על שפת הניגרדו


0

תגובות


פורטפוליו News: התערוכה ״על שפת הניגרדו״ של האמנית בר דביר תיפתח ביום רביעי 10.8 בגלריית מזא״ה 9. התערוכה תעסוק ביצירה האמנותית כיצירה אלכימאית; במסע האמן-אלכימאי לגילוי זהב כחומר נשגב, מסע התפלשות בתהומות הנפש, לגילוי ארכיטיפים פנימיים ולהזדככות. אוצרת: הילה גורן

בר דביר, שותפות גורל

בר דביר, שותפות גורל

כבר מימי חניטת הגופות במצרים העתיקה, עוסקת המעבדה האלכימאית בגילוי סגולותיהם הכמוסות של החומרים המשפיעים על גוף ונפש האדם ובראשם הזהב הטהור: סמל נצחי לשלמות החומר, היעד הסופי ב״אפוס״, מסע החקר הגשמי והרוחני של האלכימאי.

המסע לזהב הוא מסע של ניסוי וחקר, של טרנספורמציה ומניפולציה, מסע שבו התוצר המוצהר אינו אלא אמתלה לתהליך שעובר היוצר, להתרחשויות העמוקות בנפש החניך המתקדש למלאכתו. המסע בדרך לזהב הנשגב אינו שלם ללא מעבר דרך ה-״ניגרדו״, החומר השחור ביותר הנשרף באש המכלה. זהו השחור של השחור, ״הלילה האפל של הנשמה״, חשכת הנפש האפלה ביותר, השאול הכמוס שהאדם מדחיק כדי לשרוד. האלכימאי תופס את הניגרדו כחומר הגלם השוכן בלא-מודע, וככזה הוא מכיל את המפתח לטיהור הנפש, זיכוך והתגבשות לכדי זהב.

הניגרדו שוכן, מוסתר באפלה, בינות צלליהן של תהומות הנפש. על פי משנתו של יונג, פסיכואנליטיקאי  הוגה תורת הארכיטיפים והלא מודע הקולקטיבי, הצל הוא בפשטות ״מה שהאדם אינו רוצה להיות״. זהו ״הרשע האחר״, הלא מודע המושלך החוצה – דחפים, פנטזיות אסורות וצורות של תוקפנות לא מודעת. אף על פי כן, יונג וממשיכי דרכו טענו כי האדם יוכל להגשים את חייו רק אם יכיר בצל שלו עצמו ויצליח ליצור אינטגרציה בין האור לצל.  

בר דביר, שומר המסכה

בר דביר, שומר המסכה

בתערוכה ״על שפת הניגרדו״ דביר פועלת כאלכימאי מימי הביניים החוקר את דרכו אל החומר הנכסף, במסע לריפוי הגוף והנפש. חומרי מעבדתה הם העופרת, צבע השמן הצמיגי, הסבון, הגיר, הזכוכית, הבדיל ואבקת הזהב. שולחן עבודתה הוא הקנבס, עליו מתערבבים ומותכים יחד יסודות האדמה עם יסודות נפשה. במשיכות מכחול אקספרסיביות ומהירות היא יוצרת והורסת שכבה אחר שכבה בפעולה יצרית, אינטנסיבית וכואבת. חיית הטרף המתגבשת על הקנבס יוצאת מתוכה, מתוך הפחדים, החרדות, השדים והפנטזיה. דרכה מתאפשרת הצצה לחומר הנפש האפל שלה בצורתו הגולמית והלא מעובדת.

עבודותיה המורכבות מציורי שמן על בד, רישום בקנה מידה משתנה ופיסול מתחילות מעמדה פיגורטיבית ומתרחבות לכדי מופשט אקספרסיבי, בדומה לאקט חקירת הנפש בתהומות הלא מודע, האישי והקולקטיבי. דימוייה נוצרים מתוך גושי צבע דחוסים, גרוטסקיים וכהים, אשר מתוכם היא מחלצת את עולם הדימויים הפנימי שלה – עולם הזוי ומיתי, המאוכלס ביצורים חייתיים, היברידיים ואלגוריים שאליהם היא מתחפשת בכל מפגש עם הקנבס ונאבקת בהם מבפנים.

דימויי זאבים עולים מתוך עבודותיה, נדמים לקרברוס, ״השד מהתהום״, שומר שער השאול המיתולוגי. הוא המוודא שהמתים לא ייצאו והחיים לא ייכנסו, שומר הסף של הלא-מודע. הזאבים הפותחים את המסע בתערוכה נשאבו מצילום גופות זאבים שהתפרקו ונרקבו בתהליך טבעי, אותם לוקחת דביר כדימוי שלם שתמשיך בעצמה לפרק ולעבד על הקנבס ומחוצה לו. לכל אורך התערוכה ועד לסופה יפגוש הצופה מחדש את הזאב על גלגוליו השונים בתהליך הנפשי של דביר, יוצרתו. נשאלת השאלה המכרעת – האם הידידות בין השניים אפשרית? האם תיתכן שותפות גורל שהשלמה וריפוי היא מנת חלקה?

במסע המשתקף בתערוכה דביר עומדת בפתח הניגרדו, מציצה אל פנים החשכה, נוגעת לא נוגעת, מתוכה הזאבים קוראים לה.

בר דביר, ניגרדו

בר דביר, ניגרדו