איור: הילית שפר

המקום הכי חם בפורטופליו #01


0

תגובות


גוף של סטודנט עם ראש של זאב, הרבה נהגים באוטובוס אחד, שפת הסימנים נכנסת למוזיאון: אסיה איזנשטיין, דניאלה שניצר, הילית שפר ועובדיה בנישו מספרים על האיורים למגזין ״המקום הכי חם בגיהנום״ > מדור חדש בפורטפוליו

הילית שפר

הכתבה

במשך שנים התפתחה בכפר קאסם שפת סימנים ייחודית, שונה מזאת הישראלית ומזאת הערבית. כשבעולם המודרני מבקשים להעלים אותה, צעירה תושבת הכפר יוצאת למסע להצלתה.

האיור

הטקסט מאוד הפתיע אותי: פלח אוכלוסיה קטן שהולך ונכחד, שושלת של אנשים חירשים בכפר קאסם. אבל, לא השושלת היא זו שהולכת וגוועת, אלא השפה המיוחדת שסיגלו לעצמם במהלך הדורות, מבלי שידעו על שפת הסימנים הרגילה והמוסכמת. הרעיון שלי היה למסגר משהו מתוך השפה הזו ולתלות אותו במוזיאון, כסמל למשהו שרק הזיכרון נשמר ממנו ושהמציאות מאפשרת רק התבוננות בו בביקור במוזיאון.

לכתבה המלאה

איור: אסיה איזנשטיין

אסיה איזנשטיין

הכתבה

בגיל מוקדם עשינו להם את ״השיחה״ – איך להתנהג כשפוגשים שוטר כדי לא להיהרג. מתוך להיות אמא לילדים שחורים באמריקה הלבנה: סדרת מונולוגים של אמהות אמריקאיות

האיור

הראיון האישי והחשוף של אם לבנה לילדים מעורבים ריגש אותי ובזכותו קיבלתי קונטקסט מעמיק שמסביר כותרות מסוג ״נער שחור נהרג מירי שוטר לבן בשיקגו״, ביום־יום של מאבק תמידי בסטראוטיפים, גזענות טבועה ואי שוויון.  הרעיון הראשון שלי היה להלביש נער שחור במדים של בית ספר פרטי ליד גברת מהאפר־איסט־סייד, כדי להעמיק את ה״התחפשות״ של האוכלוסייה השחורה, שנאלצת להתאים את עצמה לערכי התרבות הלבנה ככורח המציאות. אבל, הרעיון הזה לאו דווקא מעביר את תחושת הפחד היומיומי שהנער הזה נושא עמו.

המשכתי לסקיצה שמתארת ילדה שחורה החווה אפליה בחנות צעצועים מול מדפי בובות הברבי הלבנות, מאותו מקום של אי שוויון ואי ייצוג שמנשל אותה מהחברה כנורמלית, ושמעביר עלבון שפשוט להתחבר אליו. החלטנו שהוא פחות מתאים לכתבה מאחר והיא עוסקת בשני נערים מעורבים. בסופו של דבר בחרתי להציג סיטואציה נורמטיבית של משחק כדורסל שכונתי בברוקלין (שמתבטא בצבעוניות בנייני הבראון־סטון המוכרים), שעלולה להפוך בשניות לאיום ממשי לנער בעל צבע עור ״חריג״, בזמן שעוברת ניידת משטרה בסמוך. בחרתי להציג את המתח שהילדים הלבנים אפילו לא מודעים אליו ולא מסוגלים לדמיין אותו.

לכתבה המלאה

איור: דניאלה שניצר

דניאלה שניצר

הכתבה

אם לא די בעבודה ללא הפסקה, הנהלה קשת עורף ותמהיל אנושי בלתי אפשרי – עובדי ״סופרבוס״ נפלו קורבן למאבק בין ההסתדרות לכוח לעובדים על מי ייצג אותם. כוח ניצחו, העובדים הפסידו זמן, וההנהלה גילתה שאין מספיק פופקורן בעולם

האיור

כשקיבלתי את הכתבה לא הייתי בטוחה איך לאייר אותה, כי היו בה שני נושאים חשובים שלא ידעתי במי מהם להתמקד. האחד, הרצון של הנהגים להתאגד, המאבק והבחירה מי יאגד אותם; והשני, המגוון של עובדי סופרבוס – ערבים, אתיופים, רוסים ואנשי שכונות מצוקה – שהפרנסה והמצב הכלכלי גרם להם להתאחד למאבק אחד. אחרי שקראתי את הכתבה כמה פעמים הבנתי שמה שהכי מלהיב ומעניין אותי בה הוא המגוון של הנהגים, שבאים מקבוצות שונות לגמרי, ואת ההתאגדות שלהם למען המטרה הכלכלית המשותפת, ועל זה רציתי לבסס את האיור.

היו לי כל מיני רעיונות, שכולם כמובן קשורים איכשהו לאוטובוסים, מהרבה נהגים שמרימים את האוטובוס על הידיים, נהגים שמחליפים לאוטובוס גלגל, ועד הגה ענק שמלא בידיים שמחזיקות בו במשותף. בסוף, אחרי שנסעתי לתל אביב באוטובוס והיה לי זמן לבחון ולחקור את כל האוטובוסים שמסביבי, עלה לי הרעיון להשתמש בחלון הענק של הנהג, שמזוהה עם אוטובוס, ושם, במקום נהג אחד לשים כמה נהגים בכל מיני צבעים, עם מאפייני דמות ממש מינימליים שמשאירים מקום לדימיון.

רציתי גם להראות ולהדגיש את האחדות ביניהם, אז מלבד הצבעים והחליפה הזהה, במקום ליצור כל דמות בנפרד ולהדביק אותן אחד ליד השניייה, לקחתי נייר שממנו גזרתי את הסילואטה – ״הגוש״ של כל הנהגים יחד – ועליה הדבקתי את הראשים. בחרתי להשתמש בצבעוניות מינימלית שהצבעים המרכזיים בה הם כחול וירוק – בהשראה מהצבעים של חברת סופרבוס.

לכתבה המלאה

איור: עובדיה בנישו

עובדיה בנישו

הכתבה

במגזר החרדי הורים שילדיהם הותקפו מינית חוששים מפגיעה בשמם הטוב (ובשידוך העתידי), מקשיבים לרב שמורה לא להתלונן ובכלל, לא תמיד יודעים להגיד מה בדיוק קרה. אמא אחת מביתר עילית החליטה להילחם בהשתקה

האיור

בין כל העבודות האדיטוריאליות שנופלות בחלקי לאייר, עבודת האיור ל״המקום הכי חם בגיהנום״ תמיד הכי מאתגרת מבחינה רגשית, ובכל פעם עולה אצלי השאלה של הגישה, מאיזה כיוון לתקוף את הכתבה שלרוב לא משאירה מקום להיסוס אצל הקורא. במטרה לאזן את האיור עם הכתבה, אני משתדל ללכת לכיוון מרומז ועדין. באיור הזה אני מציג סיטואציה חיובית למראית עין בין אם לילד. ניסיתי להטמיע את הסכנה שהילד שרוי בה באמצעות תנוחת גוף בלבד ומשחק עם הצמחיה, שקוראת לו לבוא.

לכתבה המלאה

איור: הילית שפר

הילית שפר

הכתבה

אין־סוף מחקרים נכתבו על נשים שמצאו עצמן במעגל הזנות, אבל מה עם הגברים שבזכותם הוא עדיין מסתובב? פרוייקט ״ג׳ון סקול״ מבקש להסביר לזנאים את הנזק שהם גורמים לנשים בזנות, ולמה אלוהים לא ״נתן לאישה כוס כדי שהיא תוכל להתפרנס ממנו״

האיור

הרעיון לאיור על בית הספר לזנאים הגיע במהירות. זה לא כל כך שכיח, אבל יש טקסטים שצורבים לך במוח דימוי שקשה להתעלם ממנו. כבר בשורות הראשונות לקריאה ראיתי יד שרוצה לקחת משהו שלא שייך לה. היד שדמיינתי היתה גרומה ושעירה בדומה לכפות הזאב. הרעיון שהצעתי למערכת היה לצייר יד כזאת לופתת בחורה, אבל מכיוון שהכתבה עוסקת בעיקר בבית ספר האמור לגרום לגברים המכורים לביקורים אצל זונות להיגמל, התבקשתי לתת דגש על העניין הלימודי. מכאן הגיע החיבור: חשבתי על ביות, לקחת חיה ולשים אותה בסביבה לימודית מוגנת, גוף של סטודנט וראש של זאב. המטרה: למתן את הראש הזאבי ולתת לו השכלה ויידע חדש.

לכתבה המלאה