כרוניקה של חיים לא ידועים


0

תגובות


תערוכת היחיד של דוריס ארקין Parasite מציגה פיסול תלוי מקום שהתגבש בעבודת הכנה ממושכת, בשכבות של חומר, מחשבה ומשמעות. הבחירה בחלל הלא מאוכלס של בניין וייט סיטי מפגישה פוטנציאל של יוקרה עם תחושת עזבון

דוריס ארקין, צילומים: מידד סוכובולסקי.

בתערוכת היחיד של דוריס ארקין ״כרוניקה״, מוצגות רק שש עבודות פיסול בין עמודיו של חלל מסחרי חשוף, שבנייתו לא הסתיימה עדיין. בניין white city ברחוב יצחק אלחנן, בתכנון אדריכל יואב מסר, מתנוסס באלגנטיות מתוך הסביבה האפרורית של שוק הכרמל. הבניין המיועד למגורי יוקרה הוא סימן למהלך האיטי של טרנספורמציה ושינוי אופי השכונה הגובלת בנווה צדק והבחירה בחלל הלא מאוכלס מפגישה את הפוטנציאל של יוקרה שעוד לא הגיעה לכלל מימוש עם תחושת עזבון של אתר בנייה: קירות בטון וצינורות מים, חשמל, ניקוז. מעין נקודת פתיחה שווה, שעליה ייתפרו חליפות שיבחינו בין הבניין הזה לשכניו.

השעונים ערוכים במשפך טורנדו, הסוחף ושואב את הזמן בכוח שלא ניתן לעמוד בפניו. הכפתורים פזורים כממצאים פורנזיים על מיטת שדה, ומזכירים את שימושם במקור במעילי חיילים שכבר אינם. עקבות הזמן והמוות חרותים בהם. הבובות נשפכות כשטיח אנושי בזעיר אנפין, עוברות דרך מנהרת מתכת מאחידה. התערוכה כולה היא זעקה של ממנטו מורי


ארקין והאוצרת דיאנה דלאל Parasite, חיפשו את החלל המתאים עבור עבודות שעשויות מחומרים בלתי שגרתיים: גושי מתכת מכופפת ודחוסה, ניצבים על פני יריעות קש ארוגות בעבודת יד; מאות ואולי אלפים אפילו של לוחות שעונים ישנים וכפתורי מדים ממלחמת העולם הראשונה, שנאספו בשוקי פשפשים; חוטי חשמל פרומים ואלפי בובות בד, שנתפרו בשקידה. כל אלה נאגרו והתהוו בסטודיו במשך שנים, עד שהתגבשו לכלל עבודה מוגמרת.

״מתכות הן המרכיב העיקרי בעבודותיה של ארקין, פסלת היוצרת בתהליכים ארוכי-טווח של אגירה, מחקר, שינוי יעוד ועיבוד״ כותבת חמדה רוזנבאום בקטלוג התערוכה שיראה אור בקרוב. ״ארקין אוספת אליה לסטודיו גרוטאות מתכת שונות ומשונות, מהן שמרתיעות במאסה שלהן ובטקסטורה החלודה והמשוננת של משטחיהן; לצד אלה היא מזמינה סטוקים כמו-תעשייתיים בהיקפם של אובייקטים דומסטיים קטנטנים שאבד עליהם הכלח… בין הקצוות האלה שוזרת ארקין חוטים מקשרים של אריגה פואטית ואסוציאטיבית, תוצר של עבודה מתמשכת ואינטואיטיבית בסטודיו הכורכת יחד אובייקטים טעוני-זמן והיסטוריה, על נוכחותם השקטה והמהדהדת, לחוויות של כאב וטראומה מן ההווה ומן העבר״.


בחלל התערוכה מוצא כל אחד מהפסלים נישה ייעודית משלו, בין מחיצות בטון ערוכות בקצב לא אחיד. האחד גלוי לעין וניצב כמערך של קוביות מתכת – מודל בזעיר אנפין לאנדרטת השואה בברלין. מבט נוסף מגלה שלכל קובייה ארגה ארקין מצע רך משלה, לפי מידה וכיוון. 
השעונים ערוכים במשפך טורנדו, הסוחף ושואב את הזמן בכוח שלא ניתן לעמוד בפניו. הכפתורים פזורים כממצאים פורנזיים על מיטת שדה, ומזכירים את שימושם במקור במעילי חיילים שכבר אינם. עקבות הזמן והמוות חרותים בהם. הבובות נשפכות כשטיח אנושי בזעיר אנפין, עוברות דרך מנהרת מתכת מאחידה. התערוכה כולה היא זעקה של ממנטו מורי. ״פיסול מינימליסטי פרום-קצוות… המנכיח את זיכרון העבר בהווה באמצעות ההדהוד של דאגה, של מידת אדם וגוף, ויותר מכך של היעדרו״, כותבת רוזנבאום.


״ארקין מתייחסת לחוויות של כאב וטראומה מתוך הקשר חדשותי, דרך שידורי רדיו הפועלים כל העת בסטודיו ומסתננים פנימה, ספק אל התודעה וספק אל רובד ראשיתי יותר. סיפורים של ילדות-כלות הנאלצות להינשא או חטיפת הנערות מניגריה מוצאים את דרכם לתצורות המתגבשות בסטודיו ולאופני העיבוד של החומר, לא באופן של ייצוג ישיר ואילוסטרטיבי אלא על ידי חלחול אטי המתבטא באופנים של שזירה, חיבור, טיפול ומגע״.

דוריס ארקין, ילידת 1957, אורוגוואי, עלתה לישראל ב-1973. היא בוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולימודי פיסול בבית הספר בסיס לאמנות, שהיא עומדת כיום בראשו, כיו״ר עמותת בסיס לאמנות ותרבות.