דפנה שרתיאל, כחול לבן, מתוך התערוכה ״תשעה קירות אמן״ במקום לאמנות

התקופה הכחולה של דפנה שרתיאל


0

תגובות


בקבוק מים מינרליים, מיכל ווינדולין, העמוד הראשון של עיתון הארץ והדיוקן של בנימין נתניהו: את כולם בנתה דפנה שרתיאל מאבני זכוכית, כשהיא ממירה שפה דיגיטלית (פיקסלים) למדיום קראפטי עתיק (פסיפס), בקיר האמן שהיא מציגה בימים אלו במקום לאמנות בקריית המלאכה בתל אביב

בתחילת דרכה האמנותית, קיבלה דפנה שרתיאל ספק עצה, ספק אזהרה: ״אי אפשר לעשות אמנות רלוונטית להיום בתחריט״, נאמר לה. ״אבל, יש בי תשוקה גדולה – דווקאית? – לחבר בין העולמות״, היא אומרת. ״תמיד אהבתי פיקסלים, גליצ׳ים, וכיוצא בזה. במיוחד ריתק אותי השילוב של תכנים ונושאים עכשוויים המיושמים בטכניקות עמלניות־מסורתיות־עתיקות״.

שרתיאל, שלמדה עיצוב גרפי בבצלאל, עבדה במשך 15 שנה בסטודיו לעיצוב שהתמחה בשילוט אמנותי. לפני כ־12 שנים הרגישה צורך עז לחזור ולעסוק בתחום ההדפס, שאותו למדה בבצלאל, והצטרפה לסדנת ההדפס בבית האמנים בתל אביב. מאז העמיקה והתמחתה בתחום, וכיום בנוסף לפעילותה בסדנה יש לה גם סטודיו קטן עם שני מכבשי הדפס. את המשיכה שלה לתחום התחריט וההדפס המסורתי – ״העמלני, החומרי, המלוכלך״ – היא מסבירה כתגובה לשנים ארוכות של עבודה מול מסכי מחשב, ויצירה וצריכה של דימויים דרכם. בימים אלו היא מציגה עבודות חדשות כחלק מהתערוכה ״תשעה קירות אמן״ ב״מקום לאמנות״ בקריית המלאכה (אוצר: ניר הרמט).

דפנה שרתיאל, דיוקן של בנימין נתניהו, מתוך ״כחול לבן״ במקום לאמנות

בתערוכת היחיד שלה DISORDER, שהתקיימה ב־2013 בגלריה השיתופית P8 (שבה הייתה חברה), שרתיאל הציגה הדפסים ותחריטים בנושאים הלקוחים מעולם המחשב והדיגיטל, ביניהם הודעות שגיאה, אמוטיקונים ודימויים מפוקסלים. ״התערוכה הותירה אותי מתוסכלת מעט, בתחושה שלא הצלחתי להעביר את המסר: הקהל ברובו לא ידע להבחין בין הדפס תחריט שנוצר מפלטה שנחרטה ביד ונצרבה בחומצה, להדפסה דיגיטלית ישירות מהקובץ…״.

בשנים שלאחר מכן אהבתה הרבה לפיקסלים משכה אותה לסדרת עבודות נוספת שבה ציירה את הדימויים המפוקסלים באספלט (נוזל חום המשמש בהדפס) – במכחול קטן, פיקסל אחרי פיקסל – על גבי דיקטים, ״מה שגרם לדימויי המלחמה שצילמתי מהטלוויזיה ולדימויים אחרים להראות חמימים ונוסטלגיים משהו״. בשנתיים האחרונות היא חוקרת ולומדת את תחום הבנייה – מסמרים, אבנים, בטון, פסיפס – ומנסה לבדוק אם ואיך אפשר לומר משהו משמעותי באמצעות טכניקות מגושמות כאלו, שגרמו לה ליצור ב־2015, באמצעות 30,000 מסמרים שחורים קטנים עבודה בנושא עמוד ענן.

״רוב הנסיונות עוד לא הבשילו; שלא לומר, נכשלו…״, היא אומרת, ״אבל ביניהם גם מצאתי דרך לייצר בעצמי אבני פסיפס מבטון בגוונים שונים, שיצקתי לתוך תבנית מאולתרת ממגן סירים מסיליקון, ושאיתם יצרתי את הדיוקן של בר רפאלי שמוצג בתערוכה במקום לאמנות. בתחילת ׳התקופה הכחולה׳ שלי – שבה התחלתי ליצור הדפסים בגוון כחול, בנושאים כחולים (׳ווינדולין׳) – גיליתי בחנות לחומרי מלאכת יד את אבני הזכוכית בארבעת הגוונים של כחול, הוקסמתי, והתחלתי ליצור דימויים לסדרת הפסיפס ׳כחול לבן׳״.

דפנה שרתיאל, דיוקן של בר רפאלי

בקבוק מים, מיכל ווינדולין

מעבר לשם הטעון של הסדרה, ״שלא לומר חתרני״, שרתיאל מספרת שעניין אותה למצוא ולייצר דימויים שהתרגום שלהם למונוכרום כחול יהיה ״מוצדק והגיוני״, החל בדימויים שהם כחולים במקור – בקבוק מים מינרליים, מיכל ווינדולין – ועד דימויים אחרים עכשוויים, שהכחול מעצים אותם, כמו דימויי המלחמה, או מוסיף להם רובד רגשי נוסף, כמו העמוד הראשון של עיתון הארץ או הדיוקן של בנימין נתניהו.

״בסדרת העבודות הנוכחית אני ממשיכה בחקירת אפשרויות התימצות וההפשטה של דימויים בעלי משמעות מקומית ועכשווית, באמצעות המרת שפה דיגיטלית (פיקסלים) למדיום קראפטי עתיק (פסיפס). בעידן של עודפות ויזואלית והצפה של דימויים רבים ומתחלפים במדיה הווירטואלית – אני חשה צורך לייצר דימויים מובחרים ולקבעם בחומר עמיד וקשיח – בפלטות מתכת ונייר (הדפס), בדבק ובאבנים (פסיפס).

״מההבט הטכני – לצד ההתמודדות עם התימצות הצבעוני – יש גם את האתגר של ההפשטה הצורנית לכמה שפחות פיקסלים. בעבודת מחשב אינטנסיבית (ועמלנית כשלעצמה) – אני בודקת אין־סוף אפשרויות הקטנה ופוסטריזציה (לחמש רמות אפור), עד שאני מגיעה (או לא) לאותו גבול חמקמק שבין המזוהה למופשט״. שלב הבחירה בין כל עשרות האופציות, היא מוסיפה, תמיד קשה. ״יש לי נטיה לרצות לייצר ׳הכל׳, אבל גם בזה אני רואה כשיעור באיפוק. שלב הדבקת הפסיפס עצמו הוא הפרס על כל ההכנות המייגעות – שלב ה׳ריפוי בעיסוק׳. כיף אדיר לראות את השורות מתמלאות והדימוי נרקם לאיטו.

״גם בשלב זה לא חסרים אתגרים טכניים, הנובעים בעיקר מגודלן הלא אחיד, ומ׳דפקטים׳ אחרים של אבני הזכוכית. אני נאלצת למיין את האבנים לאיכויות שונות ולגדלים שונים – בשעה שההבדלים הם די מיקרוסקופיים – ולתקן לקויות שאפשר לתקן. לוקח לי מספר ימים לסיים הדבקה של עבודה קטנה, ואילו על הגדולה – ׳הארץ׳, 54/81 ס״מ, שזה 4,374 אבנים להדביק – עבדתי במשך כמה שבועות. ההצעה להשתתף בתערוכה תפסה אותי ממש באמצע הסדרה, כך שיש באמתחתי עוד דימויים רבים הממתינים להגשמתם בפסיפס הכחול…״.

העמוד הראשון של עיתון הארץ, מתוך התערוכה. 4,374 אבנים בדיוק

תהליך העבודה

איך ולמה בחרת את העמוד הספציפי של הארץ?

״הבחירה ב׳הארץ׳ מכל העיתונים הייתה בגלל השם שלו, האיקוניות של העיצוב והמשקל הרב שיש לו בתרבות המקומית. הבחירה בדף הספציפי  (מתוך כ־40 שהורדתי מהרשת וכ־20 שעיבדתי – נעשתה משיקולים אסתטיים־קומפוזיציוניים בלבד״.

עד כמה חשוב לך שמי שצופה בעבודה יוכל לזהות במדויק את הדימוי – גם בכלל וגם במבט ראשון?

״השיקולים הם לפני הכל ביני לבין עצמי, ללא מחשבה על צופה או קהל עתידי. השאיפה שלי היא לנסות להגיע הכי קרוב למצב שבו הדימוי הופך מופשט לגמרי, ובתנאי שהתוצאה המפוקסלת תהיה בעלת ערכים אסתטיים משל עצמה. כמובן שמשמח אותי מאד להיווכח כי לא מעט מהצופים בעבודות – נהנים מהתעתועים האלה כמוני״.