עדן אורבך עפרת בתערוכת יחיד


0

תגובות


פורטפוליו News: בתערוכת יחיד חדשה ״שר היער״, שתיפתח בבית האמנים בתל אביב ב־6.4 עדן אורבך עפרת בונה עולמות מיתולוגיים שבין חיים ומוות. אוצרת: רווית הררי


במיצבי הווידיאו המורכבים ומלאי הקסם שלה עוסקת עדן אורבך עפרת בארכיטיפים תרבותיים, ושואבת השראה ממקורות מיתולוגיים ומטקסטים תרבותיים קאנוניים, מהספרות, המוסיקה והקולנוע. היא משלבת בין סמלים ודימויים מוכרים לבין מיתוסים פרטיים שהיא בוראת, ומייצרת, כדברי האוצרת רוית הררי "דיאלוג טקסי־חילוני בין ייצוגים אוניברסאליים לפרשנות אישית ובין הארכאי לעכשווי". לא פעם מופיעים בעבודותיה דימויים המייצגים קצוות מנוגדים המשלימים זה את זה, ומייצגים את מעגל החיים והמוות ואת המחזוריות בטבע. גם בתערוכת היחיד החדשה ״שר היער״, שתיפתח ב־6.4 ב
בית האמנים בתל אביב, אורבך עפרת בוראת עולם רווי קסם ומסתורין, מלא ניגודים, שדימויים סימבוליים – מיתולוגיים ופסיכולוגיים כאחד –  נשזרים בו לכדי מטאפורה קיומית.

התערוכה היא מיצב טוטאלי המשתלט על כל חלל התצוגה, ומשלב בין הקרנות וידיאו לאלמנטים פיסוליים. במרכזה עבודת וידיאו בת שלושה ערוצים – טריפטיכון פנוראמי שבו נפרס יער גרמני ירוק (אשר צולם במהלך שהות האמנית בגרמניה בשנה החולפת). היער תופס מקום מרכזי והופך לחלל רגשי וייצרי, שבו פוסעות שתי דמויות המייצגות שני קטבים של גבריות ונשיות, של התכלות והכלה.


שם התערוכה ״שר היער״ מושאל משמה של בלדה מאת יוהאן וולפגנג פון גתה הגרמני, שנכתבה בשנת 1782, המגוללת את סיפורו של אב החוצה את היער ברכיבה לילית כשבנו בזרועותיו. הילד רואה במהלך הרכיבה את דמותו של שר היער הפתייני והמסוכן, שנגיעתו ממיתה, אך האב מתעלם מחזיונותיו ומנסה להרגיע את בנו המבוהל. עם הגיעם אל היעד מגלה האב כי בנו מת בזרועותיו. פרשנות מקובלת רואה בבלדה סיפור מאבק בין התפיסה הרציונליסטית לבין התפיסה הרומנטית, הרגשית והייצרית.

לצד הקרנת היער מוצגת הקרנה צרה נוספת, שבה משוטטת המצלמה ברחובותיה של עיר אירופאית גדולה. תנועת המצלמה תזזיתית וחסרת מנוחה, ונדמה כי היא מחפשת אחר דבר מה בלופ אינסופי וחסר מוצא. סמיכותה של ההקרנה למסע ביער מנסחת שאיפה לשילוב ולאיזון בין שני המרחבים – האחד מרחב בנוי, מסודר וממושטר; השני פרוע, כאוטי וחסר גבולות.

התערוכה נהגתה וגובשה בתקופת מחלתה של אמה של עפרת, האמנית עליזה אורבך, שפתיחת התערוכה מציינת שנה למותה. תחושת סוף קרב, פרידה וזיכרון, נוכחות בתערוכה: תקתוקו הקצוב של שעון על הקיר, פתיתי שלג נופלים ללא הפסקה, ציטוט סימבולי מהסרט ״האזרח קיין״ של אורסון ויילס – כל אלה נשזרים יחד בשפתה הפיוטית של עפרת.