הלזניה של הנוסטלגיה


0

תגובות


בתערוכה שוד ושבר במשכן האמנים הרצליה מציג רועי מנחם מרקוביץ׳ פסלים זעירים, ״מינימנטליים״, שיצר מגרוטאות, חלקי ריהוט וגרוטאות שאסף במרחב הציבורי. ״אלה חלקים דחויי סלון שלא עברו סלקציה״, הוא אומר, ״ועכשיו הם כועסים ומרימים אצבע מאשימה״

שוד ושבר

Yuval:

הי רועי, מה שלומך?

Roy:

בסדר מה איתך?

Yuval:

לא רע בכלל! איך בינתיים התגובות מאז שהתערוכה נפתחה?

Roy:

תגובות טובות, זה משמח אותי. לא הייתי בטוח שהכל ילך חלק מבחינת הצפייה, כי יש בתערוכה כמה דברים קשים לעיכול, שדורשים יותר סבלנות, אבל התמונה הגדולה מאוד מזמינה ואכילה כך שנראה לי שהמתח הזה יצא מאוזן וטוב

Yuval:

מה אתה חושב שקשה לעיכול בתערוכה? ובאיזה אופן?

Roy:

אני קולט את שוד ושבר כפאסדה נוצצת, כמשהו שמזמין את כולם ומפתה לעין, אבל אני חושב שמרגע שכולם בפנים והדלת נסגרת, אחרי שכמה שכבות של בידוריות מוסרות, נהיה קצת מחניק, כל השואה וההיסטוריה. יש ביצוע פילהרמוני לקדיש ובלט של אנה פרנק, יש סיפור לקוני על היסטוריה מדומה, ויש משקל כבד של חומר שנמצא בחלל. אז בסוף אני מסתכל על הכל דרך הצופים והמבקרים בתערוכה ומרגיש שזה עובד

having said that… צריך גם לזכור שבסך הכל לא מדובר על משהו פומופזי כי הפסלים שמוצגים הם פסלים קטנים בסך הכל

אל על

טפחות

Yuval:

לגמרי. ולכן מעניין אותי תהליך העבודה על התערוכה, איך נוצר החיבור הזה בין כל המרכיבים שלה. כי מצד אחד אפשר להגיד ״שוד ושבר״ וזה לגמרי אירוני, ומצד שני זו באמת יכולה להיות קריאת צער מכל הלב

Roy:

נכון, וזה מתח שהוא מעניין, ואני מרגיש שזה חלק מהמטען שכל אחד מהגורמים של התערוכה סוחב איתו. על החיבור של הדברים אני יכול קודם כל להגיד שמה שמכה את עיני הצופים והצופות בכניסה לחלל זו ארנה של פסלים, דברים שעבדתי עליהם בשלוש שנים האחרונות. הפסלים מורכבים מדברים שאספתי מכל מיני שווקים בעולם, עזבונות, פילוחים. זה חלקים דחויי סלון שלא עברו סלקציה, ועכשיו הם כועסים ומרימים אצבע מאשימה. מה שמחבר בין עבודות הווידאו לפסלונים זה אקט תיעודי: החומרים שמהם הפסלים מורכבים הם תיעוד של הסביבה.

שוד ושבר זה גם ז׳רגון מיושן. גם ז׳רגון זה ז׳רגון מיושן, אבל בשוד ושבר יש איזשהי פקיעת תוקף מצד אחד, אבל גם מבט מההווה אחורה, מבט נוסטלגי. ויש הרבה מהנוסטלגיה הזו בתערוכה

Yuval:

איפה עובר הגבול מבחינתך בין נוסטלגיה לארכאי, אנכרוניסטי? כי יש משהו טריקי בשימוש ברדי־מייד שעלול להיות מסוכן, במיוחד עם החיבורים שלך, אני חושב

Roy:

מסוכן זה טוב בחיבורים האלו בין אלמנטים

אבל אני לא מייצר נוסטלגיה: אני מפנה את מבט הצופים אל הנקודה בזמן שבה הם, אולי, חשים איזשהי ערגה לעבר טוב יותר. אז בפסל יש גם את הפלירטוט הזה עם העבר מתוך נקודה של העכשוויות. זה מהלך של פירוק של רכיבי הנוסטלגיה כדי להבין משהו על ההווה ועל כל תחושת העכשוויות. רן קסמי אילן, אוצר התערוכה, כתב על זה יפה בטקסט שמלווה את התערוכה: על הפירוק לגורמים של ההתייחסות אל העבר, אל המקום שהיה יותר טוב פעם. מתוך איזשהי מניפולציה שאנחנו מיישמים על עצמינו; סוג של עובדים על עצמנו.

מהצד השני של המטבע יש את הטקסט המעולה שכתבה הדס קידר לכבוד התערוכה, אמנות הממ״ד, ובו יש התייחסות ישירה אל העכשיו דרך פריזמה אסונית. היא מכנה את הממ״ד המרחב האסוני, ונותנת הבטים שונים על הקיום שלו בהווה. היא מתייחסת אל הערבוב בין קיום של מצב חירום תמידי לנורמטיביות מתכחשת שמקשטת ומסתירה את האימה, אולי באמצעות יצירות אמנות ודברים הנעימים לעין

Yuval:

הטקסט של הדס באמת מעולה. כשהתחלתי לקרוא אותו תהיתי לאן זה הולך ומה הקשר לתערוכה, אבל לאט־לאט הוא התבהר ועכשיו אני מסתכל על העבודות שלך בצורה אחרת

Roy:

כן, אני חושב שבפסלים ובעבודות הווידאו יש את המתח בין אמת לבדייה, בין רצינות תהומית וצער לדאחקה, כמו שרן והדס מסגרו את זה בחדות. בין הטקסטים האלו נמצאים בתוכניה גם מניפסט הפסלים 2 ויסודות הפיסול המינימנטלי. אז יש באמת כמה נקודות תצפית על התערוכה, כמה הצעות הגשה שמרפדות את הכל

Yuval:

אהבתי את המינימנטלי. זה הזכיר לי שפעם מישהי הסבירה לי ברצינות איך אומרים מניפולציה קטנה. אתה בטח יכול לנחש את התשובה: מיניפולציה

Roy:

מיניפולציה זה חמוד. זה בכל מקום. כששמים את הדברים בקטן רואים את התמונה הגדולה

גליליות

Yuval:

מה החיבור שלך בכלל למינימליזם הזה, להקטנה. מאיפה זה הגיע? כי זו לא הפעם הראשונה שאתה מציג עבודות בקנה המידה הזה

Roy:

תראה, המינימנטים היו רוצים להיות מונומנטים, אבל הם לא יכולים כי הם ממומנים במינימון עצמי. זה פסלים מכלום כי אין כלום. אבל העיקר אני חושב שזה שהם קטנים הופך אותם למאוד אפשריים לי. אני יכול לעשות אותם בעצמי, לא צריך עזרה משום דבר. זה כמו משקולות נייר, מה שהיה פעם בחנויות מתנות לגבר. אז זה גם חלק מהתייחסות אל הלזנייה של הנוסטלגיה הזו

Yuval:

הלזניה של הנוסטלגיה. אהבתי

Roy:

נשמע טעים לא? אבל גם דוחה

Yuval:

וכשאתה מסתכל על התערוכה החדשה שלך, שממשיכה את הפעולה האמנותית שלך, מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה למי שמבקר בה

Roy:

תראה, אני עושה קומדיה, אז אני חושב שברמה אישית חשוב לי צחוק. צחוק מהסוג שמסתכל סביב על כל החלם הזה, על הבלאגן, על החרצופים של גורילות בערפל שמנהלות את המדינה בערפל, צחוק מהסוג שבוכה. מרוב צחוק

Yuval:

זה לא לגמרי עונה על השאלה…‎

Roy:

ביקור בתערוכה הוא תהליך מורכב. לפעמים נכנסים שתי דקות ויוצאים, לפעמים נשארים בתערוכה שעתיים, קוראים את כל הטקסטים, חוקרים את כל המרכיבים וחווים הארה אסתטית או הבנות על החיים. כמו שדיברנו על הטקסטים, יש כמה זוויות מבט על התערוכה ועל כל אלמנט שנמצא בה. התדר שאני פועל בו הוא מתוך השבירות של הדברים, מתיחות בין חומרים, בין צורות, בין אלמנטים ששגורים במציאות היום־יומית.

משם אני יוצר בסטודיו. מתוך איזה זעם קולקטיבי שעושה הצפות בשירותים. זה כמו אש על הפנים. זה זעם שגם מצחיק אותי. מעבר לזה לאן זה הולך אצל הצופה? אני לא יכול לשלוט בזה אבל מקווה שהצופה יחווה את התדרים האלו שאני מדבר עליהם‎

Yuval:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Roy:

שוד ושבר‎

Yuval:

לול…

  • צילום: רומי לי