קרין מנדלוביץ מתוך ״חמש תחנות״ בגלריה קו 16. צילומים: חן צרפתי

התחלה של שותפות


0

תגובות


״אני לא חושבת שישנה הפרדה בין אמנות טובה לאמנות שהקהל ׳יבין׳. לא צריך לבוא ממקום פטרוני וגם לא בתחושת שליחות״, אומרת קרני ברזילי שמונתה לאחרונה כאוצרת של גלריה קו 16, עם פתיחת התערוכה הראשונה שאצרה במקום. ״גלריה כמו קו 16, שיושבת במרכז קהילתי, צריכה להיות מקום מזמין. היא צריכה לייצר קשר עם הקונסברטוריון שבקצה המסדרון, הספריה ומשאבים אחרים הקיימים פה״

Yuval:

הי קרני. בוקר טוב, מה שלומך?

Karni:

שלומי טוב

Yuval:

מעולה! מזל טוב על המינוי החדש ועל התערוכה החדשה

Karni:

תודה תודה

Yuval:

וברכות על ההמשך לשושלת מכובדת של אוצרות. אני צודק שכל קודמותייך בתפקיד היו אוצרות?

Karni:

תודה. וכן, בהחלט, רשימה מכובדת של נשים מוכשרות

Yuval:

יפה. אז לפני שנדבר על התערוכה החדשה, בואי נדבר על הגלריה ועל החזון שלך לשנים הבאות: מה היית רוצה להשאיר, מה היית רוצה לשנות, או איזה דגשים היית רוצה לתת (שאלה גדולה, אני יודע…)

קרני ברזילי. צילום: יאיר מיוחס

Karni:

אני פחות רוצה לצאת בהצהרות גדולות… אני מאמינה בעשייה ובעבודה קשה. כרגע, בתור התחלה, אני עושה פעולות קטנות כדי להכניס את הגלריה לתודעה של התושבים. בתערוכה הנוכחית ביקשתי מהאמנים המציגים בה ומאלה שיציגו בגלריה בעתיד ליצור דף יצירה לילדים במרכז (דימוי לצביעה, מבוך וכו׳); איגדתי הכל לחוברת יצירה והתגובות אליה נהדרות. רוב העותקים נמצאים בכניסה למרכז וזה מביא קהל שנמצא כאן ומגיע לחוגים ולפעילויות ומגלים שיש כאן גם גלריה. נראה לי שאתחיל מסורת כזו לכל תערוכה.

אני יודעת שאמנות וקהילה זה חיבור לא קל לפיצוח אבל הוא אפשרי. זה מצריך סבלנות והרבה הקשבה. מנסיוני פעולות יום־יומיות ולעיתים פשוטות מביאות תוצרים וחיבורים מרתקים

Yuval:

בואי נדבר על המושג הזה, אמנות וקהילה. כי נדמה לי שברגע שאומרים אותו – לא את, אגב – הדבר הראשון שעולה לראש הוא ״בואו נעשה אמנות נחמדה ויפה, שגם אלו שלא מבינים יאהבו״. אבל מצד שני, כמו שאת אומרת, זה האתגר, או אחד האתגרים: להביא קהל לגלריה. מה אם כך בין אמנות טובה לבין אמנות שתרצי להציג בקו 16 לבין אמנות שהקהל ירצה לבוא ולראות (מי שזה לא יהיה הקהל הזה…)

Karni:

אני לא חושבת שישנה הפרדה בין אמנות טובה לאמנות שהקהל ״יבין״, הכל עניין של גישה ושיח. לא צריך לבוא ממקום פטרוני וגם לא בתחושת שליחות. בעיני הדברים צריכים לבוא מתוך ההכרות של המקום, הצרכים שלו ושל האנשים שבו. גלריה כמו קו 16, שיושבת במרכז קהילתי, צריכה להיות מקום מזמין. היא צריכה לייצר קשר עם הקונסברטוריון שבקצה המסדרון, הספריה ומשאבים אחרים הקיימים פה. הכל על ידי פעולות משותפות. לדוגמה, מנהל הקונסרבטוריון הציע שתלמידים שלו ינגנו בפתיחה וזה רעיון נהדר בעיני, זו התחלה של שותפות

טליה ישראלי

Yuval:

אז בואי נדבר על התערוכה הראשונה שבחרת להציג, התערוכה הקבוצתית ״חמש תחנות״: מה את יכולה לספר עליה

Karni:

התערוכה נולדה מתוך המחשבה על קו 16, קו אוטובוס החוצה את העיר תל אביב ממערב למזרח, שהעניק את שמו לגלריה. המסלול שלו משרטט קו בלתי נראה, הפוגש בדרכו סוגיות פוליטיות, חברתיות והיסטוריות הקשורות בעיר

Yuval:

ולמה חמש תחנות דווקא?

Karni:

כמו שקרין מנדלוביץ כתבה בפייסבוק: חמישה משתתפים, חמישה כלי משחק, חמש אצבעות, חמש אוצרות לגלריה (אני השישית), חמישה חומשי תורה, תוכנית החומש, חמישה צעדים להצלחה וכו׳ וכו׳… חמסה חמסה חמסה

Yuval:

אהבתי. מי האמנים שמשתתפים? איך בחרת אותם? מה ביקשת מהם?

Karni:

טליה ישראלי, ניר הראל, קרין מנדלוביץ, חן צרפתי ומיקה חזן בלום. פניתי לאמנים הללו – שעם חלקם עבדתי ועם חלקם ידעתי שארצה לעבוד בעתיד – שלחתי להם טקסט קצר שכתבתי אודות קו 16 וביקשתי מהם להגיב אליו, למקום, לדרך לנסיעה, לשכונה….

Yuval:

ומה הם עשו? ספרי קצת על העבודות

Karni:

מיקה חזן בלום יצרה סרט מר־מתוק שבו היא מציגה את רשמיה מחיי היום־יום של נהגי הקו, הכוללים נרטיבים אישיים, זיכרונות ואפיזודות מחיי הנוסעים. אם מיקה התייחסה לאוטובוס כמרחב נרטיבי, חן צרפתי תופסת אותו כמקום זמני וניטרלי, המאפשר בהייה והרהור. בעבודה Blue היא יצרה מחקר של הצבע הכחול, פלטה מדורגת הבנויה מצבעי הלוגו של חברת האוטובוסים דן לאורך השנים. הפלטה מהדהדת את נקודות ההתחלה של קו האוטובוס, הכרמלית, שממנה נשקפת הים.

טליה ישראלי ציירה על קיר הגלריה את הנוף הנשקף ממנו: כך היא הופכת את הקיר לחלון שמשקיף אל השכונה, ובאמצעות טכניקת הגרפיטי מייצרת סימון מהיר של מקום; מקום שהוא נקודת הסיום (או ההתחלה) של קו האוטובוס. העבודה פועלת בשני מישורים: תשתית הציור נוצרת באמצעות ספריי ושבלונה, טכניקה שמהדהדת את היעדר הייחוד של המבנים הזהים והאדישות ביחס לפרט המתגורר בהם. על גבי תשתית זו היא מוסיפה ציור ידני, אנושי וספציפי. ניר הראל מביט על העיר כמכשיר לבחינת תנועה ומידע בסביבה משותפת. בתערוכה מוצגות שתי סביבות העוסקות, כל אחת בדרכה, במרחב משחקי וחברתי.

בערב פתיחת התערוכה ביצעה קרין מנדלוביץ פעולה פרפורמטיבית: היא כתבה את המונח ״נגעת נסעת״ הלקוח ממשחק השחמט (הקובע שאם השחקן שתורו לשחק נגע באחד מכליו, עליו לבצע מסע עם אותו הכלי ולאחר עזיבת הכלי התור נגמר), וסימנה אותו באמצעות צבע צהוב ומסקנטייפ. לאחר הסימון והצביעה היא קילפה את המשפט וחשפה את הטקסט. מלבד חשיפת שכבות הקיר וההיסטוריה שלו מבחינת האמנית, זו סגירת מעגל לעמדה ההססנית, האמביוולנטית שלה בתערוכה הקבוצתית ״מט״, שאצרה גליה יהב ז״ל בגלריה בשנת 2005. בתערוכה הנוכחית היא יוצרת פעולה של התחייבות וסימון, בשונה ממצבי הקריסה, חסרי הברק, הטשטוש וההססנות, שעמדו בלב עיסוקה של יהב בתערוכה ״מט״, ולמעשה יוצרת את פעולת ה״שח״ שבשחמט

Yuval:

מה אם כך חשוב לך שיקרה למי שיבקר בתערוכה? שמה הוא יבין? ירגיש? יחווה?

Karni:

חשוב לי שהמבקרים ירגישו את המקום, שירצו להכיר אותו ושיבינו שיש לו היסטוריה (פוליטית, חברתית, אמנותית). השכונה הזו היא מעין פריפריה של העיר. זו השכונה הכי דרום מזרחית בתל אביב וככזו היא מעלה הרבה שאלות בנוגע לקשר שלה לעיר. אני מרגישה שקו האוטובוס (16) קשור מאוד להיסטוריה של השכונה, לא סתם הגלריה נקראת על שמו. בימים האחרונים שמעתי המון סיפורים וזיכרונות מאנשים פה במרכז על קו האוטובוס – שהוא הילדות שלהם. זה ריגש אותי

🙂

Yuval:

אז שאלה אחרונה: איך את רואה את התערוכה ואת התפקיד ברצף הפעילות שלך כאוצרת בעולם האמנות המקומי? איפה זה ממשיך נושאים שמעניינים אותך ושעסקת בהם בעבר, ואיפה זה משהו חדש?

Karni:

התערוכה הזו ואלו שיבואו בהמשך ממשיכות את העיסוק שלי בלחקור מקום, להכיר אותו, לפעול בו ומתוכו. בשלוש השנים האחרונות הייתי חלק מצוות פרויקט מטרופוליס (שהתקיים במספר שכונות בעיר במסגרת אירועי אוהבים אמנות), שהוא אמנם אירוע חד־פעמי וזמני אבל בהחלט עוסק בזה. הוא נתן דגש על חינוך ולמידה משותפת, אבל הבסיס אליו הוא תמיד השכונה והתושבים שבה

Yuval:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד?

Karni:

תבוא לבקר
🙂

Yuval:

בהחלט