מעצבים במרכז


1

תגובות


28 מעצבים מירדן, מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה, יוון איראן וישראל, השתתפו בסדנה ברומא, במטרה ״לעורר את הדמיון ולאפשר לאנשים לדמיין עתידים משותפים אחרים. זאת מטרה שמעצבים יכולים לשחק בה תפקיד מרכזי, אם רק ייקחו לעצמם את החירות והאומץ״, אומרת מירב פרץ, מארגנת ואוצרת שותפה של הפרויקט, שכבר הוזמן להמשיך בברלין

מתוך הסדנה. צילומים: מקס בורקה

Yuval:

הי מירב, מה שלומך?

Merav:

הרבה אקשן. הפרויקט מוזמן לברלין ביוני והיום החלטנו ללכת על זה

Yuval:

דיייי. מדהים! זה חתיכת פרויקט הדבר הזה. אני זוכר כשסיפרת לי עליו בפעם הראשונה וזה נשמע על גבול המופרך

Merav:

אני יודעת. עד יום רביעי בשעה שתיים, כשכולם נכנסו לאולם והסדנה נפתחה, היו כל כך הרבה מכשולים וספקות בדרך. אבל ברגע שכולם הגיעו, ותפסו מקומות, התחילה בחדר אנרגיה מדהימה שנמשכה כמעט חמישה ימים רצופים

Yuval:

בואי נתחיל אם כך מהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון?

Merav:

בשלוש שנים האחרונות אני חיה ברומא והקדשתי כמעט את כל השנה הראשונה ללמוד איטלקית ולעשות נטוורקינג. ממש עבדתי הפעם בנטוורקינג, ובין היתר הכרתי את מריה אליקטה, אוצרת איטלקיה לאמנות עכשווית שמאוד מתעניינת בנושאים של פרפורמנס. היא עבדה קודם עם קרן אוליבטי ועם מוזיאון המאקרו ברומא, ונוצר בינינו קשר חזק. היא רואה לאיזה כיוון האמנות הולכת, ומתעניינת בפרויקטים שיש בהם אלמנטים של השתתפות ומעורבות בחברה, והיא בדיוק רצתה לפתח פרויקט חדש מהסוג הזה, והתחילו בינינו שיחות בעניין.

באותה תקופה עזרי טרזי ואני היינו בדיאלוג ארוך לגבי התפקיד של עיצוב ומעצבים בעת הזאת, ומריה הזמינה אותנו לעבוד איתה על הפרויקט הזה בעבור מוזיאון המאקסי ולעזור לה לבנות את המתודולוגיה, כך שדברים התחברו וצמחו באופן טבעי. אחד הדברים המרתקים בפרויקט הזה הוא הדיאלוג היצירתי שהתפתח במשותף עם עזרי, סביב שאלות על תפקיד העיצוב ועל גישות מתודולוגיות אפשריות לנושא. התהליך היה ארוך ונמשך למעלה משנה, משום שזה פרויקט ראשון מסוגו והיו המון שאלות פתוחות איך לבנות ולקיים אותו בצורה הנכונה ביותר

Yuval:

אז מה היה הרעיון?

Merav:

הרעיון היה להפגיש מעצבים מכל האזור שלנו לחמישה ימים של עבודה משותפת על אתגרים שקשורים לאזור שלנו. בדיוק היום מישהו שאל אותי למה בכותרת יש ״מידל״ ולא ״מידל איסט״, ועניתי לו שלכותרת Design in the Middle יש יותר ממשמעות אחת. המידל לא נצמד לגבולות ששורטטו על מפות ומאפשר לנו להזמין אנשים ממדינות שכנות, מאתונה עד קהיר. אבל יותר מכך, המידל הוא המקום שהיינו רוצים לראות בו את המעצבים – מי שנמצאים באמצע, המתווכים, מי שנושאים ונותנים על הדברים, הם מנהיגים ודיפלומטים. הם אלו שמזמינים את הבריפים והמעצבים אלו שנענים להם.

הפרויקט הזה מבקש למקם את המעצבים באמצע: לקחת לעצמם מקום מרכזי יותר, ולשאול שאלה – האם התהליך החד־סטרי, שבו מעצבים נענים לבריפים של קובעי מדיניות, יכול להפוך לדו־סטרי? האם המעצבים יכולים לזמן מדיניות?

לפרויקט יש כמה מטרות, הבסיסית ביותר היא לייצר נטוורק שלא קיים במרחב שלנו, בין מעצבים, אנשי אקדמיה, מנהלים של שבועות עיצוב וכו׳. ומתוך הרשת החדשה הזאת יכולות לצמוח כמובן רשתות נוספות, פרויקטים, יוזמות ועוד. אבל המטרה המרכזית של כל המהלך הסבוך להפקה הזה, היתה לעורר את הדמיון האזרחי באזור שלנו: גם את הדמיון של המעצבים עצמם, וגם את הדמיון של אחרים באמצעות הכח החזותי של עיצוב להפוך רעיונות מופשטים ותכניות מגירה, לאובייקטים שאפשר להצביע עליהם, לדון בהם, להתווכח עליהם

Yuval:

את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, למה הכוונה בדמיון אזרחי?

Merav:

ישראלים בדרך כלל מבינים את זה מיד ובאופן אינטואיטיבי – אמירה כמו ״לנצח נחיה על החרב״ לדוגמה, גודעת באופן מיידי את היכולת שלנו כאזרחים לחשוב על תסריטים חלופיים. הכוונה בלעורר את הדמיון האזרחי היא לעורר את היכולת שלנו לדמיין עתידים אחרים, צורות הישלטות, בריתות אזרחיות, דרכים אחרות לחלק בינינו ידע ותשתיות. היכולת לדמיין את העתיד נשמעת זכות אזרחית מובנת מאליה כביכול, אבל המצב הוא שונה, לאנשים קשה מאוד להסתכל מעבר לכאן ולעכשיו ולדמיין מצבים שונים בתכלית.

לפני ארבע שנים ראיתי את פרויקט UMK של דאן ורייבי (Dunne & Raby), שבו הם הציעו תסריט ספקולטיבי שבו בריטניה מתחלקת לארבע מיקרו ממלכות. זה היה נראה לי פרויקט מצוין ומעורר מחשבה וגם אסתטי מאוד, והיום, ארבע שנים אחרי, הרעיון של בריטניה מפוצלת נראה הרבה פחות הזוי וספקולטיבי. אז לעורר את הדמיון ולאפשר לאנשים לדמיין עתידים משותפים אחרים, זאת מטרה שמעצבים יכולים לשחק בה תפקיד מרכזי, אם רק ייקחו לעצמם את החירות והאומץ

Yuval:

כלומר, פחות מעניין אותך ההבטים הפרקטים, זה יותר תרגיל אינטלקטואלי מחשבתי? או שצריכים להיות פה פסים מעשיים?

Merav:

כשניסחנו את ההזמנה לסדנה הראשונה, כתבנו שאנחנו מכוונים לטווח רחב של תוצאות – מהספקולטיבי ומעורר המחשבה ועד היישומי. במיוחד במציאות של מימון המונים ורשתות חברתיות, אין כמעט מגבלה לרעיון טוב. אבל אני יכולה לענות שמבחינתי, גם רעיון חזק שמעורר מחשבה הוא פעולה: הוא פועל על הדמיון של הצופים, ואולי יגרום להם לפעולות משלהם וכן הלאה. ולשאלתך – הרצון היה לפתוח ולאפשר, ולא להגביל לטווח מסוים של תוצאות, אלא לתת למעצבים להוביל ולקחת את זה לאזורי עניין שלהם. מדובר בחבר׳ה חזקים ומנוסים, ואנחנו רק יצרנו להם את התנאים והגירוי, וכל השאר היה בידיים שלהם

Yuval:

מי היו המשתתפים? כמה בסך הכל? מאיזה ארצות? ומי מישראל?

Merav:

השתתפו בסדנה 28 מעצבים שהגיעו מהאזור שלנו, חלק גרים ויוצרים בו, וחלק היגרו או לומדים באירופה. היו מעצבים מירדן, מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה, יוון ואיראן. כמו כן, הזמנו מספר מצומצם של מעצבים ויזמים חברתיים מאירופה שפעילים בארגונים רלוונטים, כמו לאורה מ. פאנה, שהקימה ומנהלת את הארגון Migrationlab, ושתי מעצבות איטלקיה וצרפתיה שפעילות בארגון פלסטיני־הולנדי שנקרא Disarming Design from Palestine.

מישראל הגיעו שני מעצבים, בן בנחורין ראש המסלול של אינטראקטיב בשנקר ועמר זיכר שהיא מעצבת דיגיטל מעולה. היא היתה סטודנטית שלי בשנקר והשתתפתה גם בגו גלובל, כך שיש לנו קילומטראז׳. שניהם נרתמו לפרויקט ועזרו בלי סוף כדי שהוא יתקיים.

וכמובן שהיה איתנו עזרי טרזי, שותף לצוות האוצרות ולבנייה של המתודולוגיה הייחודית של הסדנה, שבחר להפשיל שרוולים ולהצטרף לאחת הקבוצות היותר מאתגרות! – הקבוצה שעסקה בנושאים של דת – ורוב המשתתפים חששו ממנה ולא כל כך בחרו בה בגלל המורכבות של הנושא. בעבור עזרי, שכבר שנים עוסק בעבודות שלו בנושאים פוליטיים, ואף הציג תערוכת יחיד של שולחנות שמגיבים למצב בירושלים ובחלאב, זה נושא קשה אבל הכרחי להתמודד איתו, אחרת לשיטתו אנחנו מתעלמים מהפיל שבחדר

מירב פרץ (במרכז) עם כמה ממשתתפי הסדנה

Yuval:

ועכשיו השאלה המתבקשת היא איך הצלחת לגרום לאנשים מירדן, מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה ואיראן‎ להגיע לסדנה שמארגנת מישהי מישראל עם מעצבים מישראל

Merav:

הפרויקט הוא לא פרויקט ישראלי, זה פרויקט של מוזיאון איטלקי עם אוצרים איטלקים וכו׳. בהרכב כזה לרוב המוזמנים היה נוח להצטרף ולהשתתף

Yuval:

הבנתי. אז איך היה בכל זאת המפגש?

Merav:

וואוו. אולי ראית קצת פוסטים בפייסבוק, אבל אנשים השתמשו במילים כמו קסם, מדהים, חד פעמי וכו׳. האנרגיות היו פשוט מדהימות, והעובדה שזה לא היה מבוסס על שיחות אלא על יצירה ועשייה משותפת, הובילה מיד לפסים אחרים של הירתמות משותפת

Yuval:

מדהים. ממש מעורר השראה

Merav:

ממש.

כשמריה שלחה את ההזמנות לאנשים, עזרי אמר לי: זה כל כך פשוט וטבעי ומתבקש, ומהצד השני נראה על גבול הדמיוני והבלתי אפשרי. ובאמת עכשיו הכל מאחורינו, אבל זה באמת נראה לרגעים לא אמיתי ולא אפשרי עד לפני שבועיים. וזה לא שאין רגישויות, או פה ושם רגעים של מבוכה. יש. אבל זה טבעי לאנשים שנפגשים בפעם הראשונה עם מישהו ממדינה שממנה לא פגשו אף אחד מעולם

Yuval:

לגמרי. בואי תגידי משהו על התוכן, שכמעט לא דיברנו עליו. מה היו הנושאים שהעלתם? מה עלה בדיונים? מה התוצרים, אם יש?

Merav:

היו חמש קבוצות וכל אחת קיבלה כותרת מאד פתוחה לפרשנויות, כמו Digital Dunes או Lost inTranslation. המחשבה היתה לאפשר לקבוצות כמה שיותר ״פתחי כניסה״ לתוך הנושאים, ולהביא איתן את מה שמעניין את האנשים שבהן, את היכולות שלהם. מתוך הנושאים התחילו להתפתח כמה קונספטים, ומעניין שלמרות שרבים היו ארכיטקטים ומעצבי מוצר בהכשרתם, הם בחרו לפתח פרויקטים דיגיטליים מבוססי רשת

Yuval:

כמו מה לדוגמה?

Merav:

שני פרויקטים מתוכם מבשילים, הקבוצות ממשיכות לפתח אותם אונליין ואנחנו מקווים שאפשר יהיה להציג פרוטוטייפים פועלים שלהם בברלין ולתת לקהל להתנסות בהם. פרויקט אחד הוא כרייה, ניתוח והצגה של דאטה חוצת־גבולות שמציפה נתונים שיכולים להביא ללכידות חברתית גבוהה יותר, והשני הוא פלטפורמה של דת open-source שמאפשרת לך להכיר ולבחון באופן אינטימי הבטים, ידע וטקסים של דתות שונות.

מצד שני, היתה קבוצה שעסקה במגוון ביולוגי ובהצלה של זרעים באזורי קונפליקט, אז לא הכל היה דיגיטלי, הם דווקא פנו לטכניקה עתיקה של כדורי זרעים, אבל רצו להוסיף לה רכיב דיגיטלי

Yuval:

ומה עכשיו? איך מוודאים שזה לא מתמסמס?

Merav:

שאלה מצוינת! היום האחרון הוקדש לשיחות ומחשבות על מה הלאה, והמון הביעו רצון להמשיך, ולעשות סדנאות נוספות. למשתתפת אחת יש בית בקלמאטה ביוון, אחרת מארגון חברתי בקהיר ויש להם חלל מתאים… ובינתיים קיבלנו הזמנה ממקס בורקה מ־State of Design Berlin לעשות את הסדנה הבאה ביוני. אז דדליין קרוב זה טוב וישמור את האנרגיות גבוהות וייתן לאנשים משהו לחכות לו.

בברלין נעשה משהו קצת שונה כנראה, ניקח נושא אחד, את ה־Nomadentity, ונבנה סביבו קבוצה גדולה שתתפצל לקבוצות עבודה קטנות סביב נושאים של הגירה, פליטות, שפה, זהות ובעיקר סביב היום שאחרי ההגירה; ונפתח את הסדנה גם למעצבים־מהגרים או פליטים נוספים שנמצאים היום בגרמניה ויוכלו לחלוק את הנסיון והידע שלהם עם האחרים

Yuval:

אז שאלה אחרונה שאני חייב לשאול: את אופטימית? חושבת שיש סיכוי שיהיה טוב יותר?

Merav:

אני יכולה להגיד שלאורך העבודה על הפרויקט, שנמשכה יותר משנה, קרו דברים מצערים בפוליטיקה העולמית שהפכו את הנושא של הזכות לדמיין עתידים משותפים אחרים לעוד יותר רלוונטי… מה שקרה בטורקיה, הברקסיט, טראמפ, בהרבה מקומות בעולם אנשים צריכים לתבוע לעצמם את הזכות הזאת.

אבל אני אופטימית, כי ההיסטוריה היא לא־לינארית, ואני מאמינה מאוד בתסריטים אחרים ומפתיעים. באופן אישי, אם היה לי זמן להשתתף ממש באחת הקבוצות, התסריט שאני מאמינה בו הוא שהגל של הטבעונות והמאבק לזכויות בעלי חיים יכול לייצר סביבו בריתות אזרחיות בין צעירים באזור שלנו. כאישה, הייתי שמחה אם גם המאבקים שלנו כנשים היו חוצים גדרות וגבולות. למעשה, הצעתי לקבוצה של ה־core.ligious להמציא דת שתאחד את הנשים באזור… אבל הם היו בעניין אחר.

אני חושבת שכולם הגיעו לסדנה ובאמת חצו לא מעט גבולות מנטליים וממשיים, אבל ברגע שהיינו שם ביחד בפנינה הארכיטקטונית של המאקסי, פתאום מהעיניים של האוצרים והמבקרים האיטלקים, נדמינו הרבה יותר דומים אחד לשני מאשר שונים… וזה מעניין כי החבר׳ה של ה־digital dunes אספו דאטה גם בסדנה, ואחת השאלות היתה: מה הסטריאוטיפים על המדינה שלך? והתשובות היו מאד דומות: ישירים, בוטים, גמלים, טרור…

אז אני אופטימית שברגע שאנשים נפגשים, האנושי גובר, ויש תקווה. אבל זה בהחלט דורש התכוונות מיוחד ומאמץ לא קטן לייצר רגע אחד כזה, בתוך כל החומות שרק נבנות סביבנו

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Merav:

יום אחרי הסדנה באנו לפרק את החדר, והוא חזר תוך שעה להיות אולם הרצאות רגיל עם שורות של כסאות פלסטיק אפורים… והיה נראה שהאנרגיה האנושית היא כמעט סוג של חומר שמילא את החלל, וברגע נעלם. אז אני מקווה שמשהו מהחומר הזה נשאר אצל כל אחד מהמשתתפים ושהוא ייקח איתו הלאה את תחושת העוצמה שלמעצבים יש כוח כשהם לא לבד מול לקוח או מזמין, אלא ביחד. בביאנלה האחרונה בונציה ארוונה אמר, שארכיטקטים תמיד אומרים שאין להם כוח כשהם מול עיריות, קבלנים, יזמים. אבל לארכיטקטים יש כוח כשהם ביחד. אז גם למעצבים

Yuval:

אמן

  1. שרון רז

    מעניין, מבטיח ומקורי. תודה על הריאיון והפוסט הזה.

סגור לתגובות.