שאפשר להוציא מכל אחת מהתערוכות, וסביבה לבנות קליפה גרפית של סיפור

לקריאה נוספת

התחלתי מפרויקט של הסטודיו, התערוכה של דוד ינאי שהוצגה במוזיאון תל אביב. הקטלוג שיצא לתערוכה הוא פריט מרהיב עם מאות עמודים, שרטוטים מקוריים והדמיות – אבל משהו בחלל התערוכה הרגיש יותר גדול מזה. כשרואים את המודלים של ינאי בגודל אמיתי, ואתה מתהלך ביניהם – קשה להעביר חוויה כזו לדפדוף.

דוד ינאי היה אחד האדריכלים הראשונים שעבד ב-arc+, והארכיון ע״ש דוד עזריאלי במוזיאון תל אביב היו נחמדים וסבלניים מספיק כדי לחפור מהארכיון קבצי מודלים אמיתיים שנבנו בסטודיו – כאלו שאפשר לתרגם לחוויית שיטוט מעניינת שנוצרה באתר. כך, כל האתר של ינאי התחיל מ״אני יכול לאפשר לאנשים לשוטט בתוך מודלים תלת־ממדיים של פרויקטים שמעולם לא נבנו, איך אפשר לתקשר את זה כחלק מהתערוכה?״

gmar11 gmar10 gmar9

Yuval:

וואלה. אני זוכר את התערוכה (ואת הקטלוג). אז אם להפשיט את המהלך – במקרה הזה אתה פשוט מעביר את התלת ממד של המודל באופן אינטראקטיבי בעולם הדיגיטלי

Tamir:

גם. התערוכה הדיגיטלית בנוייה משני אגפים – אגף טקסטואלי, שמאפשר קריאה בטקסט האקדמי של הקטלוג בפורמט נוח ונגיש, וחלק שני שבו אפשר לצפות בצילומים של המודלים ולשוטט בהם

Yuval:

ומה עכשיו? כי לכאורה זה פיתרון די מתבקש, גם אם לא עושים אותו יותר מידי. לאן המשכת משם?

Tamir:

במקביל התחלתי להתכתב עם אמנון וולמן, אמן סאונד ומיצג, וליאת אלבלינג – זוכת פרס קונסטנטינר לצילום לשנת 2012, ואמן נוסף – וחשבתי על דרך מעניינת להציג את העבודות שלהם.

gmar19 gmar18 gmar17

התערוכה של המלחין אמנון וולמן – קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, נראתה כמו ניסוי מעניין בסאונד ומיצבים. אחרי שיחה עם אמנון הבנתי שהדבר שאמור לעבור מחווית הקריאה של הקטלוג הוא האקראיות של התערוכה. המיצגים מתרחשים בזמנים אקראיים, העבודות פועלות לפי אותות שניתנים בצורה אקראית והרגשתי שגם האתר אמור לשדר את זה.

החלק העליון של האתר הוא מקלדת שמורכבת מ-200 צילומי וידאו של 10 שניות (שחלקם צילמתי, וחלק צולמו ע״י נדב פורת) שנבחרים באופן אקראי, וחלקו התחתון הוא טקסטים מתוך הקטלוג, כאשר הערות השוליים וההפניות הן קבצי וידאו שפועלים בתוך האתר. בנוסף, דבר שפחות הצליחו לראות בתערוכה, האתר מנגן יצירות סאונד שונות בשעות שונות של היום.

gmar4 gmar3

עם ליאת אלבלינג התהליך היה מעט שונה – הצילומים שלה הם קולאז׳ים שלא נראים כמו קולאז׳ים. הידיעה שהם קולאז׳ים פותרת לך את כל היצירה, כמו סוג של תעתוע. הרעיון היה ליצור תמונה פנורמית שמשתנה בכל פעם שאתה מסתובב – שאתה יכול להביט על חלק בתמונה, ואז כשאתה מסתובב חזרה – פרט קטן בה השתנה.

וכמובן, כמו שהזכרתי מקודם – ישנה רמה שונה של מעורבות ביצירה עם כל אמן. לאצור מחדש את התערוכה של אמנון וולמן היא התערבות גרוטסקית בתערוכה, ולמעשה יוצרת תערוכה חדשה. אצל ינאי השתדלתי לתת למודלים לעשות את כל העבודה, ורק לבנות להם במה מעניינת

Yuval:

ויש גם את מפעל חיים של ניב תשבי וטל גרנות. זה הקטלוג האחרון שעיצבת מבחינת הסדר הכרונולוגי?

Tamir:

כן. היה מתוכנן קטלוג רביעי אחר עם אמן נוסף, שהודיע לי ב-80% מהתהליך שאינו מעוניין להמשיך ולהוריד אותו מכל הסיפור הזה. קצת פאניקה, אבל חודש לפני הגשת פרויקט הגמר פרסמתי בפייסבוק שאני מחפש תערוכות מעניינות שאפשר להכין להן קטלוג בפורמט דיגיטלי. טל גרנות וניב תשבי נענו לקריאה – ועשינו עבודת בליץ של שלושה שבועות כדי להעמיד הכל בזמן להגשה, מעוצב ומתוכנת

Yuval:

קטעים. ומה האסטרטגיה שנקטת שם?

Tamir:

הרובד הראשון שאפשר להבחין בו בתערוכה של טל וניב הוא הדיבור על ניוון. שיעבוד לסמארטפונים ולטאבלטים והדרך שבה אנחנו מתקשרים – לא מתקשרים. חשבתי שפורמט גלילה אינסופי יכול להתחבר לקונספט הזה – דף אחד שממשיך לעדכן את עצמו עם פריטים מהתערוכה בשתי שכבות: שכבת קיר, שניסתה להציג את האלמנטים המפוסלים בצורה הנאמנה ביותר להצבה המקורית, ושכבה של תמונות שמציגות את העבודה בפורמט מפורט יותר. תוך כדי הגלילה קופצים גם פופ-אפים עם תקריבים של העבודות שקצת מציקים ומזכירים לצופה שהוא עדיין נמצא באינטרנט

gmar8 gmar7 gmar6

gmar5

Yuval:

אז עכשיו לשאלה הגדולה #2. העידן הדיגיטלי והעיצוב הדיגיטלי משתנים כל הזמן בקצב מהיר. מאד. ואני תוהה איך ייראו הקטלוגים שעיצבת בעוד שנה או שנתיים או חמש, שזה נצח נצחים באינטרנט. כי קטלוג הרי אמור (?) לחיות לתקופה ארוכה יותר, ואמור להיות בו משהו יחסית נצחי. כלומר, גם כשאני מסתכל על קטלוגים מלפני 10 או 20 שנה, הטובים מביניהם נראים לי עדיין רלוונטיים.

ואני לא צריך לספר לך איך נראים לנו אתרים מלפני חמש שנים… זה משהו שהעסיק אותך? שהתייחסת אליו?

Tamir:

כמובן ☺ כל הרעיון של קטלוג אמנות דיגיטלי הוא משונה קצת. אנחנו יודעים שספרים יכולים לשרוד מאות שנים, ואתרי פלאש שנעשו לפני שנתיים כבר לא עובדים על שום מכשיר שמכבד את עצמו. זו שאלה מאוד גדולה. הפרויקט נקרא ״ניסויים בקטלוגים דיגיטליים״, וזה בדיוק מה שזה, ניסויים. ארבעה נסיונות לבדוק מה קטלוג אמנות באינטרנט יכול להיות, ואלו חוויות אפשר להעביר בצורה יותר מעניינת. אני לא יודע איך יראה האינטרנט או איך נצרוך תוכן בעוד חמש שנים, אבל זו הסיבה שהתחום הזה מעניין כל כך

Yuval:

אז אם פונה אליך עכשיו אמן שרוצה קטלוג, מה אתה מציע לו? על מה אתה ממליץ?

Tamir:

שאלה טובה 🙂

ברור לכולם שיש יתרונות בפורמט המודפס – הוא נצחי, והוא הסטנדרט. מצד שני – הוא גם יקר ופחות נגיש. כשאתה מוציא קטלוג לתערוכה במוזיאון העיצוב בחולון, כמה עותקים נמכרים? כמה מאות? ולכמה אנשים יש גישה לרשת? כשכולם יכולים לצרוך את אותו התוכן, עולם האמנות הופך למעט יותר דמוקרטי. גם אין ספק שהפורמט הדיגיטלי מתייחס יותר טוב לעבודות בפורמט מורכב כמו וידאו או סאונד. זה מאוד תלוי באמן ובסוג היצירות

Yuval:

באופן אישי אני לא מבין למה כל המאמרים של כל הקטלוגים לא נמצאים גם באונליין, ודאי כשמדובר במוזיאונים שיש להם אתרי אינטרנט פעילים

Tamir:

לחלוטין. היום כשמערבים קטלוגי אמנות בעבודות אקדמיות – אם זה לא טקסט שנמצא ברשת בפורמט שמאפשר העתקה וניתן לחיפוש אף אחד לא ישתמש בזה

Yuval:

אז עוד שאלה – בפרינט, באופן יחסי, עניין הקריאות של הטקסט הוא משהו שאנחנו רגילים יותר להכריע לגביו מבחינת גודל, סוג, צבע פונט וכן הלאה. עד כמה זה היה משהו שהעסיק אותך, הגבול או המתח בין קריאות ושימושיות לבין הנסיון לחדש ולהיות אקספרימנטלי?

Tamir:

לכל פרויקט יש את הטיפול שלו, אבל הכל חייב להיות קריא. אין שום ערך באי־קריאות של טקסט. בפרויקט של וולמן, לדוגמה, השתמשתי בפונט ארבל של מיכל סהר, והעברתי אותו תהליך הינטינג ארוך כדי שיתאים למחשבי פי.סי, שהקריאה של האתר תהייה נוחה. בכלל, מערכת היחסים שיש בספר המודפס – גודל אות / לדינג / רוחב טור, לא נעלמת בדיגיטל, מה גם שאין הרבה פורמטי קריאה ארוכים שהוכיחו את עצמם בדיגיטל. יש את Medium שנתנו פייט חזק שם, אבל אנחנו עדיין מחפשים חצי שעה של קריאה עמוקה בתוך מערכת של הפרעות קשב. לא יודע אם אפשר למצוא את זה בקלות

Yuval:

כן… לא פשוט העניין הזה. אז רגע לפני שמסיימים, משהו חשוב נוסף להגיד?

Tamir:

בטח! הפרויקט לא היה מצליח להתרומם בלי המנחים הנהדרים שלי – רונאל מור ויעל בורשטיין, ובלי שיחות עידוד של מיכל סהר ונעם שכטר. תודה ענקית!

Yuval:

יפה!