שולמית לוין, צילום: רן ארדה

השיבה הביתה


0

תגובות


משתתפי התערוכה Home Sweet Home? בבית בנימיני בוחנים את מושג הבית מתוך נקודות מבט אישיות, המתלכדות ומציבות מראה לכמיהה האוניברסלית אל בית מגונן ומכיל, שקיים אולי רק באגדות או בחלום האמריקאי

שרון פזנר, צילום: רן ארדה

מקובל לחשוב שכל אדם נושא בתוכו מושג של בית. זיכרון להתרפק עליו, מעין תמונה אידילית של ״מה שבית צריך להיות״. ויחד עם זאת, כמעט לכל אדם יש נקודת התפכחות, שבה הבית המדומיין פוגש את המציאות היומיומית, את הזיכרון הקונקרטי או את הסיפור האישי. והסיפור הזה הוא לעתים אפרורי ואולי טראומטי, לעתים חמוץ ולא מתוק כמו השיר האמריקני Home Sweet Home, שהפך למעין המנון עממי הסוגד לבית הטוב והמגונן. וככל המנון, הוא מנסה לספר סיפור ולנסוך מסרים בתודעה. הוא מתאר את אחד היסודות הדמיוניים של אותה ״אמריקה הנהדרת״ שהנשיא החדש טראמפ הבטיח לבוחריו לחזור אליה, או להחזיר אותה הביתה.

מושג הבית מעסיק לא מעט יוצרים ואוצרים וזוכה להתייחסויות מזוויות שונות בתולדות האמנות. יתכן שיש משהו ברוח הזמן (טראמפ, אמרנו?), המניע תנועת מטוטלת של עיסוק אמנותי בבית, ואולי זה רק מקרי ששתי תערוכות הנפתחות כמעט במקביל בחרו בנושא ואף בשמות דומים, הנשענים על אותו מיתוס ביתי. בתערוכה Home Sweet Home? המוצגת בבית בנימיני, יצאו האוצרת מירב רהט והמשתתפים לחקור את הפער בין האידיליה המוצגת בשיר ובתפיסה החברתית הרווחת, המסופרת בסיפורי ילדות ובמיתוסים לאומיים, לבין המנעד הרחב של רגשות, תפיסות ומחשבות שמעורר המושג בית. בתערוכה האחרת, שתיפתח בקרוב במוזיאון ישראל תחת הכותרת ״אין כמו בבית״, אספה האוצרת עדינה קמיאן קשדן עבודות ״ביתיות״ של אמנים ידועי שם בני תקופות שונות – מסלבדור דאלי ומרסל דושאן ועד נבט יצחק ואריאל שלזינגר – והיא מציבה אותן בקונטקסט הביתי, כאילו ״מחזירה אותן למקומן״, ומשרטטת בית מטאפורי, שאיבריו חורגים מתחום השימושיות לעולם השיבוש האמנותי וחסר הגבולות.

מלי דורי, צילום: רן ארדה

הבית המדומיין פוגש את המציאות היומיומית או את הסיפור האישי. והסיפור הזה הוא לעתים אפרורי ואולי טראומטי, לעתים חמוץ ולא מתוק כמו השיר האמריקני Home Sweet Home, שהפך למעין המנון עממי הסוגד לבית הטוב והמגונן. הוא מתאר את אחד היסודות הדמיוניים של אותה ״אמריקה הנהדרת״ שהנשיא החדש טראמפ הבטיח לבוחריו

נעה לוין חריף

התערוכה בבית בנימיני Home Sweet Home? היא התערוכה השנתית של עמותת אמנים יוצרים – עמותה המאגדת יוצרות ויוצרים מתחומי הקראפט (מלאכת יד, אומנות). היא משלבת עבודות של יוצרי ״אמנות שימושית״, כזו שמצופה ממנה לרפד, לרהט ולצייד את הבית, לצד עבודות של אמנים העוסקים באמנות לשמה. אלה גם אל בוחנים את המושג ״בית״ מתוך עולמות התוכן והאסוציאציות האישיות שלהם. נקודות המבט השונות העולות מן העבודות מציפות סיפורים אישיים, שמתלכדים והופכים אוניברסאליים, ומגלים מגוון פרשנויות למושג המורכב והטעון.

״תהליך העבודה החל בסדרת הרצאות, בהן פרשתי היבטים שונים לעיסוק במושג בית בתחומי האמנות, העיצוב, השירה וכדומה, ובסופה הזמנתי את היוצרות והיוצרים להגיש הצעות רלוונטיות לתערוכה״, אומרת רהט. מתוך כ-80 הצעות שהוגשו בחרה רהט כ-35, ומתוכן עוד הודק הקונספט וחודד בתהליך עבודה ממושך.

מאז הוקם בית בנימיני, לפני חמש שנים, הוא מצליח ליצור שילוב בין אמנות, עיצוב ואומנות (קראפט), באופן שנותן ביטוי למתחים בין הדיסציפלינות אך גם מטשטש את ההיררכיות המסורתיות ביניהם. גם בתערוכה זו מציגים יוצרים מדיסציפלינות שונות.

האם חשת בצורך לגשר על פערים באיכות האמנותית בין יצירות קראפט ליצירות אמנות?

״היה לי חשוב לעבוד עם היוצרים כל אחד בדרכו, על מנת לדייק את המסרים ולהעניק לכל עבודה עוד עוצמה, ורבדים שיתגלו באופן ההצבה שלה בתערוכה. הסיפור שנטווה דרך היחסים שנוצרים בין העבודות לבין המרחב והצופה המתבונן בהן, הופך ׳דבר׳ ל׳אובייקט׳ ו׳מלאכת יד׳ לאמירה אמנותית״.

לדעתך יש קראפט קונספטואלי?

״אם בעבר הייתה הפרדה ומעין דירוג היררכי בין אמנות, עיצוב וקראפט, לפי סדר ׳נחשבות׳ זה, כיום הדיסציפלינות מתמסמסות אחת לתוך השנייה וטכניקות של קראפט הן חלק משפה אמנותית אצל יוצרות ויוצרים מוערכים בשדה האמנות. ריקמה הופכת כלי רישום, קרמיקה, טקסטיל וטכניקות מלאכה משמשים כלי ביטוי אישי ואמצעי לאמירות רעיוניות של יוצרים.

״בתהליך העבודה לקראת התערוכה זיהיתי את עולמות התוכן שמניעים את העבודה של כל אחת מהמשתתפות ודנתי איתן בדרכים להטענת המשמעויות לתוך האובייקטים, כך שהחשיבה הקונספטואלית רבת הרבדים לגמרי מובנית ביצירה״.

רהט: אם בעבר הייתה הפרדה ומעין דירוג היררכי בין אמנות, עיצוב וקראפט, לפי סדר ׳נחשבות׳ זה, כיום הדיסציפלינות מתמסמסות אחת לתוך השנייה וטכניקות של קראפט הן חלק משפה אמנותית אצל יוצרות ויוצרים מוערכים בשדה האמנות. ריקמה הופכת כלי רישום, קרמיקה, טקסטיל וטכניקות מלאכה משמשים כלי ביטוי אישי ואמצעי לאמירות רעיוניות של יוצרים.

נעמה בנזימן, צילום: רן ארדה

דליה זרחיה, צילום: אבי חי

רהט מציינת לדוגמא את עבודתה של שולמית לוין, המפסלת בתים בבצק של לחם ותופרת בדים צבעוניים ישנים שאספה בבית ילדותה, כפרוסות רכות בכיכר הלחם האחיד. גילה לפידות מפרקת ומרכיבה שוב ושוב מודל של בית, כשואלת אודות מהותו של הבית כמבנה, אך למעשה תוהה בעיקר אודות השינוי שעובר ״הבית הפנימי״ שאנו נושאים בתוכנו – בית שנאלץ להִבנות ולהתפרק שוב ושוב כדי לשרוד.

הבית הוא נושא מאוד שגור ומוצג בתערוכות רבות, עד שעולה השאלה כמה אפשר עוד לחדש במבט אמנותי על הבית. בתערוכה הנוכחית בחרת ״ציר עלילתי״ מסויים ובנית סביבה של עבודות מסוגים ומחומרים שונים, הדורשות התנהלות פיזית במרחב.

״הנושא בית לכאורה שחוק אך תמיד רלוונטי ורב רבדים. אין אדם שיכול להישאר שווה נפש למול המושג הזה – כפי שאפשר לראות מהמנעד הרחב בתערוכה (וכפי שיהיה אפשר לראות בתערוכה שתפתח במוזיאון ישראל בסוף החודש, שעוסקת באותו נושא אך מנקודת מבט שונה). בקומה התחתונה בניתי לכאורה מבוא, שפותח שאלות, ובקומה השנייה טוויתי מסע מזיכרונות ילדות, געגועים ופצעים, לצד אמירות קונספטואליות. המסע בתערוכה מתחיל ממושגי יסוד: העבודה המוזכרת של שולמית לוין, ׳לחם-בית׳ ולצידה עבודת פיסול בקמח של עדנה פישר, תבנית בית שיכולה להתעופף ולהתרסק בכל רוח קלה. השימוש במזון בסיסי מעלה שאלה אודות הבית כאלמנט הכרחי לקיום האדם. לצד אלה עבודותיה של שרון פזנר עוסקות בחומרי היסוד של המבנה – ברזל בניין, בטון, חומרים מתחום הריצוף, מסמרים – המאפשרים בניית שלד למבנה המכיל את חיינו. בעבודה ׳רפאים׳ של הילה ליזר בג׳ה היא משכפלת ובוחנת את הצורה הביתית היסודית, כשהיא נגזרת ביריעה שקופה ופריכה, המתנפנפת בכל רוח.

הפרוייקט ״זיכרון מוגן״  עוסק בשאלה מה קורה למושג הבית עם המעבר למקום הפרדוקסלי הנקרא דיור מוגן. מעבר שכרוך בנטישה ופירוק של הבית שבו התגורר אדם בשנות חייו הבוגרות והפעילות, מקום שבו גידל משפחה, צבר רכוש וטווה סיפור חיים

עדנה פישר, צילום: אבי הירשפלד

עדנה פישר, צילום: אבי הירשפלד

״במיצב 'אישה-בית', נועה לוין חריף מגיבה ומאפשרת הצצה לסיטואציות כאילו קומיות, הנגזרות מהתפיסה התרבותית לפיה האישה היא יסוד הבית. בפרשנות המילולית של לוין חריף האישה נושאת ממש על גבה את הבית והמשפחה״.

למולה, מציגה רהט בחירה לא קונבנציונלית, של עבודה שנעשתה עם דיירות קשישות בבת משען בנאות אפקה. הפרוייקט ״זיכרון מוגן״  עוסק בשאלה מה קורה למושג הבית עם המעבר למקום הפרדוקסלי הנקרא דיור מוגן. מעבר שכרוך בנטישה ופירוק של הבית שבו התגורר אדם בשנות חייו הבוגרות והפעילות, מקום שבו גידל משפחה, צבר רכוש וטווה סיפור חיים. את הפרויקט המורכב הובילו יהודית הנדלזלץ ושושי וקסמן יחד עם אבי סביליה וענבל טימור, שעבדו עם הדיירות בקהילה, לנסח וליצור אלמנט בעל משמעות אישית עבורן.

״אמנות היא הזדמנות לשאול שאלות, למתוח גבולות  ולהתנסות לא רק במה שמוכר, אלא להיפך להיפתח לאפשרויות חדשות. הפרויקט הזה הוא נקודת התחלה מעניינת  לבחינה של מערכת היחסים בין אמנות לקהילה כמו גם לבחינת מקומה של אמנות ככלי לשינוי או להעלאת תודעה לנושאים שונים בתוך החברה״, אומרת רהט.

בתערוכה עוטפת את גרם המדרגות המובילות לקומה השנייה בבית בנימיני עלווה צפופה של שיח מטפס, מעשה ידיו של אמן הטקסטיל איתמר שגיא. המעבר בין הקנוקנות והעלים (התפורים מבד) מעלה מחשבה על ההבדל בין צמיחה לעזובה, בין גן ביתי לבין השתלטות וגידול פרא. עבודתה של דליה זרחיה עוסקת בסודות, ואילו המיצב של דנה לוי עוסק בשאלת החיבור בין בית ומקום. נעמה בנזימן שואלת האם המושג ״ביתי הוא מבצרי״ שואלת אם העוצמה והחוזק טמונים באדם או במבנה.

״סימן השאלה הניצב בשם התערוכה הוא שמניע את היוצרים והמבקרים להרהר במהותו של ׳בית׳ – מושג יסוד בהבניית דמותו של אדם״. רהט מסיימת את מאמרה בקטלוג התערוכה בשורות של יהודה עמיחי (שאת מקורן חיפשה במשך זמן רב): ״אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם. הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות. או כי הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה שיצא מן הבית״ (מתוך ״אהבה הפוכה״ בקובץ ״ברוח הנוראה הזו״, הוצאת ספריית פועלים 1961).

ביום שישי 10.2 יתקיים שיח גלריה בתערוכה והשקת הקטלוג.