מתוך Talialink.com במוזיאון הרצליה. כל הצילומים: טל ניסים

החדר שלי עבר למוזיאון


0

תגובות


טליה לינק בוחנת בגופה את השיעבוד מרצון של נשים, המשקיעות שעות רבות בפולחן היופי; לי אורפז מצלמת באמצעות רחפן זוגות של חתן-כלה סינים, המעדיפים תפאורה של עיר אנגלית. שתי תערוכות יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציגות חוויה מנוכרת של עולם מצולם, מתועד והרבה פחות אינטימי

החדר הלבן של טליה לינק תופס את המבקרים במוזיאון הרצליה בהפתעה. ברצף החללים של המוזיאון, המובילים מתערוכה לתערוכה וממיצב למיצב, נראה חדר השינה הנשי, הבהיר, כגוף זר וחריג. לינק מזמינה את הצופים לא רק להשתהות בחדר, אלא להתיישב ואפילו לשכב על מיטתה, ולצפות בסרטונים שיעלו על גבי מסך המחשב, שניצב על שולחן הכתיבה הסמוך. בסרטונים אלה היא ממציאה את עצמה כ״כוהנת לייף סטייל״ מטעם עצמה, בטכניקות עשי-זאת-בעצמך (DIY).

תערוכת היחיד Talialink.com היא חלק ממכלול של שמונה תערוכות שנפתחו לאחרונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, תחת כותרת הגג 24/7. המכנה המשותף של התערוכות עוסק בהיבטים של ניכור, אירוניה, אבסורד וגעגוע, בעולם הטכנולוגי של ימינו. הכותרת שאולה ממאמר של חוקר התרבות ג׳ונתן קריירי, ״24/7: הקפיטליזם המאוחר וסופי השינה״.

קריירי, מתארת איה לוריא, האוצרת הראשית ומנהלת מוזיאון הרצליה, ״משרטט עולם וירטואלי, גלובלי, אינטנסיבי, חסר שקט ומופרע קשב, הדוחק הצידה את הצרכים האנושיים האלמנטריים – כמו זמן שינה ומנוחה – לטובת דהרה בלתי פוסקת של המנגנון הקפיטליסטי היצרני והצרכני״. כך, במקום שהקידמה והטכנולוגיה החדישה ישפרו את איכות חיינו, נוצר מצב שבו אנו נדרשים לתפקוד בכל עת, מחזורי הערות והשינה שלנו משובשים ואנחנו מחוברים און-ליין, לחיי העבודה והחברה, נתונים למשטר רודני של זמינות מתמדת ואמצעי מעקב גלויים וסמויים.

IMG_9440-1

תערוכתה של טליה לינק (זהו שמה האמיתי של האמנית) היא תערוכה אינטראקטיבית במובן הישן של המילה. היא מערבת את הצופה באופו פיזי ורגשי. תחושת המבוכה מעצם הימצאותנו במחיצתה של מיטה, במעין חדר שינה, היא חלק מהחוויה. ״כביסה והחלפת מצעים הם חלק מהתחזוקה של התערוכה״, מספר האוצר, רן קסמי אילן.

מיטות של נשים-אמניות כבר הופיעו לא פעם בעולם האמנות. סופי קאל הצרפתיה שלחה פעם את מיטתה למעריץ אלמוני בארצות הברית. היא עצמה הלכה לישון (ולצלם את עצמה) על מרפסת מגדל אייפל. טרייסי אמין הציגה את מיטתה סתורת המצעים, המרובבת בכתמים ומוקפת ניירות טישו זרוקים, אחרי פרידה מחבר ושברון לב. המיטה של לינק במוזיאון הרבה יותר סטרילית. החדר כולו מורכב מרהיטי איקאה – עוד סממן של עולם הצריכה הגלובלי של ימינו, החסר מאפיינים מקומיים. הכל מוכר והכל לא אישי.

״כאן המיטה היא יותר ממיטה״, אומר קסמי אילן. ״זה העתק של הסטודיו של טליה. היא הקימה חדר שינה בסטודיו שלה בעת לימודי התואר השני באוניברסיטת קולמביה בניו יורק. גם שם הוא מרוהט בחפצים ורהיטים של איקאה״.

לינק בחרה בחדר שינה מהקטלוג האינטרנטי של איקאה, והיא מציגה סגנון חיים שגם הוא מעוצב באופן אחיד, הקולע לכל טעם מודרני ומותאם לכל כיס. החדר אולי אישי, אבל האמנית בולטת בהעדרה. בפרפרזה על עבודות המיצג של מרינה אברמוביץ, אפשר לומר שטליה לינק ״אינה נוכחת״. הנוכחות הווירטואלית שלה היא קומית וצינית.

IMG_9434-1

סרטוני ה״לייף סטייל״ שלה עוסקים באשליית החיים הטובים של תרבות הפנאי המערבית, הדמיונית בחלקה. לינק משדרת סרטוני הדרכה שבהם היא מתנסה במוצרים ובתכשירי יופי שונים, מחומרי גלם שהיא מזמינה ברשת. היא עושה את כל זה בתחומי מיטתה – וכך הופכת את המיטה לאואזיס. זה המקום שבו היא מתקשרת עם סביבתה, מערבת בין חיים לעבודה ובין פרטי לציבורי.

בעבודותיה היא חוקרת את החוויה הטראומטית של היותה אשה בעידן הקפיטליזם, והיא עושה זאת באמצעות הומור ו״גירל פאוור״. בין הדמויות לחיקוי שלה נמצאות מוניקה לוינסקי וניקול קידמן – באמצעותן היא מפנה את המבט אל עבר מעמד האישה המבוזה בתקשורת. לוינסקי היא זו הזכורה רק ככתם ומקובעת על פי אירוע יחיד בחייה. קידמן היא נציגה מובהקת של האישה שפג תוקפה בתעשייה ההוליוודית של אשליות יופי, זו שתלויה בניתוחים פלסטיים בתרבות שבה רק לגברים מותר להזדקן. ״יש ארס וציניות בעבודותיה, אבל היא באמת ובתמים לא מנסה לדבר על אלא ׳להיות הדבר עצמו׳. היא מתנסה בחוויות טיפוסיות של נשים״.

כך לדוגמה, בעקבות סקר שפורסם בתקשורת, נודע לה ש-78% מהנשים בארה״ב מקדישות כשעה ביום להופעתן החיצונית. לפי חישובים, זוהי כמות זמן המקבילה ללימודים לתואר באוניברסיטה יוקרתית. לינק מתרגמת את המידע הזה לפולחן יופי מצולם בסרטון שבו היא עוסקת בשגרת טיפוח נשית. בעבודה אחרת היא מייצרת לעצמה פריטי לבוש שעליהם כיתובים מהערות סקסיסטיות, שבהן היא עשויה להיתקל ברחוב.

״היא מקדימה אותנו בכמה צעדים. זהו סוג ספציפי של פמיניזם – שמצביע על כך שאפילו התנועה הפמיניסטית נכנעה לקפיטליזם, כאשר במקום לפנות לחברה צודקת יותר הוא עוסק במריטוקרטיה (הישגים ותחרותיות). מה שמעניין את הפמיניזם זה בעלות השכר הגבוה, המצליחות והבולטות – על פי אותם המדדים שמשמשים את המערכת הקפיטליסטית. לינק מצביעה על כך שתנועת שחרור האישה נבלעה על ידי כוחות השוק החופשי, והיא נלחמת בזה בכלים שהיא שואבת מהלייף סטייל״.

מתוך התערוכה של לי אורפז. כל הצילומים: טל ניסים

מתוך ״ההווה המתמשך״ של לי אורפז במוזיאון הרצליה. כל הצילומים: טל ניסים

לצד תערוכתה של לינק מוצגת במקבץ זה גם תערוכת יחיד של לי אורפז, ההווה המתמשך, אף היא באוצרות של קסמי אילן. את שתיהן אפשר היה לפגוש בתערוכות קודמות שלו, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. בעבור שתיהן, וגם בעבור קסמי אילן, אלה תערוכות יחיד ראשונות בחלל מוזיאלי.

בשני הפרויקטים שלך במוזיאון יש עולם של מטריקס – עולם שחי בין ובתוך מסכים. יש קשר?

״אני רואה אותם כמייצגים שתי גישות שונות לשבר של העכשווי. בעוד שטליה פעילה ונוכחת מאוד בעבודתה, לי עומדת כמתבוננת מהצד. היא מתעדת ומעבירה את החוויה המנוכרת שלה״.

עבודותיה של אורפז בתערוכה עוסקות הן בתוכן המצולם והן באמצעי הצילום. בעבודתה ״עיר התמזה״ היא מציגה צילומים משכונה בשנגחאי, שנבנתה בסגנון בריטי. המטרה הייתה לשכן במקום תושבים אמיתיים, שמעוניינים לחיות בתוך ״תפאורה״ מערבית. אולם הפרויקט נכשל וכיום הוא משמש בעיקר כאטרקציית תיירות ותפאורה רומנטית לצילומי חתונה. ״בעיניי זה מפגש בין שתי אימפריות שוקעות, סין ואנגליה. האחת מתבטלת בפני השנייה – קצת כמו יחסי סאדו-מזו תרבותיים״ אומר האוצר.

IMG_9316-1

״הפרויקט התחיל כאשר אורפז שהתה בשנגחאי במסגרת רזידנסי (שהות אמן). היא מצאה פארק חוף מלאכותי – שבו פסלים בדמות בני אדם מציגים התנהגויות מומלצות למשתמש – ׳כך תשפריצו׳, ׳כאן תשחו׳, ׳כאן תשתזפו׳. בהמשך היא גילתה שיש בשנגחאי תשעה רובעים שנבנו בסגנונות של ערים בארצות שונות במערב, דגמים של וינה, פריז ולונדון. הפרבר הלונדוני נועד לאכלס עשרות אלפי אנשים ובפועל יש בו כיום תושבים בודדים, שרובם משרתים את תעשיית התיירות בעיר הרפאים״.

למבט המנוכר והמנותק תורמת גם העובדה שאורפז מצלמת את המתרחש בשטח באמצעות רחפן. בעבודה אחרת היא מאמצת טכנולוגיה צבאית של ראיית לילה ומצלמת וידאו במועדון הברקפסט, במצלמה תרמית הקולטת גופים על פי חתימת החום שלהם. ״המבט שלה משוטט באמצעות מכשירים שמרחיבים ופותרים את המגבלה האנושית. מאפשרים לנו לצלם ממעוף הציפור או לראות בחושך. מכשירים שאולי נוסכים בנו תחושת ביטחון ואולי להיפך – מדגישים את תחושת האיום. אם יש יותר מצלמות ברחוב, נרגיש יותר בטוחים או שנרגיש שאנחנו במעקב?״