קארין יציב (צילום חגית פלג-רותם)

כמיהה וסיאוב בסלמה: בוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל 2016


0

תגובות


הבית, הרחוב, הסביבה והחומר המתכלה שממנו עשויים החיים, מעסיקים את בוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל, המציגים בתערוכת הבוגרים בסלמה 60, תל אביב. 21 אמנים הופכים את חללי הסטודיו והלימוד שלהם למרחב פעולה, שנע בין מינימליזם צורני לעודפות בוטה, בין התערבות מפתיעה בחלל להתמקדות פולשנית בגוף וברשות הפרט. חדר מרגש בלב התערוכה מוקדש לזכרו של יוסי ברגר

אליה כהן ונועה שוורץ

אליה כהן ונועה שוורץ

תערוכת הבוגרים של התוכנית לתואר שני באמנות (MFA) של בצלאל דורשת מהצופים מידה של התמסרות וכניעה. אי אפשר לחלוף בה ולהציץ, על מנת לראות באמת את העבודות, ויותר מכך, על מנת להכיר משהו מהמבע האישי של כל אחד מ-21 האמנים המציגים בה: דרוש זמן הבשלה מסויים. התחושה הזו קשורה הן למבנה בסלמה 60, שבו מממוקמים חללי הסטודיו של התואר השני באמנות, אך גם לעובדה שאלו מקבץ של תערוכות יחיד, שגם אם למראית עין יש מעברים וקשרי סמיכות ביניהן, וחלקן אף חולקות חללים משותפים, יש פערים גדולים בתשומת הלב שדורשות העבודות ובתפיסת העומק שלהן.

במבט ראשון אפשר פשוט לחלוף בין החדרים, להציץ בחלון העגול הכפול שפערה נועה שוורץ, לפסוע על מרצפות הבטון שיצקה; לדלג אל קרעי הציור שמחפים את הקירות הזוויתיים שהציבה אליה כהן; לעבור במבט חטוף על ציור הקיר הלבן-על-לבן של מיכל טוביאס; ולהשתאות לרגע לנוכח הפסל השמוט על הפנים של קארין יציב, השוכב במרפסת הגג, מול מראות דרום תל אביב המקיפים את הבניין.

אולם סיבוב שני (מומלץ) מגלה שטוביאס הציבה מחסום: פסל-קיר, שבו הטביעה חותם בדרכים שונות של ציור, גריעה, התערבות בחלל או הותרתו כפי שהוא, כשריד של קורותיו בעבר. באמצעות הלבן הכמעט נעלם היא מבדלת את עצמה מהחלל, שבו שולטים פסליו המורכבים של ניב כהן וציוריה של קטורה מנור. אלה יוצרים יחד הרכב צבעוני-חומרי גדוש למדי, כמעט מנוגד לרוח הכללית של התערוכה.

אם אפשר לומר משהו בהכללה על התערוכה והפרויקטים השונים מאוד המרכיבים אותה, הרי זו נטייה לעבודה רבה שמותירה מעט על פני השטח. על התערוכה שורה רוח של פוסט-מינימליזם, שמתבטא בין היתר בבחירת המוצגים והנושאים, אך גם באופי העבודות. הן לא קטנות, אבל הן מצומצמות, מעטות ותמציתיות

יובל אברהם אצילי

יובל אברהם אצילי

עוד מבט דרוש כדי להבחין שהחלונות של שוורץ לא נסגרים מבלי לפגוע זה בזה, וכמה יפה הם ממסגרים את קווי המתאר של החלון העגול בדלת האש המקורית של הבניין. גווני היציקות שלה משתנים בהתאם ל״מחזור״ הגיל של כל קבוצת מרצפות, כמו מסמנים את משך הזמן החולף. את המזגן בחדר הפכה לנעדר נוכח וכך גם חסמה הרמטית את החלון המשקיף אל הרחוב – כראוי למי שמפנים מבטו ולא רואה את סביבתו.

לעומתה, מיקה חזן בלום מסתכלת רק החוצה. למרות שהיא מטביעה סממנים ביתיים כמו חלקת סלון במרכז החדר, היא הופכת את קירותיו לנוף רחוב. במחווה לאמן בצלאל ההיסטורי זאב רבן, היא ממסגרת את דרום תל אביב כמחוז חפץ אקזוטי – עד לבלי הכר כמעט; מעכבת את המבט על נקודות נסתרות בזמן ובמקום – שוטרים רכובים על סוסים לצד בית כנסת, ששמו מתעתע ומסיט את האסוציאציה לירושלים; עץ דקל ממוסגר בהבלטה על רקע בנייני התעשייה האטומים של קריית המלאכה. שדרות הר ציון הופכות לסמל כמיהה לציון – אולי ציון מטאפורית של הפליטים ומהגרי העבודה, המסתפקים בתל אביב של מטה.

מיקה חזן בלום

מיקה חזן בלום

הסלון ביתי משחק תפקיד גם בעבודתה של גלי גרינשפן – שיצרה שילוב בין מודל אדריכלי מרחף באוויר לסרטי הדמיה שהופכים את הבית הפרטי שלה (על רהיטיו ותושביו, ילדיה וצעצועיהם) למציאות וירטואלית מורחקת. גם דוריאן גוטליב בוחר בביטוי אדריכלי, בעבודה שמעתיקה קטע מסטודיו לאמן שתכנן לה קורבוזייה ב-1922, וש הפך למודל משפיע בעולם. כאשר הוא מעתיק לתוך חדרו שלו את דמותו של הארכיטיפ, גוטליב מנסה להעביר ״כמיהה לסטודיו המושלם״, כדבריו.

כמחווה מיוחדת ליוסי ברגר ז"ל הפך משרדו של טרזי, בלב התערוכה, למעין תערוכה בתוך תערוכה – קפסולה מרוכזת של עבודות הבוגרים, שנראות בו במיטבן

טל רוזן אליעזר

טל רוזן אליעזר

טל רוזן אליעזר מציג מיצב של אולם עבודה ובו שורת מכונות תפירה עומדות-הכן בהמתנה לפועלי המתפרה (אלה מופיעים במיצג שהוא מציג במקום). לצד שולחנות העבודה אפשר לראות את התוצרים – אריגים שמאחים בתפירת זיגזג רצועות של קליפות מלפפונים, מעין עור מן הצומח, שיילך ויתייבש. רגלי השולחנות טובלות בתבלין סומק אדמדם-סגול, המכסה את הרצפה ומעניק למיצב ארומה אורגנית והד למאכלים מזרחיים או לשיטות צביעה מרוקאית בתבלינים, כמעין אוריינטליזם מרומז.

ג׳וליה בולי, שהגיעה בחילופי סטודנטים מלוצרן, שוויץ, מחפה את קיר המבואה בטפט שדוגמתו הדקורטיבית עשויה מצילום של בהונותיה. את החלל החבוי בקיר היא מאירה מבפנים באור אדמדם, כאות אזהרה או להיפך, כהזמנה ופיתוי להיכנס אל הלא נודע ברובע מדומיין של אורות אדומים. במקום מרצפת חסרה היא מטמיעה ברצפה מסך בו מצולמות רגליה מרקדות, בזווית מטרידה ההופכת את העולם על פיו, כאילו היא מגיחה מלמטה.

יובל אברהם אצילי עוסק בזהותו המינית ובמקומו של המין והמיני בחברה, בצילומים ובעבודות וידאו הומו-ארוטיות, שאחת מהן מציגה סצנה אלימה, שבה שולטים קולות הקוראים לעברו קריאות גנאי ואיומים ״אצילי מת״. לצד הסרטים הוא משלב נוכחות מפתיעה של ״ציפורים משונות״ – תמונת עשויות בעמלנות, באמצעות אלפי פיסות של מגזרות נייר קטנטנות, שמעידות לא רק על הדימוי העצמי של יוצרן, אלא כנראה גם על המרחק הגדול בין הטבע לדרכי ביטויו באמנות (הפלמינגו עשוי מפיסות גזורות של מגזין פורנו).

אם החדר הזה הוא דיוקנו העצמי, השברירי, של אצילי, הרי שפסל הדיוקן העצמי של יציב, שהוצב במרפסת הגג, פגיע עוד יותר. הוא עשוי שעווה וצבוע באקריליק, ובמהלך התערוכה הוא הולך ונמס, כשחלקים ממנו מבעבעים כמורסות ופצעים פתוחים. אנטי-מונומנט מעורר חמלה. אם זה הלבוש הצמוד, המגפיים המנומרים, הנשיות המוטלת מושפלת, הד לדמותה של החברה המסואבת שבתוכה היא יוצרת. מול הדמות – שכבר בפתיחת התערוכה נפלה על פניה ונותרה שכובה כגוויית הפעוט הפליט על חופי יוון – העמידה יציב שני כסאות פלסטיק מזמינים, בזווית המתאימה במיוחד לצפייה סקרנית ואדישה. כהד לפסל היא מציגה גם מגזרת נייר של עצמה במארז הקטלוג שמציעים הבוגרים למכירה במהדורה מוגבלת.

אם אפשר לומר משהו בהכללה על התערוכה והפרויקטים השונים מאוד המרכיבים אותה, הרי זו נטייה לעבודה רבה שמותירה מעט על פני השטח. על התערוכה שורה רוח של פוסט-מינימליזם, שמתבטא בין היתר בבחירת המוצגים והנושאים, אך גם באופי העבודות. הן לא קטנות, אבל הן מצומצמות, מעטות ותמציתיות. אפילו העובדה שהפעם מסתפקים הבוגרים בחלל הקומה בסלמה ואינם מתפרסים לחללי משנה, מעידה במשהו על אופיו הקבוצתי של מחזור הבוגרים הנוכחי – שאותו מציין גם ראש התוכנית לתואר שני, ניקולא טרזי. התערוכה הוקדשה לזכרו של האמן, המרצה וראש החוג לצילום בבצלאל בעבר, יוסי ברגר, ששימש כאוצר שותף בהכנתה ונפטר לפני פתיחתה.

כמחווה מיוחדת לברגר, הפך משרדו של טרזי, בלב התערוכה, למעין תערוכה בתוך תערוכה – קפסולה מרוכזת של עבודות הבוגרים, שנראות בו במיטבן. בין אלה אפשר למצוא סרטון אנימציה של מתן אורן, המבוסס על ציור רציף שהוא מציג בחלל האישי שלו. אורן מציב את ציוריו כחלק מפיסול מרחבי, בין אובייקטים המשמשים כספק כני מסגור וספק רהיטים או מחיצות בחלל. כך הוא נמנע מהצגת ציור דו ממדי כפשוטו, ומותיר את עבודתו סתומה ודורשת צפייה בכל היקפה. הסרטון הוא תוספת מעניינת, לאחר שהבד עליו הוא מצוייר במקור מוטל על מתלה כשהוא מגולגל בחלקו על ומותיר את הצופה הסקרן מתוסכל.