שמואל גלבר איין מתוך התערוכה בפריסקופ. צילום: אחיקם בן יוסף

נכון לעכשיו: אורי סאמט מסכם סמסטר כראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר


1

תגובות


״זו תלונה חוזרת ונשנית של בוגרים, שהמחלקות לא נותנות להם מספיק כלים לקדם את עצמם. אני חושב שזו אחריות שלנו לתת להם את הכלים האלה״, ״הסטודנטים של היום רגילים לתגובה ולסיפוקים מהירים ומיידים יותר, והאקדמיה צריכה להתאים את עצמה אליהם, ולא הם אלינו״, ״עיצוב הוא שפה בין־לאומית שאין לה בסיס אם, והיא לא בהכרח ישראלית, אירופאית, אמריקאית או יפנית״. אורי סאמט מסכם סמסטר כראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר

למרות שנדמה כאילו המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר היתה תמיד חלק מהנוף המקומי של מחלקות העיצוב, היא נפתחה לפני 18 שנה בלבד, ואורי סאמט, שסיים זה עתה סמסטר ראשון כראש המחלקה, הוא ראש המחלקה השלישי בסך הכל שעומד בראשה. קדמו לו דגנית שטרן שוקן ושרון קרן, ואף על פי שסאמט נמנה עם צוות ההקמה של המחלקה, ושקרן ושטרן שוקן ממשיכים ללמד בה, הבחירה בו מסמנת מעבר בין דורי ויוצרת עניין לגבי הכיוון שאליו הוא יוביל אותה.

״אני נמצא במחלקה מאז שנוסדה לפני 18 שנה, הייתי חלק מצוות ההקמה שלה שזיהה את הפער שהיה קיים בין האקדמיה לתעשייה״, הוא מספר. ״כבוגר בצלאל אני יכול להגיד שכמו רבים מעמיתי יצאנו מהאקדמיה מבלי לדעת איך להתשלב בחוץ. הרגשנו שאין לנו את הכלים להתמקם בעמדות כאלו ואחרות בענף הזה: יכולנו לפתוח סטודיו פרטי ולנסות לקדם אותו, אבל לא היו לנו את הכלים לשווק או לקדם את עצמנו. לכן, כשהקמנו את המחלקה בשנקר, בנינו תכנית לימודים כזו שכבר במסגרת האקדמית הסטודנטים מתנסים בעבודה מול לקוח גדול, עם חברות כמו סברובסקי, הצורפים, אאודי ופדני, אם למנות כמה משיתופי הפעולה שהתקיימו במחלקה.

18 שנה אחרי, סאמט מדבר על פער חדש בין האקדמיה לחיים שמחכים לבוגרי המחלקה לאחר סיום הלימודים. ״אם בזמנו היה קשה להשתלב בחברה או לשווק את עצמך לחנויות, היום הקושי הוא להסתגל לבמות השיווקיות הדיגיטליות החדשות כמו אטסי או אמזון הנדמייד; אם אתה לא נוכח בהן אתה לא קיים. זה אחד הדברים שאני מאוד רוצה לקדם: להכניס תכנים שיתנו לבוגרים את הכלים לקדם ולפתח את עצמם, וגם – מותר להגיד – להתפרנס״.

איפה עובר הגבול אם כך בין בית ספר מקצועי לאקדמיה? האם זו תפקידה של האקדמיה להכין ״לחיים האמיתיים״ והאם היא מסוגלת?

״ברמה הבסיסית אני חושב שכן. כיום, כל בוגר מחלקה לעיצוב צריך שיהיו לו הכישורים מעבר ליכולות חשיבה עיצוביות וטכניות. הוא חייב להיות מעורה בדרכי הקידום שלו, וזו תלונה חוזרת ונשנית של בוגרים מאז ומעולם, שהמחלקות לא נותנות להם מספיק כלים לקדם את עצמם מהרגע שבו הם יוצאים לעולם. אני חושב שזו אחריות שלנו לתת להם את הכלים האלה, מעבר לדאגה, לעזרה ולקידום של השתתפות בתחרויות בין־לאומיות במסגת הלימודים, כשאנחנו מלמדים אותם איך להגיש בקשה, איך לבנות תיק עבודות.

״ולכן המחלקה פועלת בכמה ערוצים. בערוץ אחד אנחנו מחנכים אנשים חושבים, מפתחים חשיבה יצירתית, ובמקביל אנחנו מעבירים קורסים בעיצוב לצד קורסים טכניים, שדרכם הם לומדים מהטכניקות הכי קדומות בצורפות ועד לטכניקות הכי מתקדמות של עיצוב במחשב והדפסת תלת ממד״.

וזו לא הדרך היחידה שבה העידן הדיגיטלי משפיע על תכנית הלימודים. ״הסטודנטים של היום רגילים לתגובה ולסיפוקים מהירים ומיידים יותר, והאקדמיה צריכה להתאים את עצמה אליהם, ולא הם אלינו. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לדור חדש של מעצבים, כאלו שחושבים מהר. מצד שני אנחנו גם משתדלים להשריש בהם את ההבנה שיש תהליכים שלוקח יותר זמן לקדם, שמחקר זה דבר חשוב, ושהריצה אחרי ערכים בויקיפדיה היא לא תמיד הדרך הנכונה. לפעמים צריך לרדת לשטח ללקט, לאסוף, להתבונן, לחקור ולנתח״.

אורי סאמט. צילום: רועי שכנאי

ביום חמישי תיפתח בגלריה פריסקופ בתל אביב התערוכה ״שח מט״ (אוצרת: בתיה ואנג), שתציג את עבודות הסטודנטים בקורס ״עיצוב תכשיטים תעשייתי״ שמנחה ואנג. הקורס, שבמסגרתו מתמודדים הסטודנטים מדי שנה עם האתגר המיוחד של עיצוב ערכות שחמט (חיילים ולוח), מזמן להם מכלול מורכב של אתגרים עיצוביים, רעיוניים וטכנולוגיים, ומחדד ומתמצת את שאיפת המחלקה לחבר בין גישות ותפיסות תעשייתיות לביטוי אמנותי־אישי ומקוריות רעיונית.

במהלך הקורס ניתן לסטודנטים חופש מוחלט לפתח שפה אישית של צורות, חומרים, צבעוניות וגישה רעיונית לעיצוב של ערכת השחמט. במקביל, הנושא מחייב אותם לחשוב במונחים של מערך צורות כולל המבטא היררכיה של תפקידים במסגרת חוקי משחק נתונים, ושמתייחס לשאלות של הנדסת אנוש, תקשורת חזותית וקהל יעד.

יותם בהט. צילום: אחיקם בן יוסף

בעבודות נעשה שימוש במגוון חומרים כמו ברזל, פליז, פלסטיק לסוגיו, עץ, נייר, בטון, פורמייקה, פורצלן, ועוד; אלה יוצרו בסדרות, בטכנולוגיות תעשייתיות שונות כגון יציקה בשיטת שעווה נעלמת, יציקה לתבניות סיליקון, תבניות גבס, הדפסות תלת־ממד, חיתוכי לייזר, ולעיתים אף בעירוב של טכנולוגיות וחומרים. כך לדוגמה יותם בהט קיבל השראה מהסצינה האחרונה בסרט Kill Bill, תוך שימוש בברזל חתוך בלייזר, חיבורי פליז ושיער סינתטי. שמואל גלבר איין, לעומת זאת, עיצב חיילים רובוטיים צבעוניים מתוך רצון לעניין ולמשוך ילדים למשחק, תוך שימוש במחשב ומדפסת תלת־ממד.

על השאלה עד כמה העידן הדיגיטלי והטכנולוגיה מכתיבים שפה, אומר סאמט ש״באופן תיאורטי מעצב תכשיטים יכול לשבת היום מול מסך מחשב, לעבוד על תכנת תלת־ממד, לבנות תכשיט, ללחוץ על אנטר ולשלוח למי שידפיס, ייצק ויחזיר לו אוביקט מוכן. אבל, אני רואה בטכנולוגיה הזו ככלי נוסף במחסן הכלים של הסטודנטים.

״אם סטודנט מעצב תכשיט והכלי שישמש אותו בצורה הכי טובה הוא פטיש או ברנר, הוא יקח את הכלים האלה. אבל אם הכלי שהכי יכול לשרת אותו הוא אותה תכנת מחשב אז הוא ישתמש בה. לכן בשנה א׳ במקביל לצורפות קלאסית הם כבר לומדים עיצוב ותלת ממד במחשב, כך כשהם נכנסים לשנה ב׳ יש להם את הכלים ליצור ולייצר במגוון רחב של טכנולוגיות כמעט מכל תחום.

״וכמובן אנחנו חושפים אותם למגוון רחב של חומרים: צורפות לא מסתכמת אך ורק במתכת. העידן הדיגיטלי פתח ערוץ חדש לעיצוב ועיצוב תכשיטים, אבל הוא לא יכול להחליף שיטות עבודה וטכנולוגיות קיימות בצורפות. יש דברים שהטכנולוגיה החדשה לא יכולה להחליף; יש טכנולוגיות בנות אלפי שנים שאין להן תחליף. ריקוע של פטיש אי אפשר לעשות במחשב״.

עדיין…

״נכון, ויש דברים שאנחנו יכולים לעשות עם הטכנולוגיה הזו שאי אפשר לעשות בעבודת יד. בקורס משקפיים האחרון הגישה סטודנטית בשם סול חזן פרויקט שכולו עוצב, הודפס ואחר כך גם נוצק בטכנולוגיית תלת־ממד, מעבר לעיצוב החדשני ופורץ הדרך. זה לא מסוג המקרים שבהם אנחנו אומרים לסטודנטים, רגע, יכולתם לעשות את זה בעבודת יד בצורה פשוטה, למה השתמשתם בה. אז הם מבינים שהטכנולוגיה לא באה להחליף שיטות עבודה אחרות. שולחן הצורפות של מעצב התכשיטים עדין לא יכול להתחלף בלפטופ ובמדפסת״.

סול חזן. צילום: קטיה רביי

״אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת. יש המכנים אותה ׳המהפכה התעשייתית השלישית׳, זו של ה־Makers, העשיינים – אנשים/יוצרים, שבאמצעות טכנולוגיות חדשות, כמו גם ותיקות, מעצבים ומייצרים מוצרים בהתאמה אישית. יש מעבר מהתעשייה ליצרן, אנחנו צריכים להיות היצרנים של עצמנו, אנחנו פחות ופחות נעזרים בתעשייה שתייצר בעבורנו. יש ביקוש לדברים יחודיים, לקסטומיזציה, והטכנולגיה מאפשרת לייצר מצב שבו אפשר לייצר מענה יחסית מהיר ונגיש לסוג אחר של ביקוש״.

איך זה משפיע על שפת העיצוב? אפשר לדבר על שפה מקומית כיום?

 ״לא באופן גורף. תמיד יהיה את הסטודנט שכנקודת מוצא בוחר לפתח זיכרון ילדות שלו מהקיבוץ, או מישהו שתהליך העבודה שלו החל מחוויה שעברה עליו בצבא, אבל אני לא יכול להגיד שבהכרח אפשר להרגיש שיש בעבודות הסטודנטים מאפיינים ברורים שקשורים לארץ או למדינה״.

וזה משהו שהיית רוצה שיהיה?

״אני מקדם בברכה סטודנט שירצה כחלק מכל פרויקט שלו לעסוק בנושא חברתי או פוליטי, אנחנו כמובן מאפשרים את זה. אבל עיצוב הוא שפה בין־לאומית שאין לה בסיס אם: זו שפה שהסטודנטים שלנו צריכים להכיר על בורייה והיא לא בהכרח ישראלית, אירופאית, אמריקאית או יפנית. הם צריכים להיות בקיאים ולהכיר את השפה על כל המרכיבים שלה ללא קשר למקום ספציפי״.

רבקה ג׳בהרי. צילום: אחיקם בן יוסף

יפעת לוי. צילום: אחיקם בן יוסף

נלי בנימין. צילום: אחיקם בן יוסף

  1. רועי שכנאי

    המחלקה הכי טובה ללימודי עיצוב תכשיטים ! אורי – בהצלחה

Comments are closed.