אלונה רודה, Safe and Sound. צילומי התערוכה: טל ניסים

מתחיל כאזעקה והופך למסיבה


0

תגובות


קודים ויזואליים של מועדונים, תקנות בטיחות של חללים ציבוריים והקלטות של אזעקות, עומדים בבסיס העבודות של אלונה רודה, שתערוכת היחיד שלה, Safe & Sound, מוצגת בימים אלו בגלריה רוזנפלד. ״הניראות של בטיחות היא כמו סימון מרקר על המציאות״, היא מסבירה את העניין שלה בנושא. ״אלו דברים שבאים לידי ביטוי במדינות מערביות מתקדמות, לעומת ישראל שבה יש צרות ׳אמיתיות׳, ויש פחות זמן לעסוק בניראות״

9.AlonaRodeh_SafeandSound_72

Yuval:

הי אלונה. מה שלומך?

Alona:

לא רע, לא רע. ושלומך?

Yuval:

לא רע בכלל! מאד רוצה לראות את ספר האמן (ככה את קוראת לזה?) במציאות ולא בפי.די.אף

Alona:

בשביל זה אתה צריך לבוא לרוזנפלד ☺

אני קוראת לזה artist publication. אני לא חושבת שיש לזה תרגום לעברית, אבל קראנו לזה מהדורת אמן כי זה פורמט יותר של מארז דברים, זה לא קטלוג וגם לא ספר. וזה נראה טוב בהרבה במציאות, בעיני

Yuval:

כן, מהדורת אמן זה באמת אולי שם טוב יותר. אולי נתחיל בזה באמת – איך זה קרה?

Alona:

זה התחיל כשהייתי ברזידנסי של שנה בברלין, שנקרא Kunsterhaus Bethanien. שם התגלגל הרעיון שיהיה נחמד שבמקביל לתערוכה אדפיס את ה״דבר״ הזה, שכולל בתוכו מאמרים על נושאים שמעניינים אותי ויאסוף צילומים שצילמתי במהלך הזמן – צמדים של דימויים מצולמים, ליתר דיוק, כי אותי פחות מעניינת כתיבה על אמנות, ואם זה תלוי בי על עבודותי שלי יהיה כתוב כמה שפחות. אבל כן מעניין אותי להרחיב את היריעה של המושגים שאליהם אני מתייחסת.

אז במקרה הזה, המאמרים כולם סביב ביטויים של בטיחות: באדריכלות, בביגוד, בסאונד. והתערוכה ההיא בסוף יצאה בלי הפבליקיישן, אבל הוא יצא עם התערוכה הזו – כפי שהיא הוצגה בגרמניה, עשיר יותר ורחב יותר

72_Shaxaf _Haber..

Yuval:

יפה! ברשותך אני רגע אתעכב על המשפט ״אותי פחות מעניינת כתיבה על אמנות, ואם זה תלוי בי על עבודותי שלי יהיה כתוב כמה שפחות״. יכולה אולי להרחיב (וזה בסדר, אני לא לוקח את זה באופן אישי…)

Alona:

אני לא מתכוונת אלייך, מתכוונת לכתיבה אוצרותית!

כתיבה שמגיעה עם התערוכה, זה עניין אחר

Yuval:

ברור. ועדיין

Alona:

כן. אז אני משתדלת, כל עוד זה תלוי בי, למקם את העבודות בקונטקסט – למשל כאן, שמדובר בסדרת תערוכות סביב אותו נושא וכו׳. אבל לא לתת יותר מדי פרטים, ובטח שלא פרשנות. הפרשנות היא באמת ובכנות עניינו של המתבונן

Yuval:

עם עניין הפרשנות אני מסכים, ולכן מעניין אותי להתחיל מהתחלה. או כמעט מההתחלה: מה מושך אותך בבטיחות, ביטחון ואזהרה? מאיפה זה הגיע?

Alona:

מממ… הניראות של בטיחות היא כמו סימון מרקר על המציאות, it highlights דברים מסוימים, מסיבות מסוימות. וזה דבר מעניין, וגם תחום שמאד מתפתח. זה מגיע ממה שנקרא risk society – חברה שמנסה למנוע מראש צרות. אלו דברים שבאים לידי ביטוי במדינות מערביות מתקדמות, פחות אצלנו. בישראל יש צרות ״אמיתיות״, אז יש פחות זמן לעסוק בניראות, זה יותר אנדרקאבר. אבל אני חיה בגרמניה כבר איזו תקופה ושם זה מאד ניכר

Yuval:

באיזה אופן זה ניכר בגרמניה?

Alona:

תראה, זה לא מגיע במיוחד מגרמניה, זה גם מאד נוכח בארצות הברית ובאנגליה, ובכלל כמו שאמרתי במדינות מערביות. אראה לך דוגמא פשוטה: דלת יציאת חירום, שמופיעה באחד הפוסטרים של ה-publication:

צילום: שחף הבר

צילום: שחף הבר

Yuval:

אז אני שואל שוב, אם את יודעת להגיד למה זה מושך אותך להתעסק בזה? או אולי, מתי שמת שזה מושך אותך בפעם הראשונה?

Alona:

זה התחיל כשעברתי לגרמניה, וזה כל כך מהותי שאני לא בטוחה שאני יודעת לנסח את זה בפשטות ובקלות. אין דבר מושך יותר מהריגוש שבסכנה, אז עם הסכנות באות הרגולציות והנסיונות למניעה, וזה עולם שלם

Yuval:

יש בזה משהו מאד גרפי, שאותי באופן אישי מושך כמעצב גרפי, ואם אני זוכר נכון את גם מעצבת תפאורות. אני זוכר נכון?

Alona:

כן, מאז שסיימתי את הלימודים (תואר ראשון, בעצם קצת לפני) אני עובדת במקביל עם בימאים וכוריאוגרפים בעיצוב במה ותלבושות. הפבליקיישן במיוחד קשור לעיצוב, וגם העיצוב הגרפי הוא חלק מהעבודה. עבדתי עם רחלי כנרות והתערבתי באופן לחלוטין לא חוקי בתפקיד המעצבת! היו לה חששות בדרך אבל אני חושבת שהיא מאד מרוצה מהתוצאה

Yuval:

זה נראה ממש טוב. אבל בואי נחזור לעניין התרבויות: את מזהה הבדל בתגובות לעבודות שלך בין גרמניה לישראל או למקומות אחרים?

Alona:

בטח. דבר ראשון, בישראל כל תערוכה חדשה היא כבר עוד שכבה של תוכן וצורה על משהו קיים. לפחות בתוך עולם האמנות, מי שיראה עכשיו תערוכה או עבודה חדשה, יש לו בדמיון עבודות קודמות. זו נקודת מוצא שונה מגרמניה, שבה מכירים הרבה פחות, ובטח שמחוצה לה (נכון להיום).

מעבר לכך, יש הרבה דברים שנשמעים ונראים אחרת פה. למשל האזעקות שמופיעות בתערוכה וגם בפרפורמנס, כמובן שההקשרים שלהן שונים לגמרי פה ושם. כנ״ל לגבי מוזיקה שמושמעת – ההקשר הקלאברי הוא אינהרנטי לגרמניה יותר מאשר כאן, ודווקא בגלל זה צריך לבחור בקפידה ולשים לב לכל פרט שנכנס, כי זה סאונד מאד מוכר שם. כמובן שביגוד האזהרה כאן כמעט ולא מורגש, לכן קשה להבין אותו, ושם הוא ברור הרבה יותר.

בקיצור, הדברים נאספים במציאות שסביבי, איפה שהיא לא תהיה. אז כשהעבודות מוצגות איפה שהן נוצרו, יש הגיון ברור. כשמביאים אותן למקום אחר, יכולים להיווצר הקשרים אחרים. בכל מקרה, תל אביב וישראל הולכים איתי לכל מקום ☺

8.AlonaRodeh_SafeandSound_72

Yuval:

אז אם לחזור לשאלה שלי על התגובות, איזה תגובות את מקבלת בגרמניה ואיזה בישראל?

Alona:

מממ… תראה, יש דברים מאד שונים בתערוכה אז אנשים הגיבו לדברים שונים באופנים שונים. אני חושבת שבגרמניה העבודה שניצחה היתה הווידאו של הדמות האדומה-כחולה. זה וידאו שמוצג בו אדם שעומד דומם, קצת זז על מקומו, וכאילו עומד לידו רכב משטרה. תאורה אדומה וכחולה מהבהבת על פניו, הסאונד מתחיל כאזעקה והופך למסיבה. הדימוי כולו הוא ספק מסיבה ספק מעצר. הבחור שמצולם, אפשר להבין די בקלות, ממוצא ערבי כלשהו, וגם שם העבודה – Rachid – מצביע על כך.

אני חושבת שבתקופה הנוכחית, עם גלי ההגירה המאסיביים מסוריה וממדינות אחרות במשבר, יש בגרמניה עניין רציני עם ניראות וזיהוי אתני. שם זה היה מאד משמעותי

Yuval:

מעניין. אחד הדברים שהרבה פעמים מעניין אותי להסתכל עליו הוא תגובות של מבקרים בתערוכה. אבל בואי נתקדם לתערוכה ברוזנפלד. מבלי לפרש (…) מה את יכולה לספר עליה, מה את מציגה בה

Alona:

זו תערוכה שמאגדת שלושה פסלים מתוך ארבעה (הרביעי הוצג לא מזמן במוזיאון פתח תקווה לאמנות), שלושה צילומים מתוך סדרת הפוסטרים של הפבליקיישן, ואותה עבודת וידאו. החלל מואר רק עם שורות פלורוסנטים, שהן כמעיין קופסאות אור מדומיינות ללא דימוי. נמנעתי משימוש בתאורת תקרה בכלל. קצת תחושה של תאורת רחוב, של בילבורד נטול דימוי. הפסלים הם ממש ״משפחה״, והתערוכה כולה נקראת Safe and Sound ״Evolutions״, כי הפסל הראשון מתחיל מהרצפה, השני מזנק, השלישי עומד, והרביעי – כיפת ברזל (זה שהיה במוזיאון פתח תקווה.

זה קצת כמו מפת כוכבים – אפשר לקשר בין הדברים ואפשר לא, זה בהחלט עניין אישי

Yuval:

אפרופו הסאונד: יש לי תחושה שסאונד הוא ממד שאמנים נוטים להתעלם ממנו, או להתייחס אליו רק כי חייבים, ואצלך הוא ממד נוכח. מתי הוא נכנס לתהליך העבודה שלך?

Alona:

כן, בטח. אני עובדת עם סאונד ועם מוזיקאים ממש מאחרי התערוכה הראשונה שעשיתי מחוץ ללימודים, שזה כבר 10 שנים… ראשית, מוזיקה זה עונג צרוף, כשהיא טובה, מכל סוג ולכולם. היא כל כך הפוכה מהסטטיות של אמנות, שבאופן טבעי פשוט אימצתי אותה לחיקי. אני מאד אוהבת לעבוד עם אנשים ובטח שעם מוזיקאים, ולפעול במדיום שיש בו ממד חזק של זמן, ובו זמנית הוא מאד מופשט. ופיסולי, כלומר תלת מימדי. זה התחביב שהפכתי למקצוע: לרעות בשדות זרים ☺

ורק עוד משהו אחד: אני לא תמיד עובדת עם מוזיקה וגם לא תמיד זו מוזיקה חדשה, אבל זה קורה הרבה, ובכל פרויקט אני חושבת ובוחרת מי שנראה שיכול להתאים

Yuval:

ברור. אני חייב להגיד שיש משהו בעבודות שלך שקצת מבלבל אותי (בקטע טוב, כן?): קשה לי לשים את האצבע למה, אולי הנושא יוצא הדופן, אולי המוסיקה, אולי העניין של עובדת בברלין ומציגה בתל אביב, אולי המיקס של החומרים והמדיות. זה אפילו לא הניסיון לקטלג אותך בפינה אחת. את יכולה להתחבר למה שאני אומר? כי אני מניח שאצלך הכל מתחבר במין הגיון פנימי שלך הוא ברור

Alona:

מממ… זה נשמע טוב! זה קצת כמו כדור מראות, אולי זה דימוי מתאים

Yuval:

אהבתי! אז עוד שאלה אחת: מה אם כך הדבר הכי חשוב לך שיקרה למבקר בתערוכה? עם מה את רוצה שהוא ייצא ממנה?

Alona:

וואוו, זו שאלה גדולה, רגע.

זו תערוכה עם כמה חזיתות. היא תערוכה ״חזיתית״. שיסתכל לה בעיניים
זה מה שהייתי הכי רוצה

Yuval:

נייס!