שחר פטל, The S Project. צילום: רונן לרר

למה לעזאזל אנחנו כל כך עסוקים בנעליים שלנו


0

תגובות


60 זוגות נעליים של בוגרי בצלאל, שבחנו את קו הגבול שבין אופנה ואמנות, מוצגים בתערוכה A Walk of Art שתיפתח הערב בגלריה Parasol בניו יורק. ״האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל?״, שואלת אוצרת התערוכה יערה קידר, שאומרת ששאלת הלבישות לא משנה להגדרה, ו״מה שחשוב הוא שאנחנו מזהים שזו נעל״

בוריס שפייזמן, Always Midnight. צילום: תום זואילי

Yuval:

הי יערה, מה שלומך? הכל מוכן לפתיחה?

Yaara:

טוב טוב. הכל *יהיה* מוכן. אני בדרך לגלריה עכשיו לסיום ההקמות

Yuval:

נייס! אז מה כוללת התערוכה? ככה בכמה מילים

Yaara:

התערוכה מציגה כ־60 זוגות נעליים שבוחנות את קו הגבול שבין אופנה ואמנות, והיא מוקדשת לנעליים אמנותיות שאת כולן יצרו מעצבים ואמנים בוגרי בצלאל, לצד סטודנטים מצטיינים מהאקדמיה. מרבית העיצובים שבה קוראים תיגר על מושגים כגון נוחות, יציבות, ומסחריות, במטרה להציג לצופה שאלות על הקשר בין שני העולמות – האם נעל יכולה להיחשב יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל? והאם ניתן לקרוא לנעל כזאת אופנה?

התערוכה מחולקת לפי נושאים, ובוחנת נושאים כגון פולחן, פטיש, שבירות, כאב, זוגיות ועוד. מרבית מהנעליים בתערוכה משלבות בתוכן טכניקות מפיסול – מניפוח זכוכית, פיסול בפורצלן, יציקות מתכת ועוד – יחד עם טכניקות מסורתיות של סנדלרות ויצירת נעליים, וגם טכנולוגיות חדשות כגון הדפסה תלת מימדית.

את התערוכה יזמה אגודת ידידי בצלאל בארצות הברית, ומשתתפים בה 40 מטובי האמנים והמעצבים בישראל בוגרי בצלאל, ביניהם סיגלית לנדאו, שני בר, קובי לוי, דניאלה להבי, רותם גור, נורמן ובלה ועוד

קובי לוי, Slingshot Shoe. צילום: עילית אזולאי

Yuval:

אז את יודעת מה אני הולך לשאול אותך עכשיו… האם נעל יכולה להיחשב יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל? והאם ניתן לקרוא לנעל כזאת אופנה?…

Yaara:

שאלות מעולות 🙂

אני חושבת שכאוצרת אני בדרך כלל שואפת להציג יותר שאלות מתשובות סדורות. אני עובדת המון על המחקר, על בניית הנושאים, על להסביר לצופה כל עבודה גם בפני עצמה אבל גם בקונטקסט רחב יותר. השאיפה שלי היא להציג למבקרים את כל הכלים שייאפשרו להם לגבש תשובה משלהם, ובתקווה גם להגיע לשאלות חדשות. כלומר, ליצור דרך התערוכה חוויה שהיא יותר דיאלוג מאשר ״תמונת מצב״

Yuval:

זה ברור. אבל בכל זאת אני בטוח שיש לך כמה תשובות משלך

Yaara:

בהחלט. השאלה האם אופנה היא אמנות היא שאלה גדולה שיש עליה דיונים סוערים בעולם האופנה. קרל לגרפלד חושב שמעצב הוא מעצב ולעולם לא יהיה אמן. לעומתו יש לא מעט מעצבי אופנה שמחשיבים את עצמם כאמנים לכל דבר. בהקשר של התערוכה הזו – אני חושבת, ובעיקר מקווה – שהמבקרים בסוף הביקור בתערוכה יגיעו למסקנה שנעל יכולה להיות אמנות לכל דבר; במיוחד אם מי שיצר אותה האמין שכך – מהקונספט שלה ועד העשייה והביצוע שלה.

 האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל? התשובה היא בעיני שכן. נעל היא אוביקט שמציע דיונים פילוסופיים על מהות, על צריכה, על אנושיות, על גוף, על מגדר, על פוליטיקה ועוד. לדוגמה, לאורך ההיסטוריה, העובדה שאי אפשר היה ללכת עם נעליים מסויימות הייתה נחשבת לסמל מעמד וכוח; לכן שאלת הלבישות לא משנה לעצם ההגדרה של הנעל. מה שחשוב הוא שאנחנו מזהים שזו נעל. אנחנו מבינים שהיא מהדהדת את כף הרגל, ומתוך כך, את מי שנעל או היה אמור לנעול אותה.

והאם זאת אופנה? שוב, אם מי שיצר אותה מגדיר עצמו כמעצב אופנה אז בעיני זו אופנה לכל דבר. גם אם אי אפשר ללבוש או לנעול אותה. זה בדיוק המקום שבו חלל הגלריה או המוזיאון משלימים את הסיפור

מור פאולה געש, Gaston Persona. צילום: טליה קרודו

נדין רם, Barocco. צילום: אור זהבי

Yuval:

את חושבת שאם הייתי שואל אותך את השאלות האלו לפני כמה שניים היית נותנת תשובה אחרת? לאור המסלול שעברת ממעצבת אופנה לעיתונאית למרצה, חוקרת ואוצרת?

Yaara:

מעניין. אני חושבת שמהרגע שכף רגלי דרכה בעולם האופנה שאלתי את עצמי את השאלות האלה שוב ושוב, אבל לא, לא הייתי יודעת לענות לך עליהן. כשעבדתי בתור מעצבת אופנה, וגם בתור סטודנטית בשנקר, תמיד ריתק אותי שלב המחקר – החיפוש אחרי מקורות השראה, מציאת חיבורים בין העבר לעתיד, ניסיון לחקור מה היה ולאן אנחנו הולכים, ולמה לעזאזל אנחנו כל כך עסוקים בבגדים שלנו. ובנעליים שלנו כמובן. אופנה מעולם לא עניינה אותי במובן הבסיסי שלה – מה יהיה הצבע או הצללית של אותה עונה. עניין אותי להבין למה היא נוצרת, ואיך. ואני חושבת שהיום, כשאני מתמקדת בחיבור של אופנה לעולם המוזיאונים והאקדמיה, אני מוצאת דרכים להגיע אל התשובות האלה

Yuval:

הו! אני חושב שיש לנו כותרת: ״אופנה מעולם לא עניינה אותי״…

Yaara:

ידעתי שיש פה מלכודת עיתונאית!

Yuval:

ככה זה אצלנו! תגידי, עד כמה התערוכה הזו קשורה לתערוכה שאצרת בחולון ועסקה בסטילטו? המשך? פיתוח? הרחבה?

אלכסנדרה רודשטיין, Surrendering Construction. צילום: יח״צ

איה פלדמן, HyBird. צילום: טליה קרודו

Yaara:

התערוכה נולדה מתוך תערוכת הסטילטו בחולון שנקראה ״סינדרום סינדרלה: מסע בעקבות הסטילטו״ והתמקדה אך ורק בנעלי עקב. התערוכה ההיא הראתה את הכוח של עיצוב נעליים בישראל, וכך נולדה התערוכה הנוכחית, שהתפתחה למשהו אחר לגמרי. אגודת ידידי בצלאל – שמנהל אותה היום אודי אורמן – העניקה תמיכה להבאת התערוכה לניו יורק, עם דגש ליוצרים, אמנים ומעצבים מבצלאל. בחרתי לתת דגש לאחת הזוויות שהתערוכה בארץ הראתה – החיבור בין נעליים לאובייקט אמנותי, ומשם בניתי קונספט חדש – A Walk of Art.

הקונסוליה הישראלית בניו יורק העניקה אף היא תמיכה לתערוכה, ומלווה אותה גם ספר בפורמט כריכה קשה שעיצבו בסטודיו רה־לבנט של אמנון אילוז, ויש לתערוכה גם אתר. בסופו של דבר רוב הדגמים בתערוכה החדשה הם חדשים לגמרי ומרביתם מוצגים לראשונה כעת

Yuval:

הצלחת להבין במהלך העבודה על התערוכה מה מושך את המעצבים והאמנים שמשתתפים בה בנעלים? למה דווקא הן? או כמו שאמרת מקודם – למה לעזאזל אנחנו כל כך עסוקים בנעליים?

Yaara:

נעליים הן אוביקט שיש לו כוחות מאגיים. הוא מחובר תרבותית לכל כך הרבה סיפורים מכוננים, מיתולוגיים: מסינדרלה ועד דורותי, אימלדה מרקוס, הרמס, קארי בראדשו… נעליים תמיד מסמלות אוביקט שיש לו כוח לשנות חיים, להפוך סדרי עולם. עוד לפני שאנחנו מסתכלים על הנעל עצמה אנחנו כמעט מתוכנתים כבר מבחינת כל הייצוגים הסמליים שיש לנעל בעבורנו. נעליים לאורך ההיסטוריה היו אוביקט של היקסמות ועיסוק אובססיבי ופטישיסטי, ניתוחים פסיכולוגיים רבים נערכו בהקשר של נעליים והעיסוק האנושי בהן. מה הן מייצגות? איך הן מספרות משהו על הנועל אותן ללא מילים?‎

ומבחינה עיצובית, נעליים הן גם פריט הלבוש היחיד כמעט ששומר על צורתו מבלי שיש בתוכו גוף, ואני חושבת שזה טוען את הנעליים במשמעות עוד יותר עמוקה. הנעדר תמיד נמצא בתוכן

Yuval:

וואלה, לא חשבתי על זה. מעניין! אז שנייה לפני שנסיים אי אפשר בלי להגיד מזל טוב על התערוכה שמתוכננת לסוף השנה במוזיאון העיצוב חולון על רונית אלקבץ. מאוד מאוד מסקרן מה את מתכננת לנו שם‎

Yaara:

יש לי את הכבוד העצום לעבוד עם מוזיאון העיצוב חולון, וגם לשתף פעולה בבניית התערוכה הזאת עם משפחת ישר ואלקבץ. עוד מוקדם מאוד לספר מה עומד להיות בה, אבל היא נוצרת בשיתוף פעולה בין שלומי אלקבץ, אחיה של רונית ושותפה לעשייה המקצועית‎

Yuval:

נמתין בסבלנות‎. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Yaara:

כן. אני רוצה גם להגיד שהתערוכה נוצרה בהמון תמיכה של גורמים משמעותיים שעזרו לה לרחף כל הדרך לניו יורק: אגודת ידידי בצלאל, בצלאל ונשיא בצלאל, עדי שטרן; תמרה יובל ג׳ונס, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל; אליאורה גינזבורג, שמלמדת ביד רמה את תחום הנעליים בבצלאל כבר מעל שני עשורים וייעצה לתערוכה; איתן קאופמן; הקונסוליה הישראלית בניו יורק; וגם בית דניאלה להבי, שהיו חלק מנותני החסות לתערוכה

Yuval:

יפה!

נורמן ובלה, טל ארבל, בשיתוף Alessandro Briganti ,Cenerentola Nostra. צילום: יח״צ