הקשישים לרובוטיקה


0

תגובות


המעורבות של רובוטים והאופן שבו אלו עשויים ועלולים לשנות את החיים שלנו בעתיד, עומדים במרכז התערוכה Humans Need Not Apply בגלריית המדע של דאבלין. שראון פז וצביקה מרקפלד מציגים בה את DoppelGanger, סדרה של שלושה רובוטים שעוקבים אחרי התנועות של המשתמש ומייצרים וריאציות של חיקוי על התנועות שלהם

Yuval:

הי שראון, הי צביקה, בוקר טוב. מה שלומכם?

Saron:

צפרא טבה. עייף אבל מרוצה

Zvika:

מצויין ובוקר אור, בהתאמה

Yuval:

אז איך קרה שהגעתם עד לאירלנד?

Zvika:

שראון, הוא נציגנו בעולמות האמנות והעיצוב, מגיש אותנו לכל מיני דברים

Saron:

האמת שזה סיפור די שרירותי, ראיתי קול קורא שהוציאה Science gallery בדאבלין, ומכיוון שזו היתה הגשה קצרה ולעניין אז הגשתי

Zvika:

little did we know

Saron:

הפרויקט הזה הוא משהו שאנחנו משחקים איתו כבר כמה שנים והיו לו כל מיני גלגולים, החל ממשחקים בסטודיו ועד הופעה עם מרינה מקסימיליאן בלומין וגלעד כהנא

Yuval:

שנייה לפני הפרויקט, מה זו הגלריה הזו ומה הם חיפשו?

Zvika:

הגלריה למדע היא כנראה המקום הראשון שראינו שעושה את מה שרבים וטובים מנסים ונכשלים: לייצר חיבור אמיתי ובר תוקף בין מדע ואמנות, בצורה שמעצימה את השניים ולא מפחיתה, ולא פחות חשוב, לבדוק מה המקום של AI בחיינו בעתיד

Saron:

התערוכה נוסבת סביב המעורבות של רובוטים ותהליכים של מכאניזציה ובינאריזציה ובינה מחשבית בחיים שלנו, ובאופן שבו אלו עשויים ועלולים לשנות את החיים שלנו בעתיד. רק אחרי שהיינו כבר שם, חשבתי לעצמי שבתור ילדי שנות ה־80 אנחנו במיקום מעניין להתייחס לסוגיה, שאנחנו בדור שבין החרדים מהטכנולוגיה לבין מוטמעי הטכנולוגיה: אלו שמצד אחד פינטזו על רובוט שיעשה לנו שיעורי בית ומצד שני לא ראו בזה משהו מובן מאליו. מן עמדה חצי חיצונית אולי במקום אידיאלי לחוויה ביקורתית רגל פה ורגל שם

Yuval:

אני רוצה להגיד ש״פתאום״ נהיה עניין ברובוטים, למרות שזה לא פתאום, ובטח לא במקרה שלכם, אבל הנה, מוזיאון העיצוב של ויטרה מציג תערוכה גדולה על רובוטים. מה קרה? כולם התעוררו?

Saron:

אני חושב שהכל מתחיל שוב בנקודה איזוטרית. האייר־רובוט הוא הפעם הראשונה שיש נוכחות רובוטית בחיים שלנו; שיש יצור שנע במרחב הפרטי שלנו ועושה כל מיני דברים על דעת עצמו. לא פלא שמעטים קוראים למחשב שלהם בשם או לאייפון שלהם אבל הרבה מתייחסים לאייר־רובוט בתור יישות בבית, סוג של חיית מחמד. למרות שטכנולוגיה מקיפה אותנו כבר הרבה שנים רק עכשיו היא מתחילה לקבל יישות פיזית שהיא לא מסך וזה משהו ענק

Zvika:

אני חושב שמי שהביא את הרובוטים אל תוך השיח העכשוי לא פחות מחברות הענק והאקדמיה הוא מי שדווקא משחק איתם ולא בהכרח מי שחוקר, לומד ומפתח. ואני מתכוון לזירות המייקרים השונות

Saron:

אנחנו מתעסקים בסביבה כבר הרבה זמן אבל גם לנו המעבד לבנייה של רובוט הומנואיד שגם נראה כמונו היה משהו מאד עוצמתי. זה כמובן מביך וילדותי אבל כן – לראות צלם שלך זה מרגש ומעורר הזדהות באופן אחר, אפילו אם בנית אותו בעצמך וקודדת כל אפשרות שלו במו אצבעותיך

Zvika:

אני רוצה רק להוסיף שבזירה הגלובלית פועלים כל מיני כוחות שדוחפים את הפיתוח המדעי – לדוגמה העובדה שאוכלוסיית הגיל השלישי תופסת מקום גדול יותר ויותר באוכלוסיה, מה שדוחף פיתוחים ״עתידניים״ כמו רובוטים חברתיים לקשישים

Saron:

מעניין, הקשישים לרובוטיקה

Yuval:

אז ספרו רגע על מי מציג ומה בתערוכה

Zvika:

מלא מציגים, מכל מיני מקומות על הספקטרום. מעבודות קונספטואליות שמתארות את עתיד האנושות בעוד חמישים – מאה שנים, לאחר שהרובוטים השתלטו והמחתרת האנושית החלה לפעול כדי להשיב שליטה בכיסי התנגדות

Saron:

וגם נציגות ישראלית מרשימה של שלושה מציגים ֿ

איתמר שמשוני שמציג את סטוני שהוא רובוט שמטפל בקברים (לקח זמן לאירים להבין מה הקטע של אבנים על הקבר), ומעיין שלף שמציגה את פרנקי שהוא רובוטית ששואלת אנשים על האופן שבו רובוטים ישפיעו על חיינו

Zvika:

כן, גם סטוני משתייך לזרם הדיסטופי של העבודות… מצחיק לראות איך הדברים מסתדרים לפי קוי חלוקה שחלקם נראה לנו ממש הגיוני

Saron:

החלוקה שאני יוצר היא בין עבודות שמדברות על וכאלו שמדברות את, כלומר מעבירות אנשים חוויות שגורמות לתחושות ומחשבות בנושא

Zvika:

היה זוג צרפתים שבנה רובוט שמדגדג את מי ששוכב על מיטה גדולה עם נוצה מיוחדת שהם בנו, שנמשכת מהתקרה על ידי ארבעה מנועים ומשתמשת בטכנולוגיה של מדפסות תלת מימד

Saron:

וגרמני אחד שבנה מכונה שכולאת אותך ומעבידה אותך באמצעות זרמים חשמליים שמועברים לידי המשתמש ומכריחה אותו להניע דינמו שמייצר חשמל, פרזיט ששותה לך את האנרגיה ולא כמטאפורה! הדרך היחידה להשתחרר ממנו היתה לשכנע מישהו אחר לשבת בצד השני של המכונה כדי שיקרה לו אותו הדבר

נראה לי שאני וצביקה אוהבים את אותם הדברים

Saron:

גרמנים…

בכלל חשוב להגיד שהגלריה, כמו שצביקה אמר היא דבר ייחודי, שמתייחס לחיבור בין אמנות לטכנולוגיה באופן מעניין ומרענן, שמאפשר לאנשים כמונו להרגיש בבית ולקהל לקיים שיח שהוא די נדיר לצערי, עדיין

Yuval:

ומה שניכם מציגים?

Saron:

את DoppelGanger, סדרה של שלושה רובוטים הומנואידים שעוקבים אחרי התנועות של המשתמש או הנצפה אפשר להגיד, ושמייצרות וריאציות של חיקוי על התנועות שלהם דרך פילטרים של דמויות שאנחנו עיצבנו

Zvika:

אנחנו סורקים את דמות המשתמש העומד לנגד העבודה ומשליכים את מנח פלג גופו העליון על שלושה רובוטים הומנואידים. בין השאר, רצינו לראות כמה רחוק אפשר להתרחק מהדמות המקורית על ידי אלגוריתמים של עיבוד תנועה, מבלי לאבד את התחושה של המראה. יש לנו כמה דמויות שאיפיינו וניסינו לתת להן ביטוי בצורה שבה הן נושאות ומניעות את גופן

Saron:

זה מעניין לעשות אינטרפטציות אישיותיות על תנועה ועוד דרך מסננת קוד, וזה גם מעורר מחשבות על האופי העתידי של יצורים כאלו ומערכת היחסים שעשויה להיות לנו איתם

Zvika:

וגם מייצר פידבק לופ מעניין בין הנצפה לרובוטים. כלומר, התנועות שלו משפיעות על התנועות שלהם שמשפיעות על התנועות שלו. מן שיח תנועתי דינמי שכזה, או ריקוד אימפרוביזציה מתפתח אם נרצה

Saron:

זה גם מעניין לראות את היחסים השונים בקבוצות גיל שונות. בין ילדים שהיחסים שלהם עם רובוטים נראים כמעט טבעיים לבין דור הביניים החשדני לבין המבוגרים שלא ממש מתקרבים. אני כמובן מכליל ונותן סקירה גסה אבל בכל זאת אפשר לראות את ההבדלים

Zvika:

כן, לילדים לא היה צריך להסביר כלום. הם פשוט נתקעו מול העבודה ורקדו והשתעשעו איתה עד בלי די. מבוגרים באו, ניסו בחשדנות להזיז יד או להסתובב קצת, והמשיכו הלאה

Saron:

העבודה הזו מתגלגלת לה כבר המון זמן אצלנו ויש לנו מליון פנטזיות על העתיד שלה

Zvika:

אווו, כן. מלא פנטזיות. כמות הדברים שאפשר לעשות עם הפלטפורמה הזאת

Saron:

צביק, ספר לו על פחד במה…

Zvika:

תספר אתה, זה רעיון שלך

Saron:

אולי אקדים ואספר שאנחנו מתעניינים בלפתח את מערכת היחסים הזו לדוגמה, למערכת של אדם אחד עם 100 רובוטים, או לקבוצת אנשים מול רובוטים, או הכי מעניין זה מה קורה אם כששני רובוטים מבחינים האחד בשני ומתחילים בשיח עצמאי שמתעלם מבן האנוש שבסביבה

אבל StageFright הוא רעיון לייצר רובוט מופיע שעומד על במה, ומשתמש או מתחפש שנמצא מאחורי הקלעים, ומצד אחד נמצא בתוך הגוף שלו ע״י משקפי VR ומצלמה שממוקמת על הרובוט, ומצד שני מופיע באמצעותו מול קהל; כלומר, דופק הופעה רובוטית מבלי חשש במה. זה יכול להיות מופרע: אייל גולן מול קהל בקיסריה ברובוטית… גלעד כהנא יעוף על זה. אבל זה כמובן מעניין במיוחד לקהל הרחב, גרסה מעניינת על 15 דקות התהילה של כל אחד מאיתנו

Zvika:

רק במחשבה על זה יש משהו משחרר. הרי מטפלים היום בעזרת VR בכל מיני סוגים של הפרעות, מנוירולוגיות ועד התנהגותיות, אבל זה תמיד נשאר בדיגיטלי ולא עובר לפיזי. כמו רוב העבודות שלנו, אנחנו מנסים לקרוע את האנשים מהמסכים, או אם כן מסכים, לפחות לייצר משהו שקורה במקביל בעולם האמיתי שהוא בדרך כלל העיקר

Saron:

ולהשתמש בחוויה שכל זה מייצר על מנת לעורר מחשבה, תחושה, ספק חוויה פנים חוץ גופית אם תרצה

Yuval:

אתם יודעים, ראיתי את Mimus, רובוט דומה למה שאתם מציגים באירלנד, ב״פחד ואהבה״, התערוכה שחנכה את מוזיאון העיצוב בלונדון לא מזמן. ואני תוהה איפה עובר הגבול בין גימיק שאנשים עומדים בגלריה מול רובוט שמחקה אותם וממשיכים הלאה, לבין הרגע שבו זה גורם להם לחשוב על המהות של הפעולה האמנותית / סוציולוגית שלכם

Zvika:

שאלה מצויינת

Saron:

תראה, אני לא אוהב את המילה גימיק כי זה תמיד איך שמתייחסים למדיומים חדשים. במשך שנים צילום נחשב לגימיק וזלזלו בו כמשהו שלא דורש מיומנות, טכנאים שמייצרים דברים חסרי ערך. ואני חושב שמעולם לא קרה שהמדיום שמשנה את חיי היום־יום שלנו זוכה (בחשדנות אמנם) להיות המדיום שאנחנו משתמשים בו בחללים אמנותייים ולעורר איתו חוויות יוצאות דופן לקהל הרחב

Yuval:

אבל זו בדיוק השאלה, מה הופך פעולה מגימיק לבעלת ערך

Zvika:

אני מסכים עם מה שכתב שראון, הרי חלק גדול מהחומרים שאנחנו צורכים כיום מתווך לנו דרך סולם הערכים של החוויה, שהיא מטבעה אישית, אינדיבידואלית ובעיני המתבונן. קשה לייצר הבחנה או אפילו הגדרה של גימיק, כשמסתכלים דרך הפריזמה הזאת. אני אזהר פה, אבל בעצם מה שבא לי להגיד זה ״לא תדע עד שתנסה״

Saron:

וכן, זה מדיום נגיש וקסום, ואולי לא מעורר מספיק שאלות עדיין כי אנשים רואים אותו בתור קסם ומאמינים בו בעיוורון, אבל זה משתנה עם הזמן, ובגלל זה אנחנו גם חושפי קרביים טכניים וגם חושפי קרביים חוויתיים ואמנותיים. בחללים אמנותיים רבים ובמדיומים הקלאסיים אין לך מושג מה קורה בראש של הצופה. אנחנו מקבלים פידבק בזמן אמת, אנחנו רואים את הקהל, והקהל רוצה לדבר את החוויה שלו בזמן אמת. השיחה קורית בין אנשים ליד העבודה ולא עם מבקרי אמנות בטיימס.

והייתי נזהר ואומר ״הם מפחדים״. הקהל לא מפחד אבל שינוי תמיד מפחיד, ולצערי היום מפחיד את עולם האמנות למרות שהוא אמור להיות זה שמוביל את השינוי ואת השיח עליו. גם הולך ונשבר הסטראוטיפ שבו אמן הוא קלולס טכנולוגי. נוצרת דמות אמן חדשה וגם זה מפחיד חלק מהאנשים

Yuval:

זה השלב שבו אני אגיד שאני מסכים אבל אציין שלא עניתם על השאלה, מה הופך פעולה מגימיק לבעלת ערך‎…

Saron:

שהיא מורכבת, שהיא לא ברורה מאליו, שיש לה קצוות פרומים, שהיא מעלה שאלה ולא מסתיימת בסימן קריאה של האאאאא אז זה מה שקורה. אתה שואל שאלה מעולה שאם היה לי יותר זמן להתעסק בגיבוש תיאורטי הייתי יכול אולי לענות עליה (ואם היו יותר מקומות לעסוק בתיאוריה של הדברים הללו), אבל התשובה הקצרה היא זו של צביקה – כשמנסים יודעים, ובאותה המידה שאנחנו יוצרים חוויות בעבור הקהל, אנחנו גם יוצרים אותן בעבורנו ולומדים אותן בזמן אמת על בשרנו

Zvika:

קשה לענות על השאלה באופן גנרי וגורף לגבי טכנולוגיה. הפעולה אמנותית שניסינו, ושאני מקוה שהצלחנו ליצור בדופלגנגר, מעוררת מחשבה, מספקת דרך למתבונן לראות ולחוות את עצמו מבחוץ ולקבל נקודת מבט אחרת הן על עצמו והן על רובוטים. הפעולה האמנותית שניצבת בתשתית מה שמנסה לעשות סטוני, לשם שינוי, באה לבחון מערך אמונות פנימי ועמוק של הצופה־משתתף בטקס תחזוק הקבר

Yuval:

וכמו שאמרתם, זה גם עניין של זמן. אני מניח שבעוד איקס שנים נסתכל על העבודות האלו ונהיה משועשעים, ואני תוהה אם זה כבר קרה גם לכם, שראיתם עבודות בנושא הזה שלכם מלפני איקס שנים והבנתם מה השתנה מאז

Zvika:

מממ… שאלה מעניינת. לי עדיין לא. שראון?

Saron:

אני חושב שבתחום הזה במידה רבה המדיום הוא המסר מכיוון שהאמנים יוצרים גם את הציור וגם בונים את המכחול, והאבולוציה של הטכנולוגיה היא גם זו של השימוש והמחשבה עליה. לצערי עדיין מי שמוביל את התהליך היום זה יותר מהנדסים מאמנים, אבל בשאיפה זה משתנה וישתנה

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד שאתם רוצים להוסיף?

Saron:

האח הידד

Zvika:

התחושה שלי היא שעולמות העיצוב, האמנות, הפילוסופיה והטכנולוגיה עדיין רחוקים מרמת הסינרגיה שהם יכולים לשרות בה. אנחנו מנסים לתת את חלקנו בעשייה הזאת, אבל אין הרבה כזו. יש פערים רבים, פרקטיים, אישיותיים, פרדיגמטיים ועוד הרבה שגורמים לבני הדיסציפלינות השונות לעקם את אפם אחד על השני. אולי ככל שנתבגר, והטכנולוגיה תתבגר ותהפוך להיות חלק מהמארג שבו כולנו חיים, כמו ההבטחה הגדולה הטמונה בה, נוכל להתרווח קצת

Saron:

מה שהוא אמר