מתוך 12 צ׳קים דחויים. צילום: גדי דגון

כמו בעיר שתמיד מתרחשים בה דברים במקביל


0

תגובות


תגיות: 
אלה רוטשילד

מצוקת הדיור, דירות לא ראויות למגורים והסיטואציות האבסורדיות שנוצרות בין עיר לתושביה, עומדות בבסיס העבודה ״12 צ׳קים דחויים״ של הכוריאוגרפית, הרקדנית והיוצרת הרב-תחומית אלה רוטשילד. ״אני לא מדמיינת מחול אלא מדמיינת ציור או מבנה, סיטואציה בלתי אפשרית, ואז אני מנסה לברוא אותה בכל האמצעים״, היא אומרת לאיה בנטור

במסגרת אירועי ״רגע אחד״ של עיריית תל אביב, קיימה אלה רוטשילד בשנה שעברה פרפורמנס שכלל דמות של סוכנת נדל״ן המנסה למכור חללים ומשרדים בבניין העירייה כדירות. רוטשילד, שגילמה את סוכנת הנדל״ן, לקחה את המבקרים לסיור בין המשרדים תוך כדי שהיא מסבירה בטקסט חריף ואבסורדי את הפוטנציאל הגלום להם כשוכרים, סיטואציה מוכרת למי שחווה חיפוש דירות בתל אביב. כך, היא לקחה נושא חברתי בוער ועסקה בו בצורה אישית, מעין חלום בלהות עירוני אך אינטימי.

בפרויקט הרמת מסך 2015, שהתקיים בחודש נובמבר האחרון, עבר המופע לבמה. את המעבר בין ההופעה בעירייה לבמה היא מתארת כתהליך מחקר והעמקה עד לכדי יצירת עבודה חדשה. ״אחרי ההופעות הרגשתי שיש לעבודה אימפקט חזק על אנשים אבל בעיקר עלי. מאוד נהנתי לעשות את הדמות והרגשתי שזה צריך להמשיך ולהתפתח. ההגשות של הרמת מסך היו הזדמנות להפוך אותה למשהו יותר בימתי, לפתח ולדייק את הדמות והסיטואציה״.

אלה רוטשילד במסגרת אירועי רגע אחד של עיריית תל אביב

אלה רוטשילד במסגרת אירועי רגע אחד של עיריית תל אביב. צילום: יובל הירש

העבודה ממשיכה את השפה הייחודית שפיתחה רוטשילד בעבודתה ״הקורד״ שעלתה ב-2013 בגלריית החנות. בתוך החלל הקטן היא יצרה הופעה תלויית מקום, מתוחה ומרגשת, שבה אובייקטים תלויים על חוטים קשורים אל גופה, ובכל תנועה עולמה מתנועע יחד איתה או בהנגדה אליה. באופן דומה, גם ב-״12 צ׳קים דחויים״ ישנם מספר רב של מרכיבים המתגבשים לכדי יצירת חוויה כוללת: היקום שיצרה מרובד בתנועה, טקסט, סאונד, תפאורה ואובייקטים. מבחינתה זהו תהליך טבעי: כמו בעיר שתמיד מתרחשים בה דברים במקביל, כך גם ביצירתה שכבות העשייה המקבילות הופכות לנוף שלם ומורכב.

״מפתיע אותי שאני כותבת״, היא אומרת. ״כמי שרוקדת מעולם לא כתבתי או שרתי, זה לא היה משהו ששירת אותי״. בתיכון היא החלה לנגן גיטרה ולשיר בעקבות בן זוג, אך היא מתארת את השירה כביישנית, כמעט ולא נשמעת. במהלך עבודתה בלהקת בת שבע נפתחה לפרפורמנס במובן הרחב ולשילוב של שירה ודיבור במחול. בעקבות כך חזרה ללמוד גיטרה והחלה להלחין.

״הכתיבה והשירה נכנסנו לתוך היצירה, כרגע אני שרה או מדברת בכל היצירות, זה היה מבחינתי גילוי מטורף״. בתוך תהליך העבודה יצרה רוטשילד מסגרת וחופש לפעול בתוכה. המסגרת המגדירה את תחום היצירה איפשרה את קיומו של הדיאלוג העשיר, שנוצר בין רוטשילד ליוצרים שעבדה איתם, ושאותם היא מתארת כ״מגנטים שנמשכו והתחברו אחד לשני״.

מתוך הקורד

מתוך הקורד. צילום: גדי דגון

הכוראוגרפיה של רוטשילד גולשת מעבר לתנועה אל קומפוזיציה אנושית, תהליך לא פשוט של איזון ותיאום בין אלמנטים ויוצרים. האתגר הוא לכאורה טכני, אך גם אנושי. בעבודתה אין תחימה של המדיות השונות המרכיבות את היצירה, לכל אחד מהדיאלוגים השפעה על היצירה: המוזיקה נכתבה בעבור הכוראוגרפיה, אך במקביל דרך המוזיקה התפתחה הכוראוגרפיה. ״לכל אחד הייתה אמביציה משלו, ראייה משלו של העבודה, המון קצוות שכל אחד משך לכיוון שלו. אני הייתי שם בכדי להכיל את זה. זה לא היה פשוט אבל זה קרה בצורה אורגנית.

״אני לא מדמיינת מחול, אני מדמיינת ציור או מבנה, לרוב משהו דרמטי, סיטואציה בלתי אפשרית, משהו לא לגמרי מציאותי, ואז אני מנסה לברוא אותה בכל האמצעים״. התנועה היא לא בהכרח מרכזית בעבור רוטשילד אך היא הדבר הראשון שאליו היא תיגש בתהליך היצירה. הגוף הוא הזירה והיצירה, ולמרות עירוב התחומים ביצירה רוטשילד לא מזניחה את האיכות הפיזית, הפרקטיקה והווירטואוזיות הגופנית. ״וירטואוזיות מבחינתי יכולה להיות גם לעמוד, ללא תנועה. זה יכול לבוא לידי ביטוי במובנים רבים״.

ההתחלה של היצירה, העבודה או התהליך נמצאת במשפט תנועתי שלא בהכרח קשור לקונספט עצמו, וממנו היא תתחיל ליצור. במפגש עם החומר המשפט משתנה או נוצר חיבור חדש: רוטשילד יוצרת שפה ומשתמשת בה, משנה אותה, מפרקת ומרכיבה. במפגש בין המדיות החומר מייצר תנועה והתנועה מייצרת חומר. המפגש מלווה בחקירה: מה קורה לתנועה כשהיא נתקלת באחד מבתי הקרטון?

מתוך 12 צ׳קים דחויים

מתוך 12 צ׳קים דחויים. צילום: גדי דגון

״אני בוחנת איך אני יכולה להרים את הבית, איך אני עוברת בין הבתים, ואז אני מנסה להשתמש בכלים שיש לי על מנת למצוא את התנועה הכי מעניינת בשביל הרמת הבית״. רוטשילד בודקת מה יהיה נכון בסיבתיות של הפעולה ואיך היא מתנועעת בתוך אותה פעולה. הרגעים האלו הם הרגעים שלצופים קל יותר להזדהות איתם. זיהוי הפעולה כמשהו יומיומי, שנמצא בזיכרון של הגוף, לראות את אותה מחווה מבחוץ, בקונטקסט שרוטשילד יוצרת, לוקח את החוויה האישית ומעצים אותה.

במהלך השיחה אנחנו דנות בהבדלים בין ״הקורד״ ל-״12 צ׳קים דחויים״, ואני מוצאת שרוטשילד כמעט מראיינת אותי, שואלת ומנסה לחקור את חווית הצפייה שלי. הצופה מבחינתה הוא חלק מתהליך שעדיין מתהווה ברגעי ההופעה. ״אני לא חושבת שעבודה יכולה להיות גמורה. למען האמת, יש במחול תהליך: עבודה, אחרי שהיא מוצגת מספר רב של פעמים, משתנה. אותה הופעה בפעם הראשונה שהיא עולה, ובפעם ה-50, היא הופעה אחרת לגמרי. אבל כאן הקושי בעולם המחול העצמאי, לרוב אין את ההזדמנות לעבור את התהליך הזה, את ההשתנות הזו״.

אחד ההבדלים בין שתי ההופעות הוא ההתמודדות של רוטשילד עם המיקום שלה כיוצרת בתוך התהליך. רוטשילד לעולם אינה חיצונית לעבודתה: היא מעורבת בכל פרט של העבודה וכן בביצועה, לכן הרצון להבין איך הדבר נתפס מבחוץ, השינוי בנקודת המבט, הוא חלק משמעותי מתהליך היצירה. ב״הקורד״ העבודה הייתה עצמאית, הכל התרחש ללא עין חיצונית. לעומת זאת, כחלק מתהליך העבודה של ״12 צ׳קים דחויים״ הוזמנו מספר לא מועט של אנשים לתוך התהליך, כיוצרים או כמשקיפים. אמנים פלסטים, אדריכלים, מעצבים, מוזיקאים, פעילים חברתיים, תפאורן, תאורן, דרמטורגית, מנהלת אמנותית וקולגות, יצרו יחד איתה, נתנו ביקורת ונקודת התבוננות אחרת.

הרצון להראות ולראות תגובות היה חלק בלתי נפרד: ״הראיתי הכל, לא משנה כמה הדברים היו או לא היו מעובדים״. מסגרת מנוסחת וחזון כללי מוגדר יצרו מרכז חזק, המאפשר את פתיחתו של התהליך ועיבודו כלפי חוץ; כל כניסה של העולם החיצון הפרתה ופיתחה את היצירה. ״ב׳הקרוד׳ לא ידעתי מי האנשים שאני רוצה להכניס לעבודה ולנהל איתם דיאלוג. כאן ידעתי עם מי אני רוצה לדבר על הרעיונות ואת מי להכניס לסטודיו, כל אחד נכנס בשלב אחר של העבודה״.

מתוך 12 צ׳קים דחויים

מתוך 12 צ׳קים דחויים. צילום: גדי דגון

״הקורד״ יועלה שוב בגלריית תיאטרון החנות בתל אביב ב-23.1 ולאחר מכן גם במרכז סוזן דלל. תאריכי ההופעות מפורטים באתר של אלה רוטשילד

תגיות: 
אלה רוטשילד