מנורת הגרדום של אסף וינברום. צילומים: איה וינד

הכל מואר


0

תגובות


אסף וינברום יוצר גופי תאורה מינימליסטיים ויפהפיים מעץ טבעי בסיסי, ״שיראו את הסיבים, את הכוח של החומר״. עכשיו הוא נבחר לאחד המעצבים המבטיחים בתחומו בעולם

בניגוד למעצבים רבים, תהליך העבודה על גופי התאורה שאסף וינברום מעצב לא מתחיל מקונספט, חומר או צורה, אלא דווקא מפרט שמעניין אותו לחקור. לדוגמה, ההשראה למנורת ״הגרדום״ — שנקראת כך מכיוון שהאהיל התלוי העלה אצל וינברום אסוציאציה של נידון למוות — הגיעה מהעיסוק שלו במַחְבָּר הנמצא בכיסאות־הנוח הישנים בחוף הים, שמאפשר דרגות שונות של שיפוע.

״בחנתי את המחבר הזה וממש שאלתי אותו איפה הוא רוצה להיות״, וינברום אומר בחיוך. ״למנורת שולחן הוא היה גדול מדי, והוא התאים רק למנורת קיר בגודל הזה. לקח זמן עד שהבנתי את הטכניקה, איך אפשר לאזן את האהיל, ורק אחר כך הגיע הגוף עצמו. זה אחד מגופי התאורה הראשונים שעיצבתי, ועד היום אנשים זוכרים אותי בזכותו.

״בגופי תאורה יש הרבה אפשרויות של צירים, מחברים ותנועה, וכבר בסוף הלימודים חשבתי שזה האוביקט שיהיה לי הכי מעניין להביע דרכו את הדברים שאני הכי אוהב. זה יכול להיות זום־אין של מחבר, סוג של גימור או טקסטורה שמדליקה אותי. הצבעים מגיעים בדרך כלל רק בסוף״.

אסף וינברום

חיבור רגשי למחרטה

וינברום, בן 36, גדל בראשון לציון ולמד בישיבה עד כיתה ט׳. לאחרונה הוא הוכתר על ידי המהדורה הבריטית של מגזין ״ELLE Decoration״ אחד מחמשת מעצבי התאורה העולים בתחום ברחבי העולם. ואמנם, מאז סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (2008), הוא נחשב אחד ממעצבי התאורה המובילים בשוק המקומי, בזכות הקו המינימליסטי המוקפד והשימוש הנרחב בעץ המזוהים עמו.

״מדי כמה חודשים אני מקבל מהם אי־מייל ששואל אם יש משהו חדש״, הוא מספר על הזכייה. ״הפעם הם ביקשו דוגמאות למנורות צד, ואחרי ששלחתי הם ביקשו עוד תמונה. לא ידעתי למה זה. שלחתי את כל הקולקציה והם בחרו ממנה מנורת רצפה עם בסיס עץ עגול, מוט מתכת בצבע שחור מט וגוף מתכוונן לכל הצדדים.

״התגובות בארץ היו מפתיעות: חברים מבית הספר שלא דיברתי איתם 20 שנה התקשרו להגיד מזל טוב כאילו זכיתי באוסקר. אנשים מהישיבה התקשרו ושאלו אם זה באמת אמיתי או ששילמתי על זה. זה באמת היה מצחיק״.

כיום וינברום מוכר ללקוחות פרטיים ולאדריכלים, ואת גופי התאורה שלו אפשר למצוא בחנויות, מסעדות ובתי קפה, ובהם רביבה וסיליה ברמת השרון ובמתחם יו, בכל הסניפים של רשת רנואר נשים, וברשת בתי הקפה של ארומה. בסוף חודש מרץ הוא יציג את עיצוביו בפעם הרביעית ביריד צבע טרי.

בתחילת הקריירה הוא ניסה להתקבל דווקא למחלקה לעיצוב אופנה. ״לא הבנתי שיש עוד תחומים, זה מה ששמעתי עליו, והייתי בטוח שזה הבסיס״. הוא לא התקבל, טס לטיול בדרום אמריקה, ובשנה לאחר מכן נרשם שוב למבחני קבלה לעיצוב אופנה, וליתר ביטחון גם לעיצוב תעשייתי. ״שמעתי על עיצוב תעשייתי אבל לא הבנתי מה זה. הפחידו אותי עם מתמטיקה, ועם החישובים שברחתי מהם בתיכון, אבל לקראת הבחינות, כבר בתרגילי הבית, התחברתי יותר לעיצוב תעשייתי, לתלת־ממד. התחלתי לחשוב ולהביע את עצמי בצורה אחרת. למעשה, מהיום הראשון של שנה א׳ הרגשתי שזה זה, וכל הלימודים היו ב׳פול גז׳״.

המשיכה לעץ באה לידי ביטוי כבר בפרויקט הגמר של וינברום בשנקר. הוא לקח רהיטי עץ ושילב בהם פיוטר (סגסוגת בדיל), שלרוב משתמשים בו לייצור כלים. הזרקת הפיוטר לתוך העץ נעשתה לא רק כאלמנט אסתטי אלא גם שימשה חיבור בין החלקים, והתוצאה היתה רהיטים שאין בהם צורך בדבק ובמסמרים.

״התלהבתי מכך שאני יכול לבנות ולייצר דברים ושאני יכול להתמקצע בהם, בעיקר כשהתחלתי לעבוד עם המחרטה: זה כלי שמאפשר הרבה אלתור, ושאני מחובר אליו מבחינה רגשית. אתה יכול לקחת עץ שלא נראה טוב, מלוכלך והרוס, ואחרי חמש דקות של סיבוב במחרטה להגיע לרמת גימור יפה. אני ישראלי, אני לא יפני, אין לי סבלנות לעבוד עם עץ במשך עשר שנים לאט לאט.

״מעבר לכך יש משהו רוחני בעץ לעומת מתכות, למשל הברזל שהוא קר. עץ הוא חומר סלחני, אני יכול לטעות בו קצת והוא לא מעניש אותי. אני יכול לשרוט אותו אבל אני יכול גם להעלים את השריטות״.

והחיבור של עץ לטבע, למשהו טבעי?

״לא התחלתי משם, אבל עם השנים זה משהו שהתחזק אצלי. כל גופי התאורה שלי הם הכי בסיסיים, בלי ציפויים או לכות, ואם יש לכה אז היא עדינה כדי שיראו את העץ, את הסיבים, את הכוח של החומר״.

יראת כבוד לצבע

לאחר הלימודים עבד וינברום כברמן ובמקביל עשה את צעדיו הראשונים כמעצב עצמאי. ״רציתי לעשות את מה שאני אוהב ולא להתגמש בגלל שיקולים כלכליים, והחלטתי להמשיך את פרויקט הגמר שלי ולהתמקד בתאורה. המנחה שלי בפרויקט, ברק אשר, אמר לי: ׳אם תעשה משהו לטווח ארוך תוכל להפוך למקצוען, אנשים יכירו אותך ויהיו מוכנים לסמוך עליך׳, וזה הפך להיות המנטרה שלי. שכרתי סדנה, התחלתי לעבוד, ובמקביל עבדתי כברמן בלילות. לקח הרבה זמן עד שנהפכתי למקצוען, עד שיצרתי גוף תאורה איכותי וטוב שאפשר למכור״.

לאחר שנה השיק וינברום את הסדרה הראשונה שלו בשבוע העיצוב של מילאנו, בתצוגה משותפת לכמה מבוגרי שנקר. ״זה היה מדהים, היתה התרגשות ואנרגיה מטורפת, אפילו מכרתי חלק, אבל אז חזרתי לארץ, ומה עכשיו? צריך להמשיך לעבוד״.

מה היו התגובות שקיבלת?

״בהתחלה אנשים בארץ לא הבינו איך עובדים גופי תאורה מעץ, הם היו רגילים למתכות ולצבעים לבנים. עם השנים התחלתי לשלב חומרים נוספים בגופי התאורה שלי ולשכלל את העץ. רציתי להתמקד בעיצוב אבל הבנתי שאני צריך לנהל עסק; הבנתי שאין ברירה, אני צריך להוציא בסוף כל חודש חשבוניות. היום אני גם מנהל, גם סוחר, גם מעצב, גם יצרן, גם נפגש עם לקוחות, גם שולח הצעות מחיר; עושה הכל. כמובן שיש עובדים אבל אי אפשר להישאר רק המעצב. אני מקווה שלאט לאט אוכל לשחרר״.

הקהל המקומי התרגל אליך?

״כן. אף על פי שלוקח לטעם הישראלי זמן להתעדכן, יש שינוי. פעם אנשים היו אומרים: ׳אצלי בבית יש רק עיצוב איטלקי׳. היום הקהל הישראלי הבין שאפשר לשלב, שאפשר ליצור בית שיכיל גם אייקון עיצובי מוכר וגם משהו אישי; פריט משוק הפשפשים, פריט של חברה איטלקית איכותית ופריט של מעצב צעיר. הלקוחות לאט לאט מטמיעים את זה, וזה קורה בעיקר בגלל החשיפה לעיצוב באינטרנט ובתערוכות. כולם נוסעים היום לתערוכות, לא רק מי שעובד בתחום. לקוחות מגיעים אליי עם דפי השראות מאינסטגרם, מפינטרסט, פעם זה היה הרבה פחות״.

מה הלאה?

״בימים אלה אני עובד על אתר חדש שיכוון לקהל מאירופה ומאוסטרליה, ועל קולקציה חדשה שיהיו בה יותר זהבים, נחושת, פליז ושילובי צבע. אני עובד על עצמי להכניס צבע, מתייחס לצבע ביראת כבוד: זה לא לרסס ספריי וזהו״.

פורסם לראשונה במוסף הנדל״ן של כלכליסט