סיכום 2016: פורטפוליו מסכם שנה בעולם האמנות הישראלי


2

תגובות


המוזיאונים הגדולים מארגנים מחדש את הנהלותיהם (או שלא); בתי הספר לאמנות שוקלים בזהירות את צעדיהם; תערוכות היחיד המשמעותיות של אמנים ישראלים (אפרת נתן, אלי גור אריה) ושל אמנים מן העולם (אלמגרין ודראגסט, פיקאסו, גויה); הגלריות שנפתחות ואלו שנסגרות, וגם מבט ל-2017, עם גל ויינשטיין בביתן הישראלי בוונציה ואיי ווייוויי במוזיאון ישראל

יוני גולד בתערוכה אופק חדש לאופקים חדשים, המשכן לאמנות עין חרוד

ינואר > אופק חדש בהנהלות המוזיאונים

בתחילת השנה נכנס יניב שפירא לתפקיד המנהל והאוצר הראשי של המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, והחליף את גליה בר אור, שניהלה וטיפחה את המשכן במשך כ-30 שנה והבטיחה את מעמדו המשמעותי בזירת האמנות בישראל. בר אור החליטה לפרוש, ומינויו של שפירא היה כמעט המשך טבעי לעבודתו עימה לסירוגין במשך שני עשורים. בדרך אצר מספר תערוכות משמעותיות ובמשך חמש שנים ניהל את גלריה הקיבוץ בתל אביב (אליה נחזור בהמשך). את כניסתו לתפקיד סימן שפירא בתערוכה נרחבת, ״אופק חדש לאופקים חדשים״, שהוקדשה לאחת התנועות החשובות שצמחו באמנות הישראלית באמצע המאה ה-20, ולהשפעתה גם על אמנים בני זמננו.

ג׳יימס סניידר. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים

בפברואר הודיע מנכ״ל מוזיאון ישראל, ג׳יימס סניידר, על כוונתו לפרוש עד סוף השנה ולהישאר במוזיאון על תקן של נשיא לנושאים בינלאומיים. עד כה לא פרסם מוזיאון ישראל כל מידע על משימת האיתור של מנכ״ל חדש. בינתיים הודיע מוזיאון תל אביב על כוונתו לפצל את תפקידיה של סוזן לנדאו, המנכ״לית והאוצרת הראשית, ולהשאיר בידיה את הניהול בלבד. 11 מתמודדים נענו לקריאת המוזיאון, שפורסמה ביוני. באוגוסט פורסם כי שלושה מהם עלו לסיבוב הגמר אולם בחודש ספטמבר התברר כי ועדת המינויים החליטה שלא להחליט והמינויו לא יצא לפועל. כך מגיעים שני המוזיאונים הגדולים לפתיחתה של שנה חדשה עם סימני שאלה מעל לראשיהם.

רינת שניידובר, אהבה, 2015, הדפסת צבע

בתערוכת היחיד שלה ״גליה יהב – דיוקן עצמי״, שמוצגת בגלריה רוזנפלד, עוסקת רינת שניידובר בייצוג ובמבט בעולם האמנות תוך שימוש בפרסונת הפייסבוק של מבקרת האמנות גליה יהב (על מותה הפתאומי של גליה יהב ז"ל ייכתב בהמשך). ״איך היה לך האומץ?״ ו״גליה הייתה/הגיבה?״ הן שתי השאלות הפופולריות ביותר שהפנו אליה, אמרה שניידובר בצ'ט עם פורפטפוליו. ״תפקידי כאמנית הוא לנסות לגעת כמה שיותר עמוק באמת שלי, שאינה היחידה, אך שבאיזשהו מקום חייבת להיות אוניברסלית, כדי שתהיה לה רלוונטיות לציבור״.

הלוויה השלישית של רועי רוזן, לאחר שנקבר מנקודת מבטו שלו-עצמו, לאחר שנקבר, 2010

תערוכת היחיד המקיפה רועי רוזן – תערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב הציגה את עולמו הפרוע ורב הזהויות של רועי רוזן. בראיון לפורטפוליו רוזן מדבר על הצורך להמציא את עצמו כדמות חדשה בכל כמה שנים, על יחסי הקרבה עם פוטין ועם אווה בראון, ועל הצורך לצייר שוב ושוב את הלווייתו שלו.

ניר סגל, כל ההליכונים מיואשים, 2016, וידאו סטילס. צילום: אופיר בן שמעון

פברואר > הייאוש לא נעשה יותר נוח

ניר סגל לקח פסק זמן קצר מלימודי הדוקטורט שלו בלונדון, והציג בגלריה רו-ארט את המיצב-מיצג ״כל ההליכונים מיואשים״, בו לקחו חלק אמנים, שחקנים ורקדנים, בשיחה מתמשכת עם הקהל. הטוויסט בעלילה הוא שהתקשורת מתאפשרת רק תוך כדי ריצה, על מספר הליכונים שהוצבו במעגל זה מול זה. סגל הצליח להעביר לגלריה את תחושת הלחץ החברתי, הניכור והכורח ״להישאר במרוץ״.

משה המודרני. צילום: אלעד שריג

אפריל > מי שכח את התינוק במוזיאון

צמד האמנים אלמגרין ודרגסט הציגו במוזיאון תל אביב מספר לא גדול של עבודות, שבמקום להתקבץ יחד כמקובל בתערוכות, התפזרו ברחבי המוזיאון והתחפשו לחפצים יומיומיים, המקשים על הזיהוי שלהן כ״עבודות אמנות״. באחד הצמתים באגף החדש נראה תינוק נטוש בעריסתו מתחת לכספומט. לא מעט צופים נעצרו בזעזוע ובדקו אם הם מבינים נכון את מה שרואות עיניהם. חלק מהזעזוע נבע מהעובדה שעיניהם לא זיהו מיד מה לא בסדר בתמונה. ״השאלה מה עושה תינוק נטוש מתחת לכספומט מתחרה בשאלה מה עושה כספומט באמצע המוזיאון. מה יותר מגונה?״ אומר דרגסט.

״בלבול הוא מצב אנושי שממעיטים להעריך אותו״, אומר אלמגרין. ״חשוב לנו להיות לרגע צנועים ולא להיות בטוח במאת האחוזים. לגרום לקהל להסס. להטיל ספק. לשאול מה הכוונה? מה אני מבין מזה? איך אני מתייחס לזה? אפילו במובן הפשוט, לשאול האם זו אמנות?״.

שחר מרקוס, מלך הפלאפל, 2016 במוזיאון פתח תקוה

במוזיאון פתח תקוה הוצגה התערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" שהתמקדה במדע בדיוני ובהשפעתו העמוקה על התרבות והאמנות במאה השנים האחרונות. האוצרת דורית לויטה הרטן טוענת שהקשר העמוק בין אמנות למדע בדיוני נעוץ בהיותם שני תחומים שמתבוננים בסמוי מן העין ובכוחם לעורר בנו תחושת פליאה עמוקה, כמו גם להציע חוויית פענוח.

לא מעט תערוכות משובחות של אמנים מחו״ל זרמו לכאן השנה: ביניהן תערוכת פיקאסו במוזיאון ישראל, ובה יצירות מהתקופה הכחולה, מהתקופה הוורודה ומאוסף הרישומים הגדול והפחות מוכר של האמן הגדול. במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכת האמנית האמריקנית טרין סיימון ולא מכבר נפתחו התערוכות ״פיראנזי/שיוטה״ ו״בנוגע לאפריקה״, ובשתיהן אמנים מהחשובים בעולם כיום (ובעבר) ואילו במוזיאון ישראל נפתחה תערוכת ציורים של פרנסיסקו גויה הספרדי בן המאה ה-18, אחד האמנים רבי ההשפעה על הדורות שבאו אחריו.

בשבוע שעבר נודע שביוני 2017 צפויה להיפתח במוזיאון ישראל תערוכת יחיד נרחבת של איי ווייוויי – אחד האמנים החשובים ביותר בימינו.

אפרת נתן במוזיאון ישראל

מאי > מסע ישראלי

הרטרוספקטיבה של אפרת נתן במוזיאון ישראל הייתה אחת התערוכות המופתיות בייצוג ״אמנות ישראלית״. נתן לא התכוונה להיות נציגה שכזו, אבל הביוגרפיה שלה, האישית והאמנותית, הוליכה את העין במסלול של מסע ישראלי – מהילדות הקיבוצית בשנות ה-50 עד למציאות החיים בשנות ה-2000. ״נתן נולדה ב־1947 בקיבוץ כפר־רופין שבעמק בית שאן, ובו חיה עד ראשית שנות ה־70. מוטיבים מהמרחב שהקיף אותה בסביבת ילדותה משמשים נקודת מוצא לרבות מעבודותיה: ארבע רוחות השמים; הארץ ושמי הלילה זרועי הכוכבים; נוף בקעת בית שאן וערוץ הירדן; בתי הקיבוץ הצנועים והמיטה בתוכם. מוטיבים אלה הופנמו בתודעת הגוף שלה ודרכה התגלגלו אל האמנות״, כתבה האוצרת איה מירון. העבודות הפואטיות של נתן מתאפיינות ב״הסתפקות במועט״, כדברי מירון. הגופיות הלבנות, רשתות החלון המתפוררות, נראות כחלקים של עולם ישן ההולך ונשמט מבין האצבעות. הדימויים גדולים מהחיים – כמו זיכרונות ילדות שיצאו מפרופורציה והנוסטלגיה מגדילה אותם כצל הרים.

למראית עין תערוכתו של אלי גור אריה במוזיאון תל אביב ״מנועי צמיחה״ (שנפתחה בקיץ ומוצגת עדיין) שונה לחלוטין. התערוכה מפגישה את החרדה הקיומית של האמן עם פנטזיות רומנטיות על מציאות של סיפוקים-צרכניים וחפצי-מעבר מנחמים. גור אריה מזמין את הצופים לטיול בנוף. אבל הנוף, שברגע הראשון עשוי להיראות פורה, בצמחייה ירוקה ופינות חמד פורחות, מתגלה במבט נוסף כתופת מסוייט. ציטוט מאסכולת ציורי הירונימוס בוש שהתגלגל בפיסול תלת-ממד. חפצים הנראים כאילו צימחו עלווה וצמחייה המסתיימת באברי רבייה כמו-אנושיים. בעלי חיים שהתגלמו במראה חייזרי-דיגיטלי, אברי חוץ ופנים שהולחמו יחד בחיבורים כמעט אנטומיים – מבהילים בדמיון שלהם לחלקי גוף ובה בעת פלסטיים ומלאכותיים להפליא.

אלי גור אריה

למרות המראה הפלסטי, המבהיק והטכנולוגי שמציג גור אריה, גם הוא מבקש נקודת אחיזה במקום, בשפה העברית. רנמז לכך נמצא בשירו של דוד אבידן, המלווה את התערוכה ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לקטסטרופה וכיליון, חיים שהופכים למוות.

ציור המריבה של ים עמרני בשנקר

יולי > לא בבית ספרנו?

תערוכות הבוגרים מציגות בכל שנה אתגר לקהל המבקרים, בניסיון להקיף את כמות העבודות והסטודנטים המציגים בהן. למרות זאת, במרבית השנים איש לא שומע עליהן מחוץ לחוג המצומצם למדי של עולם האמנות. השנה נרשמה התעניינות חריגה בעקבות שערוריית הציור בביה״ס לאמנות בשנקר. הסטודנט ים עמרני הציג ציור גדול מידות (11 מטרים) ובו גיבוב רועש של אייקונים מהתרבות החזותית: סיסמאות מסחריות וצילומי פרסומת לצד דמויות שונות וביניהן היה מי שזיהה לפתע את פניה של שרת המשפטים איילת שקד, מעל לגוף עירום של אישה.

נשיאת שנקר, פרופ' יולי תמיר, דרשה להסיר את הציור, שנתפס לדעתה כפוגעני והוויכוח על צנזורה עצמית וצנזורה כפויה באקדמיה התלהט למספר שבועות. לאחר הבלבול והאווירה הקשה שיצר האירוע, החליט האמן לארי אברמסון להתפטר במחאה מתפקידו כראש בית הספר לאמנות. במקומו מונה רועי קופר. היה זה אחד הרגעים הנדירים בהם אמנות מגיעה לעמודי החדשות, אך איש לא חזה אז, בחודש יולי, שזוהי רק ההקדמה לפתיחתה של זירת התגוששות בין אמנים ובתי ספר לאמנות לבין משרדי התרבות והחינוך והעומדים בראשם.

החודש שבה והתלהטה הזירה כאשר סטודנטית בבצלאל (בשנה א׳, ובלימודי אמנות) תלתה במסדרון בית הספר צילומי כרזות שעיצבה בתרגיל פוטושופ. התרגיל גלש מעבר לתחומי בית הספר והפך לכלי ניגוח פוליטי, הסטודנטית נחקרה במשטרה ובעקבותיה זומנו לחקירה גם מוריה. השרים איימו לעצור את התקציבים לאקדמיה וגל קטן של פעולות מחאה התעורר בבתי הספר לאמנות.

דיון חרום על חופש הביטוי באמנות ועל גבולות החירות של האקדמיה והחינוך לאמנות, התנהל בתערוכה ״בית ספר לאמנות״, החוגגת 70 שנה למדרשה לאמנות, בית ברל בביתן הלנה רובינשטיין (התערוכה מוצגת עד סוף דצמבר). האם ב-2017 נראה ניצני הבנה או שמא הסלמה במאבק הכוחות ובעוינות הנמתחת בין הממשלה לאקדמיה ולאמנים?

יניב עמר ולימור תמיר

אוגוסט > זום 2016

יוזמה חדשה של האוצרות גילה לימון וטל בכלר, בשיתוף עם בית אנה טיכו ומוזיאון ישראל, יצרה מסגרת להצגת עבודות של בוגרים בולטים של האקדמיות לאמנות מהשנתיים האחרונות. בתערוכה זום 2016 שהוצגה לאורך כל הקיץ השתתפו כ-20 אמנים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ. התערוכה לוותה בפרס בגובה 50 אלף שקל, שבו זכה דור זליכה לוי, בוגר המדרשה. בתערוכה היה ייצוג לבוגרי התארים הראשון והשני ממרבית האקדמיות לאמנות בארץ. בלטה במיוחד עבודתם של יניב עמר ולימור תמיר, בוגרי התואר הראשון באמנות בשנקר, היוצרים יחד מיצבים מונומנטליים וטוטליים. הם השתלטו על בניין יד שרה הנטוש, הסמוך לבית טיכו, והפכו אותו לעולם ילדות מרתק ומבעית.

מתוך דף הפייסבוק של גליה יהב: קטע מתוך מכתב-למערכת מתוך "הרוח יוצא" של פיליפ רות, זמורה ביתן 2012, מאנגלית אמיר צוקרמן [הערת המתרגם: "הרוח יוצא" היא הוראת במה המופיעה במחזות 'המלט', 'מקבת' ו'יוליוס קיסר' של שיקספיר]

אוקטובר > פרידה מגליה יהב

באמצע אוגוסט העלתה גליה יהב בדף הפייסבוק שלה סרטון ישן מילדותה, שבו היא ואחותה נראות מרקדות ומקפצות לצלילי השיר ״הכל הכל אני יכול בחופש הגדול״. הקליפ המצחיק בשחור לבן ליווה הודעה מבודחת על כך שלראשונה מזה זמן רב מאוד היא יוצאת לחופשה ארוכה ובשבועות הקרובים לא תכתוב על אמנות. גליה הייתה מבקרת האמנות הקשוחה והאכזרית של עיתון הארץ. פייסבוק שימש לה כערוץ תקשורת חלופי ונינוח עם קהל קרוב ורחוק. שם הרשתה לעצמה לצחוק (גם על עצמה). ב-9 בספטמבר היא כתבה ״אלוהים אדירים, עוד שתי דקות נגמר החופש שלי מהכתיבה העיתונאית על תרבות״, ופרסמה את הצילום מספרו של פיליפ רות המופיע כאן. גליה הספיקה לכתוב רק עוד ביקורת אחת (קשה, כדרכה) ופחות מחודש לאחר מכן מתה, לאחר מחלה קצרה ואלימה. מותה הותיר חלל של ממש בעולם האמנות, הזקוק לעימות ענייני ולביקורת, גם אם קשה לפעמים. חסרונה מורגש עוד יותר במציאות תקשורתית שבה הכתיבה המקצועית על אמנות בעיתונות הולכת ומצטמצמת.


נובמבר > גלריה גורדון מתרחבת

״התקופה בשבילנו היא טובה״, אומר אמון יריב, בעליה של גלריה גורדון, בתשובה לשאלה על פתיחת החלל החדש של הגלריה בדרום תל אביב. המסחר באמנות בשוק קטן כמו ישראל אינו קל, ובכל זאת, יש מי שמצליח לשמור על רמת פעילות גבוהה, עם רשימת אמנים מרשימה ומגוונת, ואף להתרחב. החלל החדש של גורדון נפתח עם תערוכה של צמד האמנים האמריקאים FAILE, ובמקביל מוצגת בגלריה גורדון בבן יהודה תערוכת יחיד של גל וינשטיין, שעתיד לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה בשנה הקרובה (מאי־נובמבר 2017). וינשטיין עוסק בתערוכה בשאלות של רלוונטיות, של מסחריות, של מיחזור וחזרתיות, ובוחן את משקלה התרבותי של אמנות לעומת סחורה מסוגים אחרים. בין העבודות הבולטות בתערוכה נמצא מטבח שבנה וינשטיין מחומרי תערוכת העבר שלו ״עמק החולה״, מ-2005. הגלגול האכזרי של עבודת אמנות מפוארת בארונות מטבח ביתיים היא תמונת מצב לא פשוטה, שוינשטיין מעוניין לשקף לצופיו. המסר ברור: האמנות אינה נצחית כמו שנהוג לומר או לחשוב. המיצב המרהיב, שחיפה את מרחבי ביתן הלנה רובינשטיין הפך לנטל הדורש אחסון ושימור, עד שהתגלגל ב״מוצר״ אמנותי חדש. ואולי מטבח, הנמצא בכל בית, הוא בעל ערך משמעותי ותרבותי בעל עמידות גבוהה יותר.

יובל דניאלי ויוסי וסיד, קטע מהעבודה ״תצ״א אוטופית״

דצמבר: גלריה הקיבוץ בסכנת סגירה

בתחילת דצמבר נודע כי התנועה הקיבוצית החליטה לסגור את גלריה הקיבוץ בדיוק 50 שנה אחרי שנפתחה. הגלריה הפועלת ברחוב דב הוז בתל אביב, הייתה אחד הגשרים בין הפריפריה למרכז, בין החברה הקיבוצית ברחבי הארץ לבין הזירה האמנותית בתל אביב. ״במשך חמישים שנות קיומה התרחשו והונעו בה מהלכים כה חשובים באמנות הישראלית״, כותבת האוצרת והמנהלת האמנותית של הגלריה יעל קיני. התנועה הקיבוצית שירדה מנכסיה מוותרת כעת גם על נכסי התרבות והרוח האחרונים שנותרו לה (ביניהם גם תיאטרון צוותא ולהקת המחול הקיבוצית). הצורך בקיצוץ פוגע שוב באמנות ובתרבות, וכמו החיים הקיבוציים, כנראה שגם הייצוג והתמיכה באמנות הופכים לשריד נכחד מהעבר.

שאלת הרלוונטיות של הקיבוץ כצורת חיים בחברה הישראלית עלתה לדיון בתערוכה ״נקודה״, שהציגו בגלריה בחודש האחרון יוסי וסיד ויובל דניאלי. השניים הציעו נקודת מבט מעניינת על דמותו של ״הקיבוץ המתחדש״ בעתיד – גם אם אינו נראה לעין.

  1. לנין

    אף מלה על תערוכות "הילדים רוצים קומוניזם" במובי?

Comments are closed.