מי רצה ציור מסתובב ולא קיבל?


0

תגובות


בתערוכת היחיד שלה בגלריה מנשר לאמנות בתל אביב הילה שפיצר לא רק מפריחה את השממה אלא גם מפריכה כמה קלישאות מתנשאות כלפי באר־שבע. ציוריה חותרים תחת תפיסות פטרוניות ומציעים מבט מבפנים, מעבר לקירות, בעיקר אל האנשים היוצרים את מרקם החיים בעיר


הילה שפיצר מתעניינת באנשים. כאשר פגשתי אותה לראשונה לפני כמה שנים, היא הייתה עסוקה בציור סדרה של אנשים בביתם. היא באה הביתה, מתעדת, שואלת וחוקרת, ולבסוף מציירת תמונת מצב של סלון־מטבח־מרפסת, שכמו מתחוללים סביב דמויות הדיירים. התוצאה היא משהו שבין ציור ריאליסטי לאיור כמעט קומיקסי. משהו בציוריה של שפיצר, בזווית שבה הניחה את חלקי הדירה זה ביחס לזה, עוצר את המבט ודורש התעמקות נוספת. אולי זו הדרך הסכמטית שבה היא מציגה את המשתתפים, כבתוך שלהם, עם שמץ נאיביות וצבעוניות חיה וגועשת.

נפגשנו שוב השבוע בתערוכת היחיד שהיא מציגה בגלריה מנשר לאמנות, ובה ציורים מתקופת מגוריה בבאר־שבע בשנים האחרונות, לשם עברה אחרי שסיימה את לימודי האמנות בבצלאל. שוב תפסה את העין אותה דרך מיוחדת בה היא מציירת אנשים ומקומות. שפיצר יוצרת תיאטרון קטן, שמעל בימתו היא מסירה את התקרה במקום את ״הקיר הרביעי״. באופן כזה כל האנשים מישירים מבט אל המתבונן, כאילו אסור להראות אף אחד מהגב.

היא כמו משייכת את עצמה לאסכולה של ציירים־צופים, שבאו לחיות בחבל ארץ ולחפש את מקומם מבפנים, לא לציירה כגלויה לתיירים. את מקורות ההשראה אפשר למצוא מפול גוגן ועד דייויד הוקני

״זה חשוב״, היא אומרת, ״כולם שותפים לאינטראקציה״. ומכיוון שאנשים הם הדבר החשוב היא מוסרת את חוקי הפרספקטיבה על מזבח המבט הישיר בפניהם של המצויירים. את הרהיטים, הקירות והסביבה היא משלימה סביבם כך שציוריה מקבלים אופי של ׳פריסה׳ והשטחה של פני השטח. השטיחות הזו, יחד עם המורכבות ועושר הפרטים של הקומפוזיציה, היא שיוצרת את ההזרה בהתבוננות בציור. 

״אחת השאלות שהכי חוזרות על עצמן בתערוכה היא האם כשהציור יהיה תלוי אצל מישהו בבית הוא יכול להיות תלוי מכל הכיוונים. אז דבר ראשון, שכל אחד יעשה בבית שלו מה שהוא רוצה, ודבר שני לא הצלחתי להתאפק… מי רצה ציור מסתובב ולא קיבל?״ – כתבה שפיצר בדף הפייסבוק שלה, והציגה את אחד הציורים בווידאו כשהוא מסתובב על צירו ובכל פעם הוא נראה מזווית אחרת.

שם התערוכה ״אנחנו השממה שבאתם להפריח״, הוא פרפרזה על דברים שאמר המוזיקאי ויזם התרבות דויד פרץ. אמירה מתריסה מול התפיסה הפטרונית של יזמים המגיעים מ״המרכז״, ובעיניהם ״בירת הנגב״ היא לנצח שממה ריקה מתוכן


לא מונומנטלי  

התערוכה היא סדרה של ״רגעים לא מונומנטליים״, כפי שמכנה אותם האוצר, שגיא רפאל. פרטים יומיומיים מהחיים ומהנוף. חברים יושבים בפאב, קבוצת צעירים סביב שולחן לימוד בקורס יזמות או תמונות מהבית הפרטי, של העציץ מול הספה או ארוחת בוקר ממתינה על השולחן. שמות הציורים נעים בין דיווח יבשושי לאינטימי־סיפורי: ״סוף סוף אכלתי אצל סמדי בומבה״, ״התעוררתי מאוחר״, ״מי אתם אנשים שחיים בבניין הארוך ארוך הזה ברחוב יעלים״.

האחרון הוא היוצא מן הכלל של הלא מונומנטלי. ציור אחד החולש על קיר שלם. וראוי לו קיר שלם, שכן זהו הבלוק שאורכו רבע קילומטר ״שיכון לדוגמא״ – אייקון באר־שבעי ידוע (לשמצה בעיני הבאר־שבעים ולטובה אם מדובר בסקרנותם של חוקרים באקדמיה). הבלוק שבו מימשו את זממם האדריכלים בישראל הצעירה, להגשים את חזון לה קורבוזייה ולעשות ניסוי ב״מכונת המגורים״ שלו בבטון ומלט בלב מדבר. בלוק־על, אם כל השיכונים, שבעקבותיו פשו שיכוני רכבת דומים ברחבי כל הארץ.

האדריכל אברהם יסקי, שנמנה על מתכנניו (אז במשרד האדריכלים יסקי־אלכסנדרוני) אמר עליו שהוא ״ניסוי מודע שנכשל״. האדריכל צבי אפרת מקדיש לו מקום של כבוד בספרו ״הפרויקט הישראלי״, ואילו אדריכל תמיר גרינברג אמר עליו ועל דומיו שרק מי שלא גדל בשיכון יכול לראות אותו באור רומנטי. הבלוק שעם השנים התגלגל בין דיירים, ספג גלי עליה ושימש אוכלוסיות שונות, תמיד בתחתית הסולם החברתי, נותר על עומדו וכמעט לא השתנה בזכות הבטון החשוף והעמיד. לפחות מבחינה זו אפשר לומר שהניסוי הצליח.


הבדים בציור הבלוק לא אחידים בגודלם. ״כך יצא. זה ציור שנעשה בהמשכים, לא מתוכנן. כל פעם חשבתי שאני עושה ׳רק את זה, רק עוד את זה׳, ואז ראיתי שצריך להמשיך, וצירפתי עוד קנבס ועוד אחד״. הציור הספונטני היה חלק מהדחף שלה להתייחס לסביבה. האסתטיקה של התוצאה – ארבעה קנבסים בגבהים שונים הצמודים זה לזה – פחות עניינה אותה. ומה שנראה בעיניה לא חשוב, הוא לדעתי חלק מהחשיבות של הציור הזה, שניצב בתערוכה כמו עוגן, ומבהיר את הניגוד בין פנים לחוץ. בין באר־שבע המנוכרת והברוטליסטית מבחוץ, לבין המקום שבו חיים האנשים.

חוסר התכנון של הציור לא מעיב על הדקדוק בפרטים. שפיצר מציירת אותו בהוד אפרוריותו, לא מדלגת על אף אחד מעמודי הבטון החשוף, מהחלונות חסרי החיים של דירות השכנים. נוטעת סביבו גינה כמעט טרופית, מוסיפה כתם צבע פה ושם. לצידו היא מציבה שכן, בלוק שיכון קטן יותר, צבוע ב״שפריץ״ מיושן, מנומר כלבוש צעקני שיצא מהאופנה, מצוייר ברמיזה פוינטליסטית.


בתקופת מגוריה בבאר־שבע הייתה שפיצר מעורבת ופעילה בקהילת האמנות המקומית וביזמות חברתית. ״
הציורים בתערוכת היחיד הראשונה שלה בתל אביב מתחקים אחר הלכי רוח ומאפיינים מקומיים, תוך ניסיון לאתר תכונות הייחודיות לקהילות השונות המרכיבות את מרקם החיים בעיר, דרך הפריזמה האדריכלית והפריזמה האמנותית״, כותב רפאל.

שם התערוכה, כשם אחד הציורים בה ״אנחנו השממה שבאתם להפריח״, הוא פרפרזה על דברים שאמר המוזיקאי ויזם התרבות המקומי דויד פרץ. אמירה מתריסה מול התפיסה הפטרונית של יזמים המגיעים מ״המרכז״, ובעיניהם ״בירת הנגב״ היא לנצח שממה ריקה מתוכן, שיש לבצע בה מאמצי החייאה בהתאם למטרות חיצוניות – פעם לאומיות ופעם נדל״ניות. פרץ מכוון בחזרה לעברם של זורקי הסיסמאות, ומבקש להסב את תשומת הלב מה"שטח" לאנשים.


גם ציוריה של שפיצר חותרים תחת התפישה הסטריאוטיפית – האוריינטליסטית, שמחפשת אקזוטיקה בפריפריה הבאר־שבעית. ״נדמה כי ציוריה מציגים אלטרנטיבה מוחשית המסתמכת על המציאות, הסותרת את קלישאות המדבר והשונות האתנית העולות לעתים קרובות בייצוגים של איזור זה. שפיצר מציגה ציורים כמעט הדוניסטיים, של חיים מלאי תשוקה והנאה, והם מתענגים על הפרטים הקטנים המסקרנים אותה כאמנית, בין אם אלו טקסטורות בבנייני שיכונים, אורנמנטיקה מטבחית או בלגן ביתי. 
היא רושמת בכישרון רב את הגיבוב האסתטי ואת הנאות החושים החולפות בזמן הסעודה, את החברותא המתגבשת בחללים נסתרים מעין. היא כמו־מתעדת, ולמעשה בוראת, מהלך של זום־אין וזום־אאוט, של התקרבות אל תפנימי הבתים, והתרחקות למבט הציפור, בכדי להקיף פנים שונות של השכונות והאוכלוסיות בבאר־שבע״, מתאר רפאל את הקריאה שלו בעבודתה.

את כל אלה היא עושה באופן לא דידקטי ולא מתנחמד. היא כמו משייכת את עצמה לאסכולה של ציירים־צופים, שבאו לחיות בחבל ארץ ולחפש את מקומם מבפנים, לא לציירה כגלויה לתיירים. את מקורות ההשראה אפשר למצוא מפול גוגן ועד דייויד הוקני. באמצעות הציור היא מגבשת את שפתה ואת זהותה האמנותית, ואת הפרספקטיבה החברתית שלה היא מממשת באפשרות המקורית לראות את הציור ״נכון״ מכל כיוון.