ספרי הוצאת נובה. עיצוב ואיור: אור רוזנשטיין

מישהו נופל מהשמים. יש משהו נפלא מזה כדי ליצור עניין?


0

תגובות


״יש קלישאה לגבי עטיפות של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, לא רציתי את זה בשביל נובה: הדמויות כאן מעניינות, חזקות, הן לא חיכו לי שאבוא לאייר אותן״, אומרת אור רוזנשטיין, המאיירת והמעצבת של ספרי הוצאת נובה, שהוקמה במטרה לתת במה לקולות שבדרך כלל מודרים מז׳אנר הפנטסיה והמדע הבדיוני

Yuval:

הי אור, בוקר טוב. מה שלומך?

Or:

מצוין, מה שלומך?

Yuval:

מעולה גם כן. לצערי לא יצא לי לראות עדין את העטיפות של נובה בחנויות, ואני סקרן להחזיק ביד את הדבר האמיתי! לפני שנדבר על הכריכות, מה את יכולה לספר על ההוצאה?

Or:

הוצאת נובה היא הוצאה של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה שהוקמה לפני קצת יותר משנה על ידי דידי חנוך, במטרה מוצהרת לתת במה לקולות שבדרך כלל מודרים מהז׳אנר (אפילו די באלימות). ראו בה אור עד כה שלושה ספרים: ״חייו של טאו״, ״מת ברובו״ ו״עקורה״ החדש שיצא ממש לאחרונה ומקבל ביקורות מעולות.

דידי ואני מכירים דרך קהילת המד״ב והפנטסיה הישראלית. אנחנו גיקים!

יצא לי להתנדב הרבה בעבר בפעילויות של הקהילה בתחום העיצוב, ואנחנו גם חברים בפייסבוק, אז הוא ראה הרבה עבודות שלי, ואני הכרתי את עבודתו כי הוא מתרגם ידוע. הנושא של הוצאת ספרים חדשה עלה ערב אחד כשהיינו במסיבה, וכל כך רציתי לקחת חלק במשהו כזה. הייתי חייבת לקבל את הפרויקט

Yuval:

מגניב. מה הייתה העטיפה הראשונה שאיירת? ומה את יכולה לספר על תהליך העבודה?

Or:

את נובה התחלתי קודם כל מהלוגו, שלמיטב זכרוני התלווה לקמפיין הדסטארט שעזר להתחיל את ההוצאה. לאחר מכן התחלתי לעבוד על הספר ״חייו של טאו״, שנתן את המתווה הכללי לשאר העטיפות. התהליך עם טאו היה ניסיוני כי עוד לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת.

בהתחלה ניסיתי לאייר דמות שמכסה את העיניים, כי לא רציתי ליצור דמות ספציפית שתהיה מאופיינת לחלוטין בראש של הקורא עוד לפני שהוא פתח את הספר. רציתי לתת מרחב לדמיון, כי זה הדבר הכי חשוב כשאנחנו קוראים, בעיקר בז׳אנר הזה. מהר מאוד ירדו הידיים ונכנסנו לסרטים של אפיון הדמות, אז החלטתי לרדת מזה וללכת על אלמנט אחר שמאפיין את הספר, והוא אמנויות הלחימה. אני לא רוצה לספיילר, אבל יש בספר מוטיב חייזרי פולשני שבא לידי ביטוי בטקסטורת חלל מגניבה, שהחלטתי להשתמש בה בסופו של דבר

חייו של טאו. העטיפה הסופית

הסקיצות ל״חייו של טאו״

Yuval:

אמרת שרצית לתת מרחב לדמיון, כי זה הדבר הכי חשוב כשאנחנו קוראים, בעיקר בז׳אנר הזה. את יכולה להרחיב? מה שונה בז׳אנר הזה משאר התחומים ואיך זה קשור לעטיפות?

Or:

ובכן, כשאני קוראת, אני אוהבת לדמיין את הדמויות בעצמי. אתה יודע, כמו שהרבה פעמים איכשהו יש רגש קטן של אכזבה כשעושים סרט מהספר שאהבת והליהוק או הסגנון לא יוצאים בדיוק כמו שדמיינת.

יש קלישאה לגבי עטיפות של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, שהרבה פעמים סובלות מהעמסת יתר של אלמנטים, איורים מאוד מפורטים או אפילו דימוי מצולם מהסרט, או של דוגמנים שליהקו במיוחד בשביל העטיפה. לא רציתי את זה בשביל נובה: הדמויות כאן מעניינות, חזקות, הן לא חיכו לי שאבוא לאייר אותן וזה גם לא התפקיד שלי. לכן החלטתי להתמקד באווירה של הספרים, לבנות דימוי שהקורא ירצה לגעת בו, יחסית מינימליסטי עם פלטות צבעים מוגבלות

Yuval:

מסכים לגבי הקלישאה ושמח שנטשת אותה מאחור. מה היה שונה – אם בכלל – בעבודה על שני הספרים האחרים של ההוצאה לעומת או בהמשך לספר הראשון?

Or:

בשני הספרים האחרים כבר היה קל יותר בצורה משמעותית, ולא רק בגלל שכבר היה לנו גריד ברור לעטיפות. משהו בספר השני, ״מת ברובו״, תפס אותי בצורה כזאת והצית לי את הדמיון, כך הדימוי יצא מושלם כבר בסקיצה הראשונה. מישהו נופל מהשמים: יש משהו נפלא מזה כדי ליצור עניין?

בעבודה על ״עקורה״, הספר השלישי, פשוט הייתי צריכה לבחור דימוי. התלבטתי לגבי זה, כי הספר עשיר בדימויים, ויש שם הרבה אלמנטים קסומים של ממלכה פולנית. בחרתי להשתמש במוטיבים של היער והעיירה שהם הצירים המרכזיים בסיפור, אבל גם במחשבה הישראלית על פולין

Yuval:

וזה הכל מדע בדיוני, כן?

Or:

ופנטסיה!

Yuval:

אה, נכון. אז אם לחזור למה שדיברנו עליו קודם, אני תוהה אם זה טוב או לא שהספרים לא נראים כמו איך שאנחנו מצפים שספרי פנטזיה ייראו; שהם נראים יחסית כמו ספרים ״רגילים״, גם אם האיור טיפה מרחיק אותם משם

Or:

אני מקווה שלא! תראה, בכל אחד מהספרים כן יש אלמנט ״מוזר״, ודברים לא ריאליסטיים, בכל זאת על זה הספר. אבל בכנות, נראה לי שאם נלך לאותה קלישאה כל הזמן, באיור או בכתיבה, התחום לא יתפתח, וזה הרי אמור להיות התחום הכי חדשני וניסיוני שיש. הרי בשביל זה נובה הוקמה בדיוק, כדי לחדש ולבחון את הגבולות של הז׳אנר. הקוראים ״הכבדים״ מהתחום פוגשים את הספרים בכנסים ובאינטרנט, אבל תאר לך שהעטיפה היא כזו שיכולה למשוך קהל חדש לתחום? הרי התפקיד שלה הוא לגרום לאנשים להרים את הספר

Yuval:

אני בעד! ‎

וכשאת מסתכלת על הסגנון האישי שלך, זה היה שונה לעבוד על העטיפות של ההוצאה לעומת, נגיד, האיורים שלך לאיך זה שמפסיקים לאהוב? מאת נרי אלומה בהוצאת הקיבוץ המאוחד?‎

Or:

שונה ודומה. אני לא בשלב שאני נצמדת לסגנון איורי אחד, אבל אני כן אוהבת לשאול את עצמי מה הפרויקט צריך כשאני באה לעבוד עליו.

״איך זה שמפסיקים לאהוב?״ הוא ספר על גירושין שמיועד לילדים ומאויר כולו בטושים, אז מבחינת טכניקה הוא כמובן שונה. אבל מבחינה אנליטית נשארתי אני, שמנסה לזקק משהו מהסיפור כשאני באה ליצור דימוי. משהו אמוציונלי שמשאיר מקום להשלמה של הצופה: לא לתאר סצנה שבה, לדוגמה, רואים את ההורים אורזים חפצים, אלא לתת רק את הארגזים, שלכל אחד מהם פוטנציאל אחר. לא לתאר את השיחה שבמהלכה ההורים מודיעים לילדות שהן מתגרשים, אלא לתאר את נקודת השבר שבה המשפחה המלוכדת במילה אחת פתאום מתפרקת.

Yuval:

אז מה העטיפה הבאה לנובה?‎

Or:

אני עוד לא יודעת, דידי לא מגלה לי!‎

Yuval:

קטעים. ותכניות בכלל לעתיד?‎

Or:

שאלה יפה וטובה שאני שואלת את עצמי הרבה לאחרונה. אני מסיימת עכשיו את תכנית ״יזמי העיצוב״ של עמותת לצאת מהקופסא ומקווה שזה יביא עוד הרבה פרויקטים ושיתופי פעולה חדשים ומעניינים: ספרים, איור, מיתוג, תערוכות, מוצרים – לחקור מה עוד יש לתחום העיצוב ולי להציע אחד לשניה

Yuval:

נייס! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Or:

על עצמי או מסר לעולם?‎

Yuval:

מה שתרצי‎

Or:

תפקידנו כמעצבים, מאיירים ואמנים הוא לשמר ולפתח את הדמיון והחמלה בעולם. אנחנו זקוקים לזה עכשיו במיוחד, אז בואו נשתדל יותר

Yuval:

בהחלט