יונתן גולדמן, מתוך התערוכה ״ללא אדמה״ בגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב. צילומים: דור אבן חן

100% אפשרי


0

תגובות


בתערוכה ״ללא אדמה״, שתיפתח מחר (שלישי 14.3) בגלריה האוניברסיטאית לאמנות של אוניברסיטת תל אביב, יונתן גולדמן מרחיב את העניין שלו בגידול יבשות ל״מחשבה על סופיות אל מול אין־סופיות, ולכוח הזה שדוחף הכל קדימה באופן מסתורי כאילו אנו שולטים בדברים״

Yuval:

הי יונתן. בוקר טוב, מה שלומך?

Jonathan:

שלומי טוב, תודה

Yuval:

הכל מוכן לתערוכה? הספקדת לגדל את כל מה שרצית…?

Jonathan:

חח, כן הכל מוכן, מה שגדל גדל, אני רק שותל

Yuval:

ספר רגע מה אתה מציג בתערוכה ומשם נתקדם

Jonathan:

בתערוכה אני מציג מספר מיצבים המתחברים ביחד לגוף אחד, ביניהם אוביקטים שהם פסלים, לצד עבודות וידאו שהן בין סמי־ניסויים מעבדתיים לטעויות שהתרחשו בסטודיו במקרה. מהכל ביחד נולדה תופעה, שבעיני היתה שווה שאפתח אותה למשהו ויזואלי/חווייתי

Yuval:

ואיך הנושאים שמעניין אותך להתעסק בהם באים לידי ביטוי בעבודות?

Jonathan:

אני חושב שבשלוש השנים האחרונות הרעיון העיקרי שהוביל את היצירה שלי, ושהתניע את התהליכים בסטודיו, הוא סיפור שהמצאתי על מדען שמגדל מיני־ יבשות במעבדה שלו בתקווה שאותם ״עוברי״ יבשות/איים צפים, יוכלו לגדול ולשמש כבסיס לחיים חדשים; סוג של אלטרנטיבה למקום שעליו אנו חיים ומתנהלים, מקום בתולי וטהור שעליו נוכל להתחיל חיים מנקודה תבונתית גבוהה יותר, בתקווה ללמוד מטעויות העבר ולייצר משהו מאוזן יותר.

הרעיון הזה היווה את נקודת המוצא למרבית העבודות שלי, והוא מתפתח בכל פעם למקום חדש, ומביא אותי לגעת ברעיון מזוויות שונות. בתערוכה החדשה הרעיון מתפתח שוב למקומות חדשים והפעם נוגע יותר במחזוריות של החיים, במחשבה על סופיות אל מול אין־סופיות, והכוח הזה שדוחף הכל קדימה באופן מסתורי כאילו אנו שולטים בדברים. אבל, האם זה נכון, הצורך של בני האדם להבין את הקיום שלנו, לחקור ולחפש דרכים כדי שנוכל להבינו, וכל הזמן לבחון את הגבולות ולחקור למקומות חדשים. אני מקווה שזה מסביר, אני עדיין מחשבתית בתוך התהליך וזה שלב שבו המילים לתאר את שהתרחש עדיין מעורפלות

Yuval:

אתה יודע להגיד מה בסיפור הזה מושך אותך? למה אתה מחפש בסיס לחיים חדשים? מאיזה טעויות אתה רוצה ללמוד?

Jonathan:

תראה, זו שאלה טובה, כי המשיכה שלי לסיפור הזה, שיום אחד קפץ לי לראש, הגיעה ממקום מיסטי, ממקום די רוחני ונאיבי. מעסיק אותי מאוד ומטריד אותי כל מה שעובר על המין האנושי, כל ההרס שאנו מייצרים, חוסר האיזון ששולט בחיים המודרניים, הכמות הבלתי נתפסת של הזיהום שאנו מייצרים בכדי להתקיים בתוך מערכת שבה האינדבידואל הוא בורג שעיסוקו המרכזי הוא באיסוף כסף.

אנחנו חיים בעולם שבו אנו מאד מנותקים ריגשית אחד מהשני, והנתק הזה רק הולך וגובר בעוד אנו דואגים לכלות את כל מה שמסביבנו. זה מאוד מורבידי, אני יודע, כי יש גם הרבה טוב בעולם ובחברה האנושית ואנחנו זן די קסום עם יכולות בלתי נתפסות, אבל במהלך ימים רבים זה מה שיושב עלי ומשם אני יוצר.

במהלך השנה־שנתיים האחרונות היו נקודות שבהן הסיפור קיבל זוית מחשבתית יותר מקומית, נקודות שבהן המחשבה על הצורך בקיום חלופי התייחסה למקום הספציפי שנקרא ישראל, על הסכסוף המתמשך ועל המצב החברתי והתרבותי שנראה כי מתדרדר. בזמנו בדיוק התחלתי לעבוד על הפרויקט ״הגבול המערבי״: בניתי רפסודה בכדי להפליג עליה לאורך חופי ישראל ולשתול את היבשות הקטנות שגדלו במעבדה בים התיכון, בכדי שנוכל לגדל כאן איים חדשים.

בתערוכה הנוכחית הסיפור הולך צעד אחד קדימה, לנקודה שבה אני ״בוחן״ את ההיתכנות של התחלה מחדש כלל, האם הרעיון הבדיוני הזה הוא בכלל אפשרי, האם אנו מסוגלים לזה? כמה זמן יקח אחרי שנגדל מקום חדש עד שנציב עליו שומרים וחיילים?

Yuval:

ומה התשובה שלך? אתה חושב שזה אפשרי? או שזה המקום שבו האמנות מאפשרת לו לקרות?

Jonathan:

בדיוק: אין ניסים תחת השמש, כל דבר הוא תוצאה של תהליך מאוד מאוד ארוך של שינויים קטנטנים, כמו האבולוציה בעצמה, אין סוף טעויות שמתחברות לתהליך אחד ארוך ואין־סופי. אז זה לא 100% שזה לא אפשרי, נהפוך הוא, זה 100% אפשרי, רק שציר הזמן של תהליך כזה הוא אין־סופי. המשחק במחשבות האלה עוזר לי להתניע את התהליכים בסטודיו ומוליד יצירות אמנות, שבלי הטריגר הזה בחיים לא הייתי מגיע אליהן

Yuval:

אם לחזור לתערוכה – מה אלו הגבישים שתלויים עם משקלות במין אקוואריום?

Jonathan:

מבחינה חומרית או קונספטואלית?‎

Yuval:

בוא נתחיל בחומרית‎

Jonathan:

זה מיקס של חומרים בשכבות: יש בפנים קלקר, סיליקונים, שעווה ועוד חומרים שאת שמם אני לא זוכר. אני מפסל אוביקטים מחימר, מתבנת אותם בגבס ומייצר אותם שוב מחומרים שיאפשרו לי לשים אותם בנוזל לזמן ממושך תוך כדי שהם יצופו וימשיכו לצוף. אני מאוד נהנה לעבוד ככה, זה תהליך ארוך עד שנולד סוג של מדיום חומרי לעבודה, ניסוי ועוד ניסוי בסטודיו, ואז איזו טעות אחת שעובדת ושבועות של נסיונות להבין מה קרה בטעות שעבד ולשחזר את זה שוב עד שנולדת טכניקה חדשה ליצירה.

בדרך כלל הטכניקה הזו תתפתח לדבר הבא ולטכניקה הבאה. המשקולות הן מה שמתנגד לציפה של האוביקטים ושומר אותם במקום, כל אוביקט דורש משקל אחר‎ לאיזון. אני לפעמים כל כך שבוי בסמי־מחקר הזה, שאני תוהה אם במקום לחקות תהליכים אולי פשוט כדאי שאעבור למדע

אבל יש חופש בלתי נתפס בלהיות אמן: כל פעם אני בעל מקצוע אחר, לומד ומעמיק בתחומים שונים ומתחקה אחריהם, גם אם המחויבות נשארת 100% ליצירה ולתהליך. ואפשר לנדוד מחשבתית בלי סוף: לפעמים אני ימאי ובונה סירות ולמחרת אני מרכיב חומרים, יום אחר אני חוקר חייזרים ויום אחר כימאי שמייצר סמים. פתאום אני מבין שאני חייב לתפוס את גודל היקום, אז אני חוקר על החלל ומבין שאין לזה קץ ושאנחנו לא יודעים יותר מידי (תכל׳ס אני בשוק מכמה גילינו על האין־סוף הזה). ואם העבודה לוקחת אותי למקום לוקאלי יותר אז אני נשאב לפוליטיקה המקומית. אלו הם החיים, מיקס אין סופי של טריגרים שמייצרים את הרגע.

Yuval:

אז עכשיו רגע לפני שהתערוכה נפתחת, מעניין אותי, כשאתה מסתכל על הדרך שעברת בחמש השנים מאז שסיימת את הלימודים בשנקר, דרך כל התערוכות והפרויקטים שהצגת (והיו די הרבה כאלו), מה אתה יודע היום שלא ידעת לפני חמש שנים על האמנות שלך, ועל מה שמעניין אותך לעשות? (שאלה גדולה, אני יודע…)‎

Jonathan:

מאוד גדולה ‎

תן לי רגע‎

Yuval:

אפילו שניים‎

Jonathan:

אלה היו חמש שנים מאוד מעניינות.

תראה, לפני שנכנסתי ללמוד במחלקה לאמנות בשנקר, ביליתי תקופה ארוכה בוושינגטון די.סי שם הייתי שולייה של אמן ניו־זילנדי, שעבד על תערוכה של ציורים היסטוריים לבונים החופשיים ולהסטוריה של העיר. לשם כך חקרנו עליהם רבות וביקרנו במבנים רבים שבהם הם פעלו ופועלים.

זו היתה חוויה בלתי נשכחת שלא אכנס אליה עכשיו, אבל אגיד בקצרה שכמות המידע שאליו אנו נחשפים כאזרחים, כבני אדם, כתושבים, הוא כל כך קטן בהשוואה למה שבאמת קורה, שזה פשוט לא יאומן. אני סבור ומאמין שאם באמת היתה לכל האנשים את אותה גישה לאותו המידע, החברה היתה מתפרקת. ואני אגיד לך משהו, אני לא בטוח שזה דבר רע. יותר מזה, אני מאמין שזה רק עניין של זמן: כל דבר חייב להגיע לקליימקס בכדי להפוך מגולם לפרפר ואנחנו כבני אדם עדיין מגדלים את הקרום של הגולם. העולם עוד מחכה לנו שנתפכח. אבל גלשתי לרגע מהנושא…

החוויה בוושינגטון לגמרי פתחה אותי ליצירה האמנותית ואחרי ארבע שנים בשנקר ממש הבנתי שזה מקומי, ולא היה ספק בכלל שסטודיו זה הצעד הראשון. כך הכל התחיל. מאז לא באמת היה לי זמן לנתח ולחשוב על הדברים כי הייתי ביצירה מתמשכת מתערוכה לתערוכה ומרעיון לרעיון, תוך כדי שאני מנסה לשרוד. כל תהליך העבודה הפך לתהליך טרנספורמטיבי אחד ארוך שבו כל יצירה הולידה את הטכניקה ליצירה הבאה וכך נוצר סיפור שלם ומכלול טכניקות שאיתו אני עובד.

זה אין־סופי, ואתה יודע מה הדבר המצחיק? אני בטוח שזו נקודה שנוגעת להרבה אמנים. אני מסתכל על הדברים שאני מייצר כשהם מוצגים בחלל, ממקום מנותק לחלוטין, ואם לא הייתי יודע שהעבודות האלו הן יצירות שלי אז בחיים לא הייתי חושב שהן שלי. קיים נתק בין מה שאנו שואפים ותופסים לבין מה שאנו עושים באמת, זה המפגש בין הדמיון האנושי והיכולת האינטלקטואלית שלנו כיצורים תבוניים לבין המציאות והפיזיות של מה שהעין רואה והגוף חווה.

אני לא בטוח שהסברתי את זה באופן ברור אבל כוונתי היא שבסופו של יום, כשהעבודות מוצגות בחוץ, אני מזדהה איתן בדיוק כמו שאני מזדהה עם יצירות של אמנים אחרים שאני רואה בתערוכות: לפעמים אני מתחבר אליהן ולפעמים פחות. זה שאני יצרתי אותן זה כאילו לקוח ממימד זמן אחר. רק אחרי תקופה מאוד ארוכה אני יכול להגיד באמת מה אני מרגיש כלפי מה שעשיתי

Yuval:

אז נחכה עוד חמש שנים עד שנשאל אותך עוד פעם את השאלה הזו…‎

ועד אז, משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Jonathan:

יכול להיות שעוד חמד שנים התשובה תהיה שונה
🙂

אני חושב שהדבר המרכזי שהשתנה בחמש שנים של יצירה הוא ההבנה שאין קסמים בעולם חוץ מהחיים עצמם, אין קיצורי דרך ואין דרך חוץ מעבודה קשה, התמדה ורצון עז לממש את עצמנו ולהבין למה אנחנו פה; מבחינתי לפחות.

להיות אמן זה הרבה מעבר לליצור בסטודיו: זו עבודה קשה וזה אחד התחומים האבסורדיים ביותר שאדם יכול להתעסק בהם, כי אינך מייצר משהו שאדם אחר משתמש בו ויש צורך בו. העיסוק הוא במשהו שבסוף יוצג, אנשים יחוו אותו, וזהו… זה משהו שכל תחומי האמנות חולקים, אם זה תאטרון או מוזיקה או כל תחום אחר. והמקום הזה של היצירה לשם היצירה הוא חשוב בעיני להתפתחות שלנו כקבוצה.

היצירה האמנותית משתלבת עם המדע והמחקר בכדי לתת תשובות ודימויים ויזאוליים שונים לתופעות שהן החיים עצמם, כך ששני תחומים אלו שזורים ביחד ותומכים אחד בשני בכדי שאנו בני האדם נוכל להמשיך ולהבין מתוך זוית הראיה שלנו ויכולת התפיסה שלנו בהווה הנתון, את החיים עצמם

Yuval:

יפה!