אילן גריבי

הכול התחיל בנייר


0

תגובות


ביום רביעי תיפתח בגלריה חנקין בחולון התערוכה ״אוריגאמי ישראלי 2״, שתתמקד בשני יוצרים מובילים בתחום האוריגאמי בישראל: אילן גריבי וסעדיה שטרנברג. ״בעוד שאני מדגיש את החומריות המקופלת״, אומר גריבי, ״סעדיה מצליח להעלים מעבודותיו את העובדה שמדובר בנייר

Yuval:

הי אילן, בוקר טוב, מה שלומך?

Ilan:

בוקר טוב, מעולה! ואתה?

Yuval:

לא רע בכלל! והפעם אתה משתף פעולה בתערוכה חדשה עם הפסל סעדיה שטרנברג. איך זה קרה?

Ilan:

עיריית חולון בכלל, וגלריית חנקין בפרט, אימצו את האוריגמי. זו השנה השלישית ברציפות שיש תערוכת אוריגמי בחולון, וכנראה השביעית מאז בכלל. גם השנה פנתה אלי פיוטה, אוצרת הגלריה, ובהמשך לשנה קודמת, אז הצגנו מגוון רחב של סוגות אוריגמי, החלטנו השנה להציג שני פנים בלבד: אמנות ועיצוב. סעדיה מתמחה בפיסול בנייר, אני מתעסק רבות במציאת יישומים עיצוביים לטכניקת הקיפולים

Yuval:

ואיך נוצר החיבור ביניכם?

Ilan:

החיבור הוא טבעי, שנינו חברים באותו ארגון אוריגמי, ״אוריגמישראל״. שנינו המייסדים (יחד עם גדי וישנה) של הארגון, שקם לפני כארבע שנים. אנחנו מדברים על תערוכה משותפת כבר שנים רבות, ועכשיו נוצרה ההזדמנות

Yuval:

ספר אם כך מה יהיה בתערוכה

Ilan:

אני מציג רטרוספקטיבה בת כחמש שנים של התעסקות בעיצוב, שתחילתו בנייר וסופו במוצר. יש כמה משפחות של עשייה, כשהעיקרית היא תכשיטים מנייר, מפליז ומעץ; כולם מקופלים. אציג גם מנורות, שגם הן התחילו בנייר (עם אקווה קריאיישנס), וכיום יש מנורות ממתכת מקופלת. אציג התעסקות בחומרים שונים, כולל זכוכית ובד, מעבר למתכות ועץ שעליהן דיברתי. אני מציג תהליכי עבודה, כשנקודת המוצא היא תמיד דגמי הנייר שלי: איך הגעתי לתכשיט מסוים, תוך בחינה שלו בנייר, בעץ, במתכת, בגדלים שונים, בטכניקות קיפול שונות, עד למוצר הסופי. ואני מציג טיוטות, שלבים שונים בתהליך, וגם עבודות שמעולם לא הבשילו עד הסוף.

בעוד שאני מדגיש את החומריות המקופלת, סעדיה מצליח להעלים מעבודותיו את העובדה שמדובר בנייר, וליצור מסכות ודגמי ראש אקספרסיביים. עבודותיי מתאפיינות בריבוי ובחזרה סיזיפית של קפלים. סעדיה מציג מינימליזם: הוא מצליח ליצור עיניים, אף, ופנים מביעות רגש עם כמות מזערית של קיפולים ומניפולציה על הנייר

סעדיה שטרנברג

Yuval:

ואיפה בא לידי ביטוי העובדה שאתה מעצב והוא אמן? אפשר להבחין בכך? זה משנה בכלל?

Ilan:

עד עכשיו היה קל…

זו נקודה חדה ונהדרת, שנוגעת בלב ההגדרה העצמית שלי כאמן/מעצב. אם נלך לרגע עם המקובל, הרי שאני מייצר בסוף התהליך ״מוצר״ שיש לו שימוש ברור, כמו תכשיט שנועד ליפות את הלובשת אותו. סעדיה מייצר פסלים, ששימושם הוא לייפות את החדר ומן הסתם את בעליו.

אני מסכים שההבדל הולך ומטשטש, ואכן יש לא מעט נקודות השקה בין העבודות שלנו. חלק לא קטן מעבודותיי הוא אכן אמנות לשמה, מתוך העדר תכונת השימושיות. ובכלל, אני מסכים אתך שיש לשאול – מה זה כבר משנה?

Yuval:

אני חושב שחלק מהעניין הוא המוטיבציה של היוצר, מה הוא רוצה להציג. איך הוא רוצה לקרוא לזה. ואני תוהה מבחינתך עד כמה מה שאתה עושה צריך להיות שימושי עם יעוד מוגדר?

Ilan:

נקודת הפתיחה שלי היא תמיד חסרת תכלית: לשם מה אני צריך לקפל גריד של 64 קווי קיפול ולהוסיף להם מאות קיפולי הכנה, ובמשך כמה שעות לנסות ״קולפס״ (אין לנו מילה בעברית לשלב הזה, שבו כל הנייר מתכווץ למצבו הסופי)? אני עושה את זה כי אני יודע שייצא לי משהו יפה, שישמח אותי, ואפילו יאפשר לי להיות גאה, על כך שאני מסוגל ליצור משהו שעד עכשיו לא היה אף אדם בעולם שחשב לקפל ככה נייר.

כשנחשפתי לעולם העיצוב, אצל גל גאון, הוא אמר לי בצורה חד משמעית – אני צריך דברים שאפשר לעשות אתם משהו, כמו קערה, מנורה או כיסא. זה מקור המוטיבציה ליצירת התכלית בעשייה שלי. עולם העיצוב הרחיב באופן דרמטי את מגרש המשחקים שלי: הרבה יותר קל לתרגם דגם נייר לתכשיט מלהמציא דגם חדש, כך קל יותר ליצור ללא הפסקה. ויצירה גרועה מסם – מהרגע שחווית את הצלחת היצירה, אתה מכור. מכאן, שאני יוצר לא בשביל לענות לצורך של לקוח, אלא בשביל לשמר את סטאטוס היוצר, בעיקר בעיני עצמי. וזה לא משנה לי אם מדובר בעבודת אמנות, או בפריט עיצוב

Yuval:

אז אם כבר הזכרת את גל גאון, מה אתה מציג אצלו עכשיו בגלריה?

Ilan:

אצל גל אני מציג כבר שבע שנים, ואני גאה להיות חלק מאמני הגלריה. בתערוכה הנוכחית יש לבבות נירוסטה חדשים, שידת מגירות עם ציפוי מראה מקופל, וזה מעבר לעבודות ישנות יותר, דוגמת הקליידוסקופ, שבזכות העבודות של דדה המשתקפות מהן, יוצרות מראה חדש ומרגש

Yuval:

אם כך, האם יש מבחינתך הבדל בתהליך או בהתכווננות בין העבודה על פריט לגלריה של גל, שמיועדת לקהל אמיד, או לעבודה על פריט לתערוכה שמיועדת לקהל הרחב

Ilan:

זו שאלה מעניינת, כי במידה רבה התערוכה הנוכחית, מעצם טבעה, מציגה עבודות שכבר נעשו ולא הוכנו במיוחד לתערוכה זו. אם אני מנתק את השאלה מההקשר שלה לתערוכה ספציפית, אני מגלה שאין ממש הבדל בתהליך: אני מתקשה להוציא עבודות שאני לא שלם איתן, ויש רק דרך אחת להגיע לכך – על ידי שאיפה לשלמות. יחד עם זאת אודה כי בהקפדה על תוצר הקצה, אצל גל השאיפה לא מספיקה: צריך ליצור שלמות, או לא להציג בכלל. בתערוכת האוריגמי הנוכחית אני בפירוש מציג עבודות לא גמורות, לא פתורות, שלא יעלה על הדעת להציג אצל גל.

חשוב לי להציג תהליך ולהראות כי לא כל דבר מצליח, ואני חושב שיש בזה לא מעט חן, ובעיקר, זה מאפשר למידה. אם יש משהו ששואלים אותי באופן קבוע, זה ״איך אתה עושה את זה?״ והפעם אני מציג את התשובות לעין כל

Yuval:

מה השתנה אצלך מאז ש״פרצת״ לתודעה הציבורית מאז שהשתחררת מהצבא? אני נזכר בראיון הראשון שלנו, לפני חמש שנים, ותוהה איפה אתה רואה את ההבדל בין מה שאתה עושה היום לבין מה שעשית אז

Ilan:

אני חש הרבה יותר בוגר, אמנותית ועיצובית, אם תרשה לי עוד להיצמד להפרדה הזו. אני עדיין מודע לתמימות היסודית שיש אצלי, אבל אני מכיר הרבה יותר, מודע יותר, ומבין יותר. רמת האתגר עולה כל שנה, הצורך לגוון, לשנות, ולחדש, נהייה קשה יותר למענה. אני הרבה פחות קנאי לאומנים אחרים, ונהנה לראות עבודות שלהם וללמוד מהם.

הפער בין האוריגמי עצמו – קיפולי הנייר – לבין העבודות שאני עושה (קיר שלם במסעדה באמסטרדם, לדוגמה), הולך ומחריף, ואני צריך לא מעט מאמץ בכדי להמשיך ולשהות (ברוגע) בשני העולמות בו זמנית. אני חושב שהתערוכה החדשה בחנקין מנסה להתמודד עם הקונטרסט הזה בדיוק, ולהראות שהכול התחיל בנייר. אני חושב שהמהפך הגדול ביותר שחוויתי בתקופה האמורה הוא המעבר מנייר לחומרים בלתי קפילים בעליל, דוגמת מתכת ועץ. זה לב ליבו של השינוי מאז היותי אמן אוריגמי פר סה, רק שש שנים אחורה

Yuval:

זו באמת חתיכת התקדמות…

Ilan:

תודה!

Yuval:

בכיף. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Ilan:

יש משהו בחדוות היצירה שגורם לך לרצות ולשתף את זה עם כמה שיותר אנשים. אני רק רוצה להודות לכל מי שעוזר לי להציג את עבודותיי: לפיוטה, האוצרת של הגלריה, לגל גאון, לעיריית חולון, לך, לסעדיה, שבלעדיו לא הייתה תערוכה, ולכל מי שיבוא לראות