צחור המטפחת במוזיאון ארץ ישראל. צילום: לאוניד פדרול

צחור המטפחת: אירוע נעילה


0

תגובות


פורטפוליו Promotion: לרגל נעילת התערוכה צחור המטפחת, יתקיים ביום שבת הקרוב (22.4) בשעה 11:00 שיח גלריה עם אוצרי התערוכה, כנרת רוזנבלום ויובל סער; מסע במנהרת הזמן של הישראליות: עשרות מפות, מפיות ״בתאבון״ וממחטות מאויירות מבית היוצר של מפעל משפחתי מקומי, לצד מאיירים מובילים שמציגים פרשנות עכשווית למפיות האוכל של פעם

התערוכה צחור המטפחת נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בחודש ספטמבר 2016 כחלק מאירועי שבוע האיור בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. המפות, המפיות והממחטות שמוצגות בתערוכה יוצרו ב״הד-אר״, מפעל קטן ומשפחתי שהקימה בסוף שנות השלושים סטניה ורוצלבסקי; אשה יוצאת דופן לתקופתה, שעלתה מפולין בצעירותה וחיפשה הזדמנויות עסקיות חדשות בארץ שאליה הגיעה. המפות הראשונות נגזרו מגלילי בדים על שולחן האוכל בבית המשפחה, והוחתמו בצורות גיאומטריות בתבניות ברזל על ידי הילדים.

עם הזמן המפעל התפתח, יצא מהבית ופעל ברמת גן ובתל אביב. שיטות הייצור שלו התפתחו, והוא עבר להדפסת רשת. המפות והמפיות עוטרו באיורים, שהוזמנו מאמנים, חלקם בני המשפחה, בהם חתנה, המעצב הגרפי ג׳ק יגד. הפריטים שייצר נמכרו במשך עשרות שנים ברחבי הארץ, ועד היום משמשים בבתים רבים. המפעל נסגר בשנת 2007, ואילו סטניה ורוצלבסקי נפטרה בשנת 2013, בגיל 97.

דוד פולונסקי מתוך ״צחור המטפחת״

מבין מאות הדגמים שייצר המפעל מוצגים בתערוכה כ־50, ואלו מחולקים לנושאים: ימות השבוע (ילדוּת), ארוחות 10, חגי ישראל ובניין הארץ. אלו היו זמנים אחרים, כשכל בן תרבות היה מחזיק בכיסו מטפחת בד מגוהצת (על כל מקרה שלא יהיה), עשרות שנים לפני שהייצור מהודו ומסין הרג את תעשיית הטקסטיל הישראלית. זו הייתה תקופה שבה מפיות האוכל – כמו גם מפות השולחן והממחטות – יוצרו בישראל, על ידי ישראלים, בעבור ישראלים, וייצגו את הפנטזיה שבה אמא מחזיקה את המטבח, אבא לוקח את הילדים לטיולי אופניים וצה״ל מנצח בגאון את צבאות ערב.

בנוסף, במיוחד לתערוכה, חמישה מאיירים התבקשו להציג את הפרשנות העכשווית שלהם למפיות ״בתיאבון״: דוד פולונסקי, אורית ברגמן, יזהר כהן, גבריאלה ברוך ואיתן אלוא. ההשוואה בין הפרשנות העכשווית שלהם לבין המבט הנוסטלגי אל העבר, מאפשרת לראות איך הדגמים שיוצרו בעבר משרטטים בקווים מקבילים את ההתפתחות העיצובית של ראשית היישוב ועד לשנות האלפיים, ואת האופן שבו אותו ישוב ביקש לאייר את עצמו: חזק, לוחם ומנצח, כמו גם ביתי, משפחתי, שמח ושלו.