צ׳יהרו שיוטה, Where are we going. צילומים: ענת מרוק

החודש הלבן


0

תגובות


תגיות: 
צ׳יהרו שיוטה

״לאן אנחנו הולכים?״ שואלת צ׳יהרו שיוטה את הקונים בבית הכלבו בון־מרשה בפריז, בין מדידה למדידה ובזמן שהייה במסעדה הממוקמת בקומה העליונה, שממנה נשקף במלוא הדרו המיצב שלה, המורכב מרשת סבוכה ומסועפת של חוטי צמר לבנים. מה קורה כשמיצב אמנות מוצג בבית כלבו, תוהה ענת מרוק, כשבמקביל מציגה שיוטה בימים אלו מיצב נוסף במוזיאון תל אביב

לפני שבעה חודשים ניסינו לעשות סדר בספריה שלנו, ולמיין מי מבין מאות הספרים שאספנו במהלך חיינו ימשיכו איתנו הלאה ומאלו ניפרד. בסופו של דבר רוב הספרים נשארו, נארזו בארגזים והועלו לבוידעם של הדירה, שהלכה והתרוקנה לגמרי מכל שאר אלפי החפצים שמילאו אותה. את הכל (אבל הכל!) העברנו הלאה לחברים ולמשפחה, ומצוידים בארבע מזוודות בלבד עלינו על מטוס בדרך לפריז. הרהרתי בחוויה המכוננת הזו שממשיכה להדהד וללוות אותנו יום־יום, כשהתבוננתי במיצב המרשים של האמנית צ׳יהרו שיוטה, המוצג בימים אלה בבית הכלבו בון־מרשה בפריז עד יום שבת (18.2).

שיוטה, אמנית ממוצא יפני החיה בברלין, מציגה עבודות הנעות על הטווח בין מיצבים ומיצגים אמנותיים העוטפים ומקיפים את המבקר, ומקיימת שיתופי פעולה חשובים עם אמנים שונים מתחומי אמנויות הבמה. עבודותיה מתאפיינות בהתייחסות ישירה או עקיפה לתת מודע ולחלומות, לתנועה ולזמן, והיא משתמשת תדיר בחומרים המזוהים עם עבודת ייצור עמלנית, נשית, כגון בדים וחוטי צמר. בימים אלו מוצג מיצב נוסף שלה במוזיאון תל אביב המתכתב עם סדרת התחריטים של פיראנזי בשם ״בתי הכלא של הדמיון״.

״לאן אנחנו הולכים?״ שואלת אותנו שיוטה, או יותר נכון את קהל המבקרים ב״קתדרלת המסחר״, כפי שהיטיב לכנות את בית הכלבו אמיל זולא. לאן כבר אנחנו יכולים ללכת כשאנחנו לכודים ועטופים באין־ספור קורים של הרגלים, התניות, מחויבויות חברתיות, רגשיות ומוסריות, וכמובן במאות (אלפי?) מוצרי צריכה, אותם חפצים שאנחנו אוספים באדיקות בעודנו משוטטים בהיכלי קניות מפוארים ומתמסרים לאותם מנגנוני שיווק שהומצאו ושוכללו בבון־מרשה.

המיצב של שיוטה מורכב מרשת סבוכה ומסועפת של חוטי צמר לבנים, הכולאים בתוכם – או לחליפין מייצרים מתוכם – מגוון מבנים, חללים וחפצים מעולם הניווט והשיט. הוא מתפרש על פני שלושה אזורים בחלל החנות: חלונות הראווה הגדולים (אחד מהמאפיינים המרכזיים של שיטת השיווק שפיתחו מייסדי החנות, הזוג בושיקו) שזורים בחוטי צמר האורגים לתוכם מצפנים, מפה וטלסקופ, ומזמינים את קהל הרחוב אל תוך החנות עצמה, שבה ממשיך המיצג בחלל המרכזי הגדול. מעל דוכני הקוסמטיקה ובין שני גרמי המדרגות הנעות (עוד אחד מסמלי החנות) מרחפים 150 גופים הבנויים ממוטות דקים של ברזל שחור, ומתוכם ומסביבם משתרגים חוטי צמר לבנים באופן המפסל אלמנטים הדומים לסירות, לנוצות ענק או לעלי שלכת מרחפים.

בגב החנות נמצא אזור שלישי, מנהרה הבנויה גם היא מהסתעפות סבוכה של חוטי צמר לבנים, ובתוכה אפשר לצפות בסרט וידאו המתעד את העבודה, לקבל מידע נוסף וכן – איך לא – לקנות מזכרות כמו תיקים, מחברות ומחזיקי מפתחות עם מוטיבים של העבודה (חוטי צמר לבנים). ובאותה הזדמנות גם להיזכר שאנחנו חלק ממכונת השיווק הבלתי נלאית של תאגיד מוצרי היוקרה LVMH, הבעלים העכשוויים של הבון־מרשה. ההקשר השיווקי מהווה חלק בלתי נפרד מהמיצב: דף המידע המחולק במקום מסביר שמקור הצבע הלבן של חוטי הצמר נובע מ״החודש הלבן״, מושג שטבע בושיקו ומבשר את מבצעי המכירות של מוצרי הטקסטיל לבית, שהיו נהוגים בחודש ינואר ה״חלש״ יחסית לאחר שיאי המכירות של חג המולד.

חנויות הכלבו היו החללים הציבוריים הראשונים שהיו מחוממים ומוארים בחשמל. העיצוב שלהן הושפע מעיצוב תפאורה לתאטרון והתקיימו בהן הופעות, תערוכות של אקזוטיקה, קונצרטים וירידי תרבויות זרות, במטרה למשוך ולשעשע את קהל הקונות (בעיקר), וחשוב לא פחות ״להעסיק״ את הבעלים והילדים שנלוו אליהן, ובכך לשחררן מכל עול ומחויבות משפחתית. כחלק מאותה מסורת קיבלו בשנים האחרונות מגוון אמנים, כגון האמן הסיני אי ווי ווי (Ai Weiwei) והמעצב האמריקאי תום בראון (Thom Browne) יד חופשית (Carte Blanch; כזכור אנחנו בחודש לבן), במטרה לייצר מיצבי אמנות בחלל החנות, כולם על טהרת הצבע הלבן.

״לאן אנחנו הולכים״ שואלת שיוטה וממפה אין־סוף דרכים שמצטלבות ומקשות על הבחירה וההתקדמות: רשת סבוכה של חלומות כמוסים וגלויים, הקשורים לנדודים, נטווית אל תוך מרקם של מחויבויות חברתיות, רגשיות וחומריות המצר את צעדינו, לפעמים אפילו מבטל, או לפחות דוחה עד להודעה חדשה. ומצד שני ומשלים – אותו סבך של קורים מהווה את הבסיס של התרבות עצמה ומבטיח את עצם קיומנו. אם כך, איך לוכדים את החלום ומאפשרים לו להיות חופשי ומאושר?

אותה דואליות ואותו מתח פנימי מאפיינים גם את בית הכלבו עצמו, מכונת שיווק משוכללת ומפוארת שהיטיבה לשבות ולמשוך לתוכה נשים (בעיקר), וגרמה להן להתמסר לביטוי חיצוני ושטחי ולהזדהות עם מוצרי הצריכה המגוונים המוצגים בה באופן נגיש ומושך. בכך קודמה תפישת האישה כחפץ שאפשר לרכוש, להשתמש ואז לזרוק, אולם מצד שני אותו מנגנון תרם להעצמה של אותן נשים בכך שאפשר מרחב ציבורי המוקדש רק להן, משוחרר מכל מחויבות משפחתית וחברתית שבו יכלו לשהות, להיפגש ולבסס את טעמן האישי. בנוסף, היווה הבון־מרשה מקור פרנסה איכותי ויציב לעשרות אלפי הנשים שהועסקו בו, קיבלו תנאים סוציאליים מרחיקי לכת (יחסית לתקופה), יכלו לגור בו, ללמוד ולהתקדם מקצועית.

בתי כלבו ומוזיאונים הם שני מוסדות ציבוריים שנולדו והתפתחו בשלהי המאה ה־19 – במקביל להתבססות הבורגנות ולמעבר מדגש על ייצור לדגש על צריכה – לכדי חללים העוצרים את הזמן ומזמינים את המבקר לשוטטות במרחב עירוני מוגדר ומוגן המייצר תחושה של אשליה וניתוק. היצירה של שיוטה מזמינה אותנו לבחון את הגבולות שהולכים ומיטשטשים ביניהם ובנוסף, בשיאה של תקופה המתאפיינת במשבר הגירה מתמשך. היא מעלה על סדר היום שאלות – בין מדידה למדידה או בזמן שהיה במסעדה הממוקמת בקומה העליונה, שממנה נשקף המיצב במלוא הדרו – על האישי והציבורי, על קפיטליזם ואמנות, ועל הדרך שהעולם צועד אליו ב־2017.

תגיות: 
צ׳יהרו שיוטה