נייקי בייג׳ינג, יוהאנס טורפה

זהר צפוני 27: Johannes Torpe


0

תגובות


יוהאנס טורפה גדל במחנה היפים במערב דנמרק, הוא כמעט נשלח לבית ספר לעבריינים צעירים, ובגיל 21 - ללא השכלה פורמלית בתחום העיצוב - הוא קנה את המק הראשון שלו והתחיל לעצב. ״בעיצוב הדני העכשווי הכל נראה אותו הדבר, בתעשיית העיצוב בסקנדינביה כולם מחקים אחד את השני במקום לחדש״, הוא אומר. ״אם נוריד את שם המותג ונניח את המוצרים זה ליד זה יהיה קשה לנחש מאיפה הם הגיעו״

דנמרק היא כמו לחמניית חמאה קטנה: אין לנו דאגות, הכל נחמד ובטוח, ואולי זו גם הסיבה שאני אוהב לעורר פה פרובוקציות; כולם פה נוקשים, מפחדים לעשות משהו לא נכון. דנמרק היא מדינה נחמדה ובטוחה אבל אם אתה לא חלק ממועדון העיצוב הדני אתה אאוטסיידר. תמיד הייתי האאוטסיידר

יוהאנס טורפה

״גדלתי במחנה היפים ביולנד שבמערב דנמרק, עם אמי האמנית ואבי המוזיקאי, והכלים שקיבלתי לחיים היו מקלות תיפוף וצבעים. אמא שלי לא היתה עקבית במיוחד בשליחתי לבית הספר כך שההשכלה הפורמלית שלי מסתכמת בשלוש שנות לימודים. בנעורי עברתי לגור בקופנהגן; הדודה שאצלה גרתי חשבה שאני ילד אבוד ורצתה לשלוח אותי לבית ספר לעבריינים צעירים, אז הלכתי לבעל חנות תופים ואמרתי לו שהוא חייב להעסיק אותי, אחרת גורלי נחרץ. הוא הסכים.

״בגיל 15 היה לי משעמם בחנות אז פתחתי את החברה הראשונה שלי, שנמכרה ארבע שנים לאחר מכן עם 19 עובדים. בגיל 21 הפכתי לשותף במועדון לילה, ובין לבין קניתי את המק הראשון שלי והתחלתי לעצב. כך קרה שעיצבתי את המועדון, את ההזמנות להופעות, את הרהיטים ואת הקונספט. הגישה שלי לכל העניין הייתה תאטרלית. הפרויקט הראשון שלנו נקרא NASA ונסב כולו על הקונספט של חלל: עיצבתי מועדון לבן לחלוטין עם אקווריום שכדי להיכנס אליו צריך לשלוח פקס.

״במעלית שהובילה פנימה עמדה בחורה בבגדי חלל לבנים והיה בו סאונד של תחנת חלל. בשירותים היה מסך LCD קטן שהיה יקר בטירוף וכל הזמן התקלקל, אבל היה לי חשוב שכשאתה משתין תסתכל לתוך מסך עם סרטוני חלל. העניין של ליצור קונספט כולל ועקבי, שנותן פרספקטיבה וחוויה מלאה, הוא מה שמניע אותי כמעצב עד היום״.

מועדון הלילה NASA

 

״דוגמה לגישה הזאת אפשר לראות ברשת המסעדות שעיצבנו בסין, כולל הריהוט והתאורה, שיש בהן אווירה של מותרות סיניות ואיזון נכון בין המראה האסיאתי למערבי. זה מקום שגורם לך לשכוח את עצמך ופשוט להיות.

״בהרבה מקומות באסיה יש מוטיב של מים שהם אלמנט מרכזי בפנג שואי, אז יצרנו מפל דיגיטלי, ובלילה כשמעמעמים את האורות רואים רק את האש מהמטבח שמציצה מאחורי המים. זה מרגש אותי הרבה יותר מלעצב מסעדות אסתטיות נחמדות, כי אני אוהב ליצור חוויה ולגרום לאנשים להתפעל. בהרבה מסעדות דניות הכל מצוחצח ונחמד ולמלצרים יש זקן טרנדי וגישה רצינית, הכל נוקשה, אין התרגשות. אני רוצה לעצב חללים שיהיה מרגש להיכנס לתוכם, לא רק לאכול וללכת״.

אם תסתכלי על חשבון האינסטגרם שלי תראי: שנחאי, ריקוויק, ניו יורק, מקסיקו; זה משדר הצלחה, אבל זה לא באמת קשור אליה. אולי הייתי מעדיף להגיד במקום זה: קופנהגן, קסטרופ, אורהוס ועוד שמות של ערים דניות, אבל אני פשוט לא יכול. אני חייב לצאת לעולם ולפגוש אנשים כדי להיות מסוגל לעשות את העבודה שלי, ובאיזשהו מקום זה חבל כי הייתי יכול להוביל שינוי משמעותי בעיצוב הדני

״הגישה שלי לגבי איך עיצוב צריך להיעשות שונה מהפרספקטיבה הדנית. אני לא בא מהאקדמיה ולא למדתי עיצוב בבית הספר; אני לא נמשך לטרנדים. הרבה מהקולגות שלי מתרכזים באסתטיקה – מבחינתם זה הכל: בחירת החומרים וההתעסקות עם התמונות הנכונות באינסטגרם, דברים שלא תורמים שום דבר לעולם. אני לא חושב שזה מעניין; זה לא יוצר שינוי. אני חושב שמותג צריך להציע משהו חדש ואותנטי, משהו שנעשה מתוך מחשבה ולא רק ממניע אסתטי. בעיצוב הדני העכשווי הכל נראה אותו הדבר. אם תורידי את שם המותג ותניחי את המוצרים זה ליד זה קשה יהיה לנחש מאיפה הם הגיעו״.

ומה הסיבה לכך?

״אנשים לא מעזים לעשות דברים אחרת – משהו נועז או משוגע או בולט. בתעשיית הרהיטים הדנית יש אנשים גאים ועשירים מאוד שפשוט מחקים אחד את השני וקוראים לעצמם העיצוב הנורדי החדש״.

למה דווקא ״העיצוב הנורדי החדש״?

״עיצוב שוודי הוא לא משהו וגם עיצוב נורווגי איננו מושך מבחינה אסתטית, אבל אני חושב שאם הם יקראו לעצמם העיצוב הדני החדש זה יעצבן את הענקים שבאמת יצרו שינוי אדיר בשנות ה־50. בדור המדיה החברתית חשוב יותר איך המוצר מצטלם ממה שהוא באמת, ההפך ממה שהיה אז כשמוצר נחשב להשקעה.

״אנשים עדיין קונים כיסא של ארנה יעקובסון, מעמידים אותו בפינה ולא מרשים לילדים לשבת עליו, אבל חלק מהמותגים שמחזיקים בקלאסיקות רוצים להיכנס גם לשוק צעיר יותר ולכן מחפשים זהות חדשה. בתעשיית העיצוב בסקנדינביה כולם מחקים אחד את השני במקום לחדש. רק 10% מהקף העבודה שלנו במשרד נעשה בסקנדינביה, השאר קורה בטאיוואן, סין, הונג־קונג, בריטניה, איסלנד וארצות הברית״.

איך אתה מגיע לעבוד בכל המקומות האלה?

״בניתי את זה במשך 25 שנה. כשאתה מכיר הרבה אנשים, אתה מפסיק להתרכז במה שנמצא מתחת לאף שלך ומתחיל להסתכל החוצה ולבדוק איפה אתה יכול לחולל שינוי, ליצור משהו כיפי שירגש אנשים. אנחנו מקבלים פחות הזמנות עבודה מדנמרק ועובדים איפה שיש דרישה. ככה זה.

״אחד הקולגות שלנו עיצב את מסעדת ׳נומה׳, ובעקבותיה את כל שאר המסעדות בקופנהגן; זאת הסיבה שכולן נראות אותו הדבר. בניגוד אליו אני משתדל לא ליישם סגנון, אלא לנתח מה הלקוחות צריכים ואיך לשפר את העסק שלהם. העיצוב הוא אמנם רק חלק מהעניין אבל הוא כמו הקצב בתזמורת: בלעדיו כל השאר יתפרק.

״הבעיה עם היצמדות לסגנון מסויים היא שאתה הופך לזהה עם מה שאתה עושה ולא מתפתח. זו הסיבה שהרבה מהאדריכלים והמעצבים הדנים חוזרים על אותו הדבר; הם לא מעזים לעשות דברים חדשים ובולטים. מבחינה אסתטית זה מאוד סלחני לשים חומרים יפים ביחד עם פרטי נגרות קטנים, אבל אם רוצה לחולל שינוי אתה צריך לעשות ההפך ממה שאתה רגיל. זאת הסיבה שאני אוהב את הפרויקטים בהשראת מזרח אסיה שכוללים ציורי תקרה גדולים, מפלי מים ושטויות כאלה. זה לחלוטין מחוץ לאזור הנוחות שלי אבל אני נמשך לזה״.

Bang & Olufsen

העבודה שלך משלבת כמה תחומים של עיצוב. איך אתה מתחיל פרויקט? מה קורה אחרי הפגישה הראשונה עם הלקוח? 

״הנה דוגמה: לפני כמה חודשים פנה אלינו לקוח שרצה לפתוח מסעדה בלב לונדון. נתתי להם הצעת מחיר של שלושה מליון פאונד, זולה בהרבה מהאדריכלים הלונדונים שדרשו יותר מפי שניים (ככה זה: רואים אנשים טיפשים ומוציאים מהם כסף). ההצעה שלי לא כללה את המוצרים למסעדה, כי טענתי שעד שהבניה תסתיים ישארו רק שש שנות שכירות והלקוח לא יכסה את העלויות. הוא היה המום אבל חזר כעבור כמה שבועות ואמר שצדקתי.

״כאן נכנסת השאלה מה אתה רוצה: לעשות את הפרויקט ולקבל את הכסף, או להיות אמיתי? אני תמיד אבחר באפשרות השניה. אפשר גם לבצע את הפרויקט כך שיראה טוב, לצלם ולעזוב, אבל אני חושב שזאת התנהגות לא הגונה. לפעמים זה טפשי כי אתה יכול למצוא את עצמך מסרב לחמישה מתוך עשרה פרויקטים, ובכל זאת אני מעדיף שהאנשים ישמרו לעצמם את הכסף ולא יבזבזו אותו סתם. זו מערכת אקולוגית: כשאתה מעצב אתה צריך לחשוב בעבור מי אתה עובד, והאם הם יוכלו לנהל אחר כך את העסק״.

אתה עובד עם לקוחות שבאים ממקומות שונים מאוד. איך המנטליות השונה משפיעה על תהליך העבודה?

״הכל בחיים מבוסס על מערכות יחסים, לא חשוב אם אתה דני, בריטי, סיני או אמריקאי. מה שמשתנה הוא הדרך שבה אתה נכנס אל תוך מערכת היחסים. האמריקאים ישירים: שותים כמה משקאות, מדברים קצת ועושים עסקים. הבריטים תמיד יבחרו בבריטים, הם לא באמת רוצים להעסיק מישהו אחר. הדנים – אם אין להם הרבה כסף – יעסיקו דנים, אבל אם יש להם – יעסיקו זרים; זה חוסר הבטחון של מדינה קטנה. באיסלנד שכרו אותנו בדיוק מהסיבה הזאת – כי הם רוצים זרים ואנחנו מציעים להם פרספקטיבה אחרת, פחות מקומית״.

מה התפקיד שלך בתהליך היצירתי?

״אני רואה את עצמי יותר כאוצר מאדריכל או מעצב. כשהייתי בן 20 עשיתי את כל העבודה בעצמי, אבל בשלב מסויים בחיים הבנתי שאני צריך להעביר סמכויות לדור הבא שיעזור לי להמשיך להתפתח, אחרת עדיין הייתי מתלהב מ־NASA… אתה צריך להיות עם אצבע על הדופק ולהרגיש מתי אתה יכול להרגיש את הפעימה ומתי לא.

״בגיל מסויים אתה מאבד עניין במה שקורה ואז אתה צריך להעסיק צעירים ולספוג את האנרגיה שלהם. זו קומבינציה יפיפיה: אתה הופך לאינקובטור – הצעירים נותנים לך אנרגיית נעורים ואתה נותן להם נסיון, ואחרי שהם צברו מספיק הם ימשיכו הלאה למישהו אחר; אתה לא יכול למנוע את זה אבל אתה יכול לבנות אמון. מה שבטוח זה שכל האנשים שעזבו את החברה הזאת ב־20 השנים האחרונות ופתחו חברה משלהם מצליחים מאוד, וכשיש להם משברים בחיים, כפי שיש לכולם, הם תמיד באים אלי״.

מה הם לומדים פה?

״להיות חופשיים; לשחרר את התודעה ולא להגביל את עצמם לפי מה שאנשים אומרים שהוא אפשרי ובלתי אפשרי. בתעשייה קטנה כמו עיצוב תמיד יש מי שיאמר שמשהו הוא בלתי אפשרי. זה משגע אותי ואז אני צריך להוכיח את ההפך״.

אז מה אתה עושה כשלקוח אומר לך לא?

״בשוק האוכל שתכננו במרכז בייג׳ינג הלקוח הראה תמונה של משהו רגיל ומשעמם, זאת היתה נקודת הפתיחה. משם הגענו לתוצאה הסופית שהיתה צריכה להתחשב בתנאי האקלים הקיצוניים. המעטפת של הבניין עשויה מתכת שמחלידה עם הזמן באופן יפה ומלא חן, ויוצרת תמונה גדולה באמצעות הטקסטורה של החומר, והאופן שבו האור נופל עליו. בסוף יצרנו את ההפך ממה שהלקוח ביקש״.

השאלה מה אתה רוצה: לעשות את הפרויקט ולקבל את הכסף, או להיות אמיתי? אני תמיד אבחר באפשרות השניה. אפשר גם לבצע את הפרויקט כך שיראה טוב, לצלם ולעזוב, אבל אני חושב שזאת התנהגות לא הגונה. לפעמים זה טפשי כי אתה יכול למצוא את עצמך מסרב לחמישה מתוך עשרה פרויקטים, ובכל זאת אני מעדיף שהאנשים ישמרו לעצמם את הכסף ולא יבזבזו אותו סתם

שוק אוכל בבייג׳ינג

״גם את המעצבים בסטודיו אני צריך לפעמים לשכנע, כי עובדים כאן הרבה אדריכלים מנוסים שהנשק שלהם הוא המקצועיות שלהם; לעיתים קרובות צריך להילחם כדי לעשות משהו מעניין. להשכלה של אדריכלים נלווה אגו גדול שיכול להציב מגבלות רבים ולמנוע מהם לעשות משהו מעניין. גם לי יש אגו גדול אבל אני יודע מה היכולות שלי: אני לא אדריכל, מעצב תעשייתי או מעצב גרפי. בתור אוצר תפקידי להיות יצירתי; לכן המגבלה היא תחומי העניין שלי. אדריכלות ועיצוב תעשייתי זה תהליך הארדקור ואתה לעולם לא יודע איך הוא יסתיים. הוא מחייב אותך להילחם בעבור הזכויות והרעיונות שלך״.

אבל בדנמרק לא באמת צריך להילחם…

״דנמרק היא כמו לחמניית חמאה קטנה: אין לנו דאגות, הכל נחמד ובטוח, ואולי זו גם הסיבה שאני אוהב לעורר פה פרובוקציות; כולם פה נוקשים, מפחדים לעשות משהו לא נכון. דנמרק היא מדינה נחמדה ובטוחה אבל אם אתה לא חלק ממועדון העיצוב הדני אתה אאוטסיידר. תמיד הייתי האאוטסיידר״.

איך אתה מרגיש עם זה מבחינה מקצועית?

״מבחינה מקצועית אני חי עם זה נהדר. אני חושב שאנשים פה לא בהכרח נחמדים אליך אם אתה לא חלק. אתה קצת מסוכן אם לא יכולים להכניס אותך לקופסה הנכונה, כי אז הנאמנות שלך מוטלת בספק.

״אם תסתכלי על חשבון האינסטגרם שלי תראי: שנחאי, ריקוויק, ניו יורק, מקסיקו; זה משדר הצלחה, אבל זה לא באמת קשור אליה. אולי הייתי מעדיף להגיד במקום זה: קופנהגן, קסטרופ, אורהוס ועוד שמות של ערים דניות, אבל אני פשוט לא יכול. אני חייב לצאת לעולם ולפגוש אנשים כדי להיות מסוגל לעשות את העבודה שלי, ובאיזשהו מקום זה חבל כי הייתי יכול להוביל שינוי משמעותי בעיצוב הדני״.

איזה שינוי היית רוצה לעשות?

״להוציא ממנו את הקונפורמיסטיות. להפוך אותו ליותר מעניין, יותר כיפי. עשיתי את זה עם אחי בשנות ה־20 שלנו: היינו קצת פרובוקטיביים, קראנו לרהיטים שלנו בשמות מצחיקים; לא היו לנו מגבלות. זה לא מקובל כאן: אתה צריך להיות נחמד״.

אז מה עוצר אותך בדנמרק, הלקוחות?

״כן. לא הרבה אנשים מעזים לעבוד איתנו כאן; זה בסדר, זה לא שובר את ליבי. אני חושב שהם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אותם. תמיד נחמד ליצור משהו בבית שלך, אבל אם לא מזמינים אותך אתה לא יכול להתחנן לעבודה. אתה יכול להציע רעיונות חדשים, אבל זה לא אומר שיהיה מי שיקשיב. אני חושב שלכל אחד יש את הזמן שלו; רוב האדריכלים המצליחים לא פרצו דרך לפני גיל 50. אנחנו עושים דברים משוגעים כבר 20 שנה, אבל אני לא יכול לשכנע ולהעמיד פנים. אם אני לא אוהב מישהו אני לא אוהב אותו, זה עניין של כימיה. אתה צריך להיות טבעי״.

איפה אתה מרגיש בבית מבחינת עיצוב?

״באיטליה. לאיטלקים יש גישה לעיצוב ואסתטיקה, הם עושים משהו כי יש בו צורך וזו דרך יפיפיה לחבר אסתטיקה, איכות ומלאכת יד. הם לא עובדים על בסיס של טרנדים שהם עבודת השטן. אתה צריך לעשות משהו שיחזיק מעמד והאיטלקים מבינים את זה. האמריקאים יודעים לעשות דברים שעובדים; לא סתם הם שולטים בתעשיית התעופה: הם מייצרים דברים שנבחנו והוכחו שוב ושוב. לא תסמוך על חברת התעופה הסינית או הרוסית אלא אם כן הענקים מאמריקה היו שם ולקחו חלק בתהליך. אני חושב שלעמים שונים יש איכויות שונות. הסינים עושים עיצוב יפה אבל לא מקורי וחסר זהות״.

מה החלום המקצועי שלך?

״אני חושב שהדבר הכי משמעותי שאני עושה הוא לתת השראה לאחרים לעשות טוב יותר. אני רוצה לחולל שינוי בעבור אנשים אחרים. כניסה למסעדה אולי לא תהיה חוויה משנת חיים בעבורם, אבל הם ישכחו לרגע את חיי היום־יום המשעממים שלהם. אני עובד בעבור תעשיית החלל האמריקאית כדי לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים על החלל, לקרב אותו ולגרום לאנשים להתחבר אליו; אני מוצא את זה מלא משמעות. בעתיד של ילדינו יהיו עולמות נוספים ואני מקווה שהעשייה שלי תיטול מהחלל את אלמנט הפחד ותהפוך אותו לקרוב יותר״.