זהר צפוני 29: Marianne Nielsen


0

תגובות


למרות שמריאנה נילסן יוצרת פרחים מחומר קרמי, היא רוצה להתרחק מהדימוי הרומנטי שדבק בהם, וכיום היא מתעסקת דווקא בעשבים שוטים. ״הם נתפסים כדבר לא רצוי, משהו שאנשים מנסים להרחיק מהגינה״, היא אומרת, ״אבל כשאני עובדת איתם פתאום מסתכלים עליהם אחרת, רואים בהם יופי״

יש מסורת ענפה בתחום הייצוגים הבוטניים בקרמיקה; במידה רבה היא מכתיבה כיצד לעשות דברים, אבל אני לא עובדת איתה ישירות אלא שואבת ממנה השראה. אותה מסורת היא גם זו שגורמת לצופים לקבל את הנושא כמובן מאליו ולא לשאול שאלות

מריאנה נילסן

מריאנה נילסן למדה קרמיקה בבית הספר לעיצוב בקולין (Kolding). בתור סטודנטית היא עבדה בצורה מינימליסטית, דבר שהשתנה כשהתחילה ליצור גרסאות שונות לעלים, חלקן מופשטות וחלקן נטורליסטיות. ״החיבור בין המופשט לפיגורטיבי עניין אותי״, היא מספרת, וכך התחיל העניין שלה בעולם הבוטני. ״הטבע תמיד היווה בעבורי קרקע שממנה צומחים שאר הדברים. אני יודעת שזה עשוי להישמע רומנטי אבל אני לא אדם רומנטי בכלל, לפחות לא בעבודתי. אני משתדלת להיות כנה וברורה, לא רגשנית״.

  

את  מעידה על עצמך שאת משתדלת להתרחק מהדימוי הרומנטי, אבל בעיני דווקא יש בעבודות שלך משהו רומנטי, רגשי ואפילו סנטימנטלי.

״אני לא רוצה את זה. אני חושבת שזה מעניין שפרחים נחשבים לרומנטיים; אני מוציאה את הפרח מהקשר, כדי שאנשים יסתכלו עליו כאילו הם לא יודעים במה מדובר. אנחנו טוענים פרחים בכל כך הרבה משמעויות: רומנטיקה והעולם הישן; אני רוצה לעבוד עם הפרשנות הזאת. אני עושה פרח כיחידה בודדת שצריכה לדבר בעבור עצמה מבלי לצקת לתוכה שום נרטיב. כשהפרח מיוצר מקרמיקה זה כמובן חיקוי, ואני חושבת שזה סוג של אבסורד.

״יש מסורת ענפה בתחום הייצוגים הבוטניים בקרמיקה; במידה רבה היא מכתיבה כיצד לעשות דברים, אבל אני לא עובדת איתה ישירות אלא שואבת ממנה השראה. אותה מסורת היא גם זו שגורמת לצופים לקבל את הנושא כמובן מאליו ולא לשאול שאלות. אני חושבת שזאת גם הסיבה שאני עוסקת בקרמיקה – היא מכתיבה מגבלות שנובעות מהמסורת והחומר״.

איזה מגבלות מכתיבה המסורת?

״בתור צופה תמיד תהיה לך דעה על מה מדובר בקרמיקה פיגורטיבית. אני יכולה ללכת עם זה או להתנגד, ואני תמיד בוחרת באפשרות הראשונה כי לא מעניין אותי ליצור פרובוקציה. החומר מהווה כניסה לחלל שמכתיב הבנה מסוימת של האובייקט. הרי באותה מידה יכולתי להשתמש בעיסת נייר והיית מסתכלת על זה אחרת. אני אוהבת את ההקשר ולא יכולה לברוח ממנו, בין אם אני מבינה אותו או לא. זה לא חופש אבל זו לא מגבלה גדולה״.

את אוהבת לעבוד ללא מגבלות?

״לא, אני חושבת שזה כל כך מפחיד! אם אף אחד לא אומר לך מה לעשות – ואף אחד לא אומר לי מה לעשות – אני צריכה ליצור מגבלות לעצמי״.

ואיך את עושה את זה?

״כשאני מחליטה מה לעשות אני פשוט פועלת על פי ההיגיון, אבל אני גם מנסה להיכנס לנעליים של הצופה וגם זה משחק תפקיד חשוב״.

״הנושא שבו אני מתמקדת כרגע הוא עשבים שוטים; הם נתפסים כדבר לא רצוי, משהו שאנשים מנסים להרחיק מהגינה, אבל כשאני עובדת איתם פתאום מסתכלים עליהם אחרת, רואים בהם יופי. אישה אחת ראתה את העבודה הזאת ואמרה: ׳הו כן, אני מכירה אותם, הם מכוערים!׳, אבל אני אוהבת את הפרח הזה׳.

״את הצמחים אני בוחרת מתוך דפדוף בספרים או בעקבות שיטוט בטבע. אחרי שהחלטתי איך יראה הצמח אני יוצרת את החלקים השונים בנפרד: הגבעולים, העלים והפרח, ושומרת אותם בקופסה אטומה כך שיישארו לחים. כשכל החלקים גמורים אני מחברת אותם, ואז מגיעים הזיגוג והשריפה. למרות שאני מעצבת וצובעת את העלים באופן נטורליסטי כדי שזה יהיה משכנע, אני לא מנסה ליצור חיקוי מוחלט.

״פרויקט כזה מצריך ממני עבודה יומיומית וריכוז. אני עובדת מתוך מחויבות לתערוכה קרובה וזה קצת מלחיץ אותי, אני לא טובה בדדליינים. אני צריכה להרגיש שיש לי הרבה זמן כדי שאוכל לעשות הרבה טעויות״.

ההרים המיניאטוריים נולדו מהדמיון שלי; מהדרך שלי לחשוב על ההר. לא הייתי יכולה להמציא פרח משכנע מהדמיון, אבל עם ההרים זה עובד. אולי זה גם בגלל קנה המידה

״ההרים המיניאטוריים נולדו מהדמיון שלי; מהדרך שלי לחשוב על ההר. בניגוד לפרחים, שקנה המידה שלהם הוא אחד לאחד והמבט לוקח אותך לשוטט בתוכם, הם לא נטורליסטים, ולמרות שאפשר להחזיק אותם ביד נדמה שאת מביטה בהם ממרחק. לא הייתי יכולה להמציא פרח משכנע מהדמיון, אבל עם ההרים זה עובד. אולי זה גם בגלל קנה המידה.

״הכדים, לעומת זאת, נוצרו כשיתוף פעולה ביני לבין אמנית נוספת, דבר שעזר לי לצאת מתוך העולם הפרטי שלי. יצרנו אותם לכבוד תערוכה קבוצתית בנושא ׳ביתיות׳ שהוצגה בבית אמיתי, וחשבנו שהעבודה צריכה לייצג את תמצית הביתיות או להוות ניגוד שלה. בהרבה בניינים קלאסיים בקופנהגן יש בחזית דימוי של כדים גדולים שמחברים בין העמודים לתקרה, ויש בזה מידה של אבסורד – כי מה הם עושים שם? רצינו להשיב את הכדים האלה אל תוך הבית, לבדוק מה קורה לחדר. לרוב כדים מקושרים להרגשה נעימה ולתחושת ביטחון, ואנחנו עשינו אותם גדולים במיוחד והכנסנו אותם לחדר קטן מדי כדי לבדוק איך ההרגשה״.

העבודה על אובייקטים מונומנטלים וצורות נקיות שינתה משהו בפרקטיקה הפרטית שלך?

״לא, אבל הרגשתי שזה נסך בי השראה, ואני מקווה לחזור לכיוון האורנמנטלי בהמשך״.

איפה את רואה את עצמך ביחס למסורת העיצוב הדני?

״זאת שאלה טובה. אני מזדהה עם ההשראה היפנית על העיצוב הדני; אני מרגישה שזה המקום שממנו באתי, ושאליו אני יכולה להתייחס. הפרחים הללו לא מתאימים למסורת הדנית. אני אוהבת את הנקיון והמדרניזם בעיצוב הדני, אבל למרות שחשבתי שזה הדבר שאני צריכה לעשות, אני מוצאת את עצמי הולכת נגד זה. בזמנו המודרניזם היווה אופוזיציה לזרם המרכזי. אני לא רואה בעצמי אופוזיציה אבל אני חושבת שיש לי חופש לעשות מה שאני רוצה כי המודרניסטים ניקו עבורי את השולחן.

״כאומה יש לנו טעם טוב ומחויבות למסורת; באסתטיקה שלנו יש קורקטיות. הייתי רוצה לשמר את הערך הזה אבל אני חושבת שהוא הולך ונחלש בגלל הגלובליזציה. אנחנו סופגים הרבה רשמים מכל העולם״.

את מרגישה אחריות כלפי המסורת הזאת?

״לא. אני לא חושבת שאני יכולה. אני לא מסוגלת לעשות דברים לשימוש יום־יומי, העבודה שלי יקרה מדי. ביפן את יכולה לעשות קערה ולמכור אותה תמורת ערך העבודה אבל לא בדנמרק; לאנשים אין את ההבנה הזאת. זאת שאלה קשה אם זו אמנות, מלאכת יד או עיצוב״.

זה משנה לך?

״לא. חשוב שהעבודה תהיה בקטגוריה שבה היא מובנת. אני קוראת לזה עיצוב כי זה המקום שממנו אני באה. הוכשרתי בבית ספר לעיצוב, זה הרקע שלי. אני לא חייבת לקחת צד בדיון הזה״.