מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

בזכות הבלבול


0

תגובות


אחרי שהציבו בוטיק דמי של פראדה באמצע מדבר בטקסס, והטביעו אספן אמנות בבריכת הביתן הנורדי בביאנלה בוונציה, מיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט הציבו חומה ענקית, כספומט שלא פועל ובאר משאלות שאי אפשר לזרוק אליה מטבעות בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב. ״מבחינתנו זה בסדר אם אנשים יגידו מה לעזאזל הדבר הזה. זה מספיק״, הם אומרים

מיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט רוצים שתתבלבלו.

התערוכה שלהם, שנפתחה במוזיאון תל אביב בחודש שעבר, לא נמצאת בחלל אחד אלא מפוזרת בכניסה למוזיאון, בגן הפסלים, באולם הציורים של האולד מאסטרס ובחללים נוספים ברחבי המוזיאון. בנוסף, העבודות שמוצגות בה לא תמיד נראות כמו עבודות אמנות ״רגילות״: עבודה אחת נראית כמו שילוט לתערוכה של מאטיס שעדיין לא נפתחה, עבודה אחרת כמו תינוק שהושאר בעריסה על רצפת המוזיאון מתחת למכשיר כספומט פיקטיבי. עבודה אחרת נראית כמו תיבת תרומות, מסוג התיבות שמוצבות במוזיאונים ברחבי העולם. אבל, אל התיבה הזו אי אפשר להכניס כסף והיא מלאה בחפצים שנדמים כתכולתו המרוקנת של כיס או תיק או פח אשפה: נעל ספורט ישנה, קופסת סיגריות מעוכה, מסרק, שלט ״נא לא להפריע״, מוצץ של תינוק, חפיסת גלולות משומשת, כרטיס נסיעה ברכבת, מפתח של רכב ושאר ניירות מקומטים או מעוכים.

לתחושת הבלבול תורמת העובדה שליד העבודות אין תוויות שמספרות על העבודות, או אפילו כאלה שמסמנות אותן כ״עבודות אמנות״. רק המפה שמחולקת בכניסה – או השומרת שהוצבה ליד העריסה עם בובת התינוק – יתוו את הדרך לקהל המבקרים וירגיעו את אלו שחששו לרגע שמדובר בתינוק אמיתי שהושאר על רצפת המוזיאון ליד הכספומט שלא באמת פועל.

״בלבול הוא מצב אנושי שממעיטים להעריך אותו״, אומר אלמגרין. ״חשוב לנו להיות לרגע צנועים ולא להיות בטוח במאת האחוזים. לגרום לקהל להסס. להטיל ספק. לשאול מה הכוונה? מה אני מבין מזה? איך אני מתייחס לזה? אפילו במובן הפשוט, לשאול האם זו אמנות?״.

משה המודרני. צילום: אלעד שריג

משה המודרני. צילום: אלעד שריג

אולם, חשוב להם להבהיר מיד שזו לא הגישה המתנשאת הידועה לשמצה של חלקים מעולם האמנות, שמבקשת להרחיק את הקהל, שמנסה להבהיר מי מופקד על הידע. בריאיון למגזין The White Review השניים סיפרו שחשוב להם שהעבודות שלהם יהיו נגישות. ״אנחנו מנסים למצוא דרכים לתקשר רעיונות או קונספטים שיעבדו בכמה מישורים, גם כחוויה מיידית וגם כטריגר שיגרום אנשים לבחון את הנושא יותר מקרוב. כל דבר אחר ייחשב בעינינו כיהיר. אנחנו מאמינים שאפשר לעסוק בנושאים מורכבים בדרך שעדיין תהיה מובנת. זה לא לרדד או לפשט אלא פשוט להיות בהיר, להיות נאמן למדיום ולא לנסות לכפות מסר״.

״כבר בתחילת הדרך האמנותית שלנו נתקלנו בתגובות שכולנו מכירים״, ממשיך אלמגרין: ״אתה נכנס לגלריה שנמצאת בחלל לבן, שקט וסטרילי. מישהו צעיר יושב מאחורי הדלפק ועובד על המחשב. הוא מרים את הראש, סוקר אותך, מבחין שאתה לבוש בבגדי סטודנט ושאתה לא באמת מעניין אותו, ומחזיר את הראש למחשב מבלי להוציא מילה.

״wow. זה לא אמור להיות ככה״.

תיבת התרומות. צילום: אלעד שריג

תיבת התרומות. צילום: אלעד שריג

מבנים נטולי כוח, שאצרה רותי דירקטור, היא תערוכתם הראשונה של אלמגרין ודראגסט בישראל. אלמגרין (נ׳ 1961, קופנהגן, דנמרק) ודראגסט (נ׳ 1969, טרונדהיים, נורבגיה), עובדים יחד מאז 1995. הם נפגשו שנה קודם לכן במועדון בקופנהגן, אז גילו בחמש בבוקר שהם גרים באותו בניין בחלקה הצפוני של העיר, וחזרו ביחד הביתה. במשך עשר שנים הם היו בני זוג, וגם לאחר שנפרדו המשיכו לעבוד ביחד.

למרות שהם מעולם לא למדו אמנות, והגיעו מתחומי התיאטרון והשירה, השניים הציגו תערוכות יחיד רבות והשתתפו בתערוכות קבוצתיות מרכזיות ברחבי העולם. הם עוסקים בסוגיות של מגדר, זהות אישית ופוליטית ובמקומה של האמנות במציאות הכלכלית־תרבותית בעידן הגלובלי.

אחת העבודות המפורסמות שלהם היא ״פראדה מרפה״, מבנה המדמה בוטיק של מותג האופנה באמצע המדבר בטקסס. עם הבולטות שבתערוכותיהם האחרונות נמנות ״האספנים״ מ-2009 בביתן הנורדי ובביתן הדני בביאנלה ה-53 של ונציה, שממנה זכור הדימוי של גופת האספן צפה בבריכה, דימוי שהפך להיות אחד המפורסמים והאיקוניים של עולם האמנות בעשור האחרון; ״מחר״ מ-2013 במוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון; PLATEAU מ-2015 במוזיאון סמסונג לאמנות, סאול; ועוד.

״בתערוכה הנוכחית היה לנו חשוב לפזר את המוצגים במוזיאון, קצת כמו ׳חפש את המטמון׳. אתה צריך למצוא את העבודות, לא ללכת רק לתערוכה שלנו שמוצגת בחלל אחד ולהתעלם משאר הדברים שקורים במוזיאון. מבחינה זו יש לנו שני סוגי מבקרים: אלו שירצו מאוד להתעלם מהתערוכה שלנו, אבל לא יוכלו כי היא תפגוש אותם ברחבי המוזיאון, ואלו שמתעניינים רק בעבודות שלנו, אבל הם יהיו חייבים לראות גם עבודות אחרות״.

ומה לגבי העניין שהן לא נראות כמו עבודות אמנות ״רגילות״?

״רבות מהעבודות שלנו באמת לא נראות במבט ראשון כמו יצירות אמנות. לדוגמה התינוק והכספומט: אנשים שרגילים לראות פסלים ׳רגילים׳, זה לא נראה להם כמו פסל. הם ישאלו מה זה, במקום לשאול האם זו אמנות טובה. קצת כמו ב׳פראדה מרפה׳: יש את נהג המשאית שעובר שם, ואין לו מושג על פראדה או על אמנות, אבל הוא עוצר את המשאית הגדולה שלו, עושה רוורס, מותח את הראש מול העבודה, כי זה באמת מאד מוזר לראות פתאום חנות תיקים ונעליים באמצע המדבר. וזה מספיק: אם אתה מסוגל לעשות את זה לאנשים עשית הרבה״.

״בהמשך לסוגייה מה הכי חשוב שיקרה בתערוכה, זה מאוד תלוי בהקשר שבו התערוכה מוצגת, שמשתנה ממקום למקום״, מוסיף דראגסט. ״׳מחר׳, בויקטוריה ואלברט, עסקה בדמות פיקטיבית, במיניות, והוצגה בחלל אחד, לעומת התערוכה בתל אביב שמפוזרת ברחבי המוזיאון. אבל יש גם כמובן קווי דימיון: המבקר צריך להסכים לתנאים שאנחנו מציבים כדי ליהנות מהתערוכה. אתה צריך להיות אקטיבי, להפעיל את הדמיון. הרבה מזה תלוי במבקר״.

מיכאל אלמגרין ובאר המשאלות בגן הפסלים של המוזיאון

מיכאל אלמגרין ובאר המשאלות בגן הפסלים של המוזיאון

מיומם הראשון בעולם האמנות היה ברור שאלמגרין ודראגסט לא מתעניינים בקוביה הלבנה כמו שהיא, בלעשות אמנות ולתלות אותה על הקיר. גם אם לא מעניין לשאול אם זו אמנות או לא, למרות שאפשר להבין למה אנשים לא תמיד מבינים מה הם רואים, מעניינת החוויה שהם יוצרים.

זה נכון ש״מחר״ שונה מהתערוכה בתל אביב, אבל אני מנחש שאתם עושים אמנות ומציגים אותה במוזיאונים גדולים וחשובים, לא רק בשביל עצמכם או בשביל החברים שלכם. אתם רוצים לעשות משהו בעל משמעות, לגרום למשהו אצל הצופים.

אלמגרין: ״אנחנו מתעניינים במיתוס, ברעיון של הקוביה הלבנה, להצביע עליה, לשבור אותה. מצד אחד לשחרר אותה, מצד שני בכל זאת שנינו קיבלנו חינוך סקנדינבי, מינימליסטי, פורמליסטי, מדוייק״.

דראגסט: ״כשאתה נולד עם זה אתה מפתח עם החינוך והאסתטיקה האלו יחסי אהבה-שנאה, ויש בזה לפעמים משהו מגביל. זו אולי הסיבה שאנחנו כבר לא גרים בסקנדינביה״.

אז אולי אני אשאל שוב את השאלה: אנשים יגיעו למוזיאון, יקבלו מפה, חלק יבינו, חלק לא, חלק ייהנו, חלק לא, אבל אחרי שהם יעשו את כל המסלול, מה אתם רוצים שהם יגידו, שם יחשבו, שהם ירגישו.

דרגאסט: ״זו שאלה מאוד קשה״.

אני יודע…

דרגאסט: ״כשאנחנו עובדים אנחנו לא חושבים מה אנשים ירגישו או יחשבו. יש כל כך הרבה סוגים של אנשים, בגילאים שונים, מרקעים שונים״.

אלמגרין: ״זה לא סרט הולויוודי, שם אתה תמיד יודע מה הם רוצים שתרגיש. ובטח גם אתה בסרטים הוליוודיים אומר, כמונו, ׳לא, אני לא בוכה. אני לא חושב שזה באמת רומנטי׳. כשזה יותר מידי ברור מאליו, זה חוסם אותך מלחשוב. זה מקבע אותך. אז אולי התשובה לשאלה שלך היא ליצור פלטפורמה לרפלקציה, לדו שיח, קצת היסוס, ובלבול.

״קח לדוגמה את החומה שמוצגת בתערוכה: לא מעניין אותנו לקבוע אם זה נכון להציב חומה במקום כזה או אחר, או שזה שגוי. אנחנו רוצים ליצור דיאלוג פתוח עם הקהל ועם המקום שבו אנחנו מציגים, אבל אנחנו לא תמיד שומעים מה הקהל עונה כי אנחנו לא נמצאים כל הזמן בתערוכה; בכל מקרה זה עדיין דיאלוג: לזרוק לקהל כדור, שזורק לנו את הכדור בחזרה. הם אולי יחשבו על מה שעשינו, או יצחקו. זה תלוי בהם ובמי שאתה״.

אבל אינגר אמר שהקהל צריך להסכים לתנאים שאתם מציבים כדי ליהנות מהתערוכה. ואתה אמרת שאתה רוצה לגרום לקהל להסס, או להתבלבל. אולי זה אחד מה שחשוב לכם: ליהנות מצד אחד, להסס מצד שני.

אלמגרין: ״אני רוצה לערער על מה שאתה תופס כנורמלי או הגיוני בחיים שלך. יש כל כך הרבה מוסכמות בחברה שלנו, איך הדברים צריכים לעבוד: אמנות צריכה להיות כך או כך, להיות יפה, פוליטית או לבדר. יש יותר מידי אנשים שחושבים שהם יודעים איך העולם צריך להתנהל. אם אני אומר A אתה אומר B, אבל העולם מורכב ומהנה הרבה יותר מזה״.

אתם לא מפחדים שאנשים יגידו שמה שאתם עושים זה גימיק, תעלול? שאנשים יגידו ״הבנו, הם חוזרים על עצמם״.

אלמגרין: ״ברור. אולי תקרא לנו נאיבים, אבל אנחנו עדיין מתעקשים שלא להיכנס לתחרות ולהפוך את מה שאנחנו עושים לגדול יותר או נוצץ יותר, אלא דווקא ליצור את ההפרעות הקטנות בחיי היום-יום של המוזיאון או של העולם שלנו. גם ככה בתרבות הנוכחית קשה להפתיע ולשעשע אנשים, הם חשופים לכל כך הרבה גירויים ממקורות שונים, והם באמת עלולים להגיד ׳כן, ראינו או שמענו את זה׳. אבל זה נכון לכל דבר בתרבות.

דרגאסט: ״מבחינתנו זה בסדר אם אנשים יגידו מה לעזאזל הדבר הזה. זה מספיק״.

מאיפה אתם מקבלים את הרעיונות לעבודות שלכם?

אלמגרין: ״אנחנו גונבים אותם או קונים אותם באינטרנט…״.

דרגאסט: ״שם התערוכה, מבנים נטולי כוח, הוא דוגמה אחת, ובמקרה הזה מהתיאוריה של מישל פוקו: איך מבנים חברתיים קשורים לכוח, איך אנחנו מבינים אותם ואת הכוח שהם מפעילים. זה עניין אותנו כבר בשנות ה-90, להבין ולנתח חלל, אובייקטים מסביבנו, איך הכוח מוטמע בהם. איך לדוגמה אפשר לדבר על מינימליזם ועל עיצוב סקנדינבי, מבלי להבין את הרעיונות הפוליטיים שעומדים מאחוריהם״.

אלמגרין: ״וכמובן זה דיאלוג בין שני אנשים, זה תקשורת, זה רצון לעשות משהו אחר ממה שעשית עד עכשיו, משהו שמושפע מהתקשורת בינינו, מהתקשורת עם הצופים״.

אחרי כל כך הרבה זמן שאתם עובדים ביחד אתם מצליחים להפתיע אחד את השני? או שאתם כבר יודעים מה כל אחד יגיד, על כל דבר?

אלמגרין: ״אנחנו עדיין מצליחים להיות מופתעים. זה עזר שנפרדנו והפסקנו להית בני זוג לפני 10 שנים, וגם המעבר שלי ללונדון, שבמשך תקופה לא גרנו באותה עיר. אם זה לא היה קורה זה היה מוזר״.

אלמגרין ודראגסט, דיוקן עצמי באולם האולד מאסטרס. צילום: אלעד שריג

אלמגרין ודראגסט, דיוקן עצמי באולם האולד מאסטרס. צילום: אלעד שריג