מקצה לקצה


0

תגובות


המחשבה שאם מיכל נראה כמו ואזה אז צריך לתקוע בו פרחים היא בעייתית, אומרת הצורפת עדי טוך, שאצרה בלונדון את התערוכה Edge to Edge: Where Does a Vessel Begin, שבודקת איפה מתחילים ואיפה נגמרים כלים

Yuval:

הי עדי, מה שלומך?

Adi:

שלומי טוב. חם…

Yuval:

ככה זה כשמגיעים מלונדון לישראל בעונה הזאת של השנה

Adi:

נכון…

Yuval:

בואי נתחיל בזה שתספרי קצת על עצמך, איפה ומתי למדת, מה עשית מאז וכן הלאה

Adi:

למדתי במחלקה לצורפות בבצלאל, סיימתי ב-2004. לאחר הלימודים התמחיתי בטכניקת הרמה ועבדתי בסטודיו של קרול הירטנשטיין שלימד אותי בבצלאל. הוא היה בן 89 כשפרש! עשיתי תערוכה ביפו, אוטוביוגרפיה של גוף, וב-2007 התחלתי תואר שני בקאס בלונדון. סיימתי ב-2009, חשבתי שאשאר שנה-שנתיים אבל המרוץ התחיל והיה לי מזל עם המון הזדמנויות מעניינות, וגם בן זוגי (יובל טוך, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל) מצא עבודה ונשארנו… מאז אני חיה בלונדון, עובדת, מציגה בתערוכות מקומיות ובעולם. מלמדת בקאס ומגיעה פעם בשנה לחודש ללמד בבצלאל

עדי טוך, מיכלים מתמזגים 2016. צילום: ניקולה טרי

עדי טוך, מיכלים מתמזגים 2016. צילום: ניקולה טרי

Yuval:

ולמה החלטת לעשות תואר שני בלונדון? ולמה דווקא קאס?

Adi:

היתי בחילופי סטודנטים בקאס ופגשתי שם את סימון טן הומפל, שהיום אני חולקת איתה סטודיו. רציתי לחזור ללמוד איתה והתוכנית נורא התאימה לי – תואר על פי פרויקט, תוכנית של שנתיים. מאוד חופשי, צריך הרבה משמעת עצמית. עבדתי לפרנסתי כעוזרת אישית של פרופסורית לכלכלה, למדתי לתואר והתאהבתי בלונדון; באנונימיות. והייתי מאוד מפוקסת בפרוייקט שלי

Yuval:

ומה היה הפרויקט?

Adi:

״להקיף חלל, התגלמות של מיכל״ (encircling space: the embodiment of vessels) – מחקר תיאורטי על היחס שלנו לחפצים ובפרט למיכלים, ועל התקשורת דרכם, על טקטיליות (מישושיות), על מטפורה של הגוף כמיכל. וגם עבודה מעשית בחומר: ניסיתי ליצור חוויה של הכלה דרך סדרה של אובייקטים / כלים שעובדים כמו מלכודת, שהתכולה שלהם נשארת בפנים מהבחינה הזו

Yuval:

מה מושך אותם דווקא בכלים? כי גם התערוכה שאצרת עכשיו בלונדון עוסקת בכלים, ומן הסתם בין לבין זה ממשיך להעסיק אותך

Adi:

כן, גם בבצלאל עסקתי בהכלה…. הנושא של פנים וחוץ מגדיר את כל תפיסת העולם שלנו – אנחנו מגדירים פעולות במושגים של פנים וחוץ – קמים מהמיטה, יוצאים מהבית, לתוך המכונית. ויש גם את החוויה של גוף כמיכל של רגשות, איברים, אוכל; משהו מאוד בסיסי. אחד המשחקים הראשונים של הבת שלי היה להכניס ולהוציא דברים מקופסאות. אז מיכלים הם דרך תקשורת והגדרה

Yuval:

ומה את יכולה לספר על התערוכה נוכחית שאצרת?

עדי ותמר, תהליך 2016. צילום: עדי טוך

עדי ותמר, תהליך 2016. צילום: עדי טוך

עדי ותמר, תחתית הקערה 2016. צילום: ניקולה טרי

עדי ותמר, תחתית הקערה 2016. צילום: ניקולה טרי

עדי ותמר, עד הקצה, בין לבין 2016. צילום: פני דיוויס

עדי ותמר, עד הקצה, בין לבין 2016. צילום: פני דיוויס

Adi:

תמר דה פריס ווינטר (אמייליסטית) ואני נפגשנו בלונדון לפני כשבע שנים ומאז פחות או יותר רצינו לעשות משהו ביחד. אנחנו חולקות געגועים לאותו מקום אז דיברנו הרבה על נוף שמשתנה, וגם קצת על פוליטיקה, אבל בעיקר על מפגש של חומרים – מתכת וזכוכית. שם היה המון עניין וסקרנות וגם קצת בדיקת גבולות. מבחינת כלים דיברנו על המטפורה של גוף – אני שאלתי את תמר אם היא רואה אמייל כמו עור? היא קצת התקוממה, הרי ברור שבשבילה זה השלד והבשר…

גם התפיסה של תמר לגבי מתכת הייתה מעניינת. מבחינתה המהות היא להחזיק את האמייל, היא רצתה שאני אכין לה אובייקט שיקבל את האמייל: make me something to land on. מבחינת גישה וסגנון תמר יותר סיפורית, איורית, היא משתמשת הרבה בהדפסים ואני בדרך כלל מתקשרת דרך צורה. אני רציתי ליצור כלי שהאמייל הוא מה שמחזיק אותו ביחד. אחד הנסיונות הראשונים היה לתקן שבר גדול באמייל: זה עבד בטסט אבל קרס באובייקט הסופי כמו שתמר הזהירה אותי… אחר כך בניתי קערה עם רעיון דומה שמותאמת יותר לעבודה באמייל.

המשכנו לשלוח אחת לשניה חבילות: שלחתי לה חלקים, קצוות של מיכלים, שאריות, והיא עשתה מהם סיפור בעזרת אמייל. דיברנו הרבה על צבעים וגעגועים לכחול וצהוב ועל גוונים דהויים כמו בארץ

Yuval:

את חושבת שאפשר לראות את הדיבור הזה, את הגעגועים האלו, בעבודות שלכן?

Adi:

תמר משתמשת בהדפסים של ירושלים אבל זה יוצא מרומז כי הם חתוכים לרוב. אצלי יש קשר צורני לכדי חרס עתיקים וההתעסקות עם מיכלי שמן. רוב התוצאות של הפרוייקט המשותף יצאו מופשטות יותר ממה שאנחנו בדרך כלל יוצרות – פרוסה של מיכל, תחתית של קערה, פיה, נסיון לבדוק איפה מתחיל ונגמר

תמר דה פריס ווינטר, קופסאות, 2015. צילום: ריצ׳רד ולנסיה

תמר דה פריס ווינטר, קופסאות, 2015. צילום: ריצ׳רד ולנסיה

Yuval:

ומתי החלטתן שיש תערוכה? ואיך בחרתן את שאר המשתתפים? ומה ביקשתן מהם?

Adi:

החלטנו שיש תערוכה כשביקשו מאיתנו לאצור תערוכה לסטודיו פיוז׳ן, גלריה / חנות של תכשיטים שמתמחה באמייל ובתכשיטים עכשוויים. הגלריה מנוהלת על ידי קולקטיב של שבע נשים, בינהם תמר, שרצו להציג לראשונה תערוכה עם פוקוס של כלים. הזמנו שמונה אמנים: שלושה צורפי כלים, תכשיטנית, שתי אמייליסטיות, קרמיקאית ואדריכלית שיוצרת כלים מצמר. כולם חיים ויוצרים בבריטניה. שני צורפים חולקים איתי את הסטודיו.

סימון טן הומפל, כפיות 2015. צילום: סימון טן הומפל

סימון טן הומפל, כפיות 2015. צילום: סימון טן הומפל

אנה קריסטיאנסן, קערת רוח רפאים 2016. צילום: אנה קריסטיאנסן

אנה קריסטיאנסן, קערת רוח רפאים 2016. צילום: אנה קריסטיאנסן

אליזבט טרל, קלוז אפ קערת אמייל 2016. צילום: פני דיוויס

אליזבט טרל, קלוז אפ קערת אמייל 2016. צילום: פני דיוויס

סימון טן הומפל, שהזכרתי מקודם נולדה בגרמניה וחיה בלונדון, אחת האמניות הבולטות בתחום. היא הגיעה בשנה שעברה לארץ לסדנה בשנקר ובבצלאל. דיויד קלרק – שבודק את גבולות הדיסציפלינה המסורתית ומעצב יצירות מכלי כסף ישנים, תוקף את פני השטח שלהם בעופרת ומלח. גם הוא עם הכרה עולמית בתחום. אנה קריסטנסן – נולדה בדנמרק עובדת הרבה עם אור וצל. מרה אירסרה – תכשיטנית וארכיטקטית, איטלקיה שחיה בלונדון, עובדת הרבה עם פירוק של צורות וקונטרסט של צבעים. היא אחיינית של צמד האמנים גילברט וג׳ורג׳, שלראשונה התנסתה ביצירת אובייקטים שהם לא תכשיטים.

אליזבת וג׳סיקה טרל אם ובת הן אמייליסטיות, שיוצרות אמייל עכשווי ובודקות את גבולות המיכלים / תכשיטים של ג׳סיקה עם טקסטורה של חלוקי נחל ומראה מסקרן לא אופייני לאמייל, ואליזבת שמשתמשת הרבה בטקסט חרוט על אימייל. וגם כלים משתי אומניות מקייברידג,׳ איפה שתמר גרה, שעובדות עם קרמיקה וצמר

Yuval:

את אומרת איפה מתחיל ואיפה נגמר, ואני תוהה אם חלק מהתשובה לשאלה הזאת לא קשור לפונקציונליות? האם כלי לא חייב להיות מסוגל להכיל משהו? האם המשהו הזה חייב להיות פיזי או שהוא יכול גם להכיל רעיון?

Adi:

כן, נושא השימוש יכול להיות רעיוני ולאו דוקא פיזי – פרקטי. המחשבה שאם זה נראה כמו ואזה בהכרך צריך לתקוע בזה פרחים היא בעייתית. זו בסהכ דרך תקשורת אז למיכל כמו לציור יש זכות קיום גם בלי שימוש. אני אוהבת את המילה purpose – מטרה או תכלית גם בלי פונקציה. ומצד שני אם משהו נראה כאילו הוא אמור למזוג אז יש איזו כמיהה להפעיל אותו והרעיון לפעמים נהיה שלם דרך פעולה. יש משהו יפה באיך שאובייקטים משתלבים ביום יום דרך שימוש, הצניעות הזו היא גם בסדר

Yuval:

אז מה את חושבת שאפשר להבין או ללמוד מהתערוכה שאצרת?

Adi:

התערוכה מציגה גישות שונות למושג הכלה. חלק מהמשתתפים מתייחסים להיסטוריה, רוב הכלים פחות שימושיים ובוחנים מחשבה. תחמנו את החלל דרך צללים, אינסטליישן של כפיות, במטרה לבחון גבולות פיזיים ורעיוניים של כלי. וגם שימוש בחומרים שונים. אין ממש מסקנה / תשובה: כמו בכותרת יש סימן שאלה ואינטרפרטציות שונות. האובייקטים מוצגים בחוץ (לא בארון תצוגה) עם הכיתוב please ask to touch.

רצינו להציע משהו נגיש בחויה. ועכשיו אנחנו מארגנים במסגרת לונדון קראפט וויק שיחה בין האמנים שתנוהל על ידי כתבת עיצוב קורין ג׳וליוס. נתמקד בתהליך, האמנים יראו סקיצות ומודלים, וגם נבחן בדיוק את הנושא שהעלת- השימוש

Yuval:

הייתי שמח לבוא…

Adi:

אז יאללה תבוא! חמישי במאי, יש המון אירועים בלונדון בשבוע הזה

Yuval:

לצערי זה כבר לא יקרה…