הביאנלה בוונציה: אי של יציבות בים של משברים


0

תגובות


הביאנלה של ונציה החלה כניסיון למשיכת תשומת לב עולמית לעיר ונציה, שרצתה להתחרות בירידים העולמיים הגדולים של המאה ה־19, ועם השנים הפכה לזירה דיפלומטית אלטרנטיבית, בזכות הרעיון המבריק להזמין כל מדינה לבנות לעצמה ביתן קבע - דרך מתוחכמת להשיג מימון ולבסס מסורת. ״אמנות היא אחד המעוזים השפויים והיציבים כיום, בעולם מלא עימותים וזעזועים״, אומר פאולו בראטה, נשיא הביאנלה, שתיפתח בשבוע הבא. וגם אנחנו נהיה שם


״בכל פעם שאני מתאר עיר אני אומר משהו על ונציה״, אומר מרקו פולו לקובלאי חאן, ״על הגשרים הנטויים כקשת על גבי התעלות, על ארמונות הנסיכים שמפתני השיש שלהם טובלים במים, על תנועת הלוך ושוב של הסירות הקלות, העושות דרך פתלתלה ונדחפות במשוטים ארוכים״ (איטאלו קאלווינו, ״הערים הסמויות מעין״, תרגום גאיו שילוני) והתיאור מדוייק להפליא. מאז שהתחלתי לסקר את הביאנלה לאמנות, לפני כעשור, בכל פעם שאני חוזרת לוונציה אני משתאה ומתרגשת מהעיר מחדש. מהנסיעה על המים, מהשקט של הרחובות נטולי המכוניות, מהבנייה המפוארת, הצפופה והמבלבלת כמבוך.

ונציה מתעוררת מהנמנום התיירותי שלה אחת לשנתיים, כשהאמנות נכנסת לארמונות בני מאות שנים ומפיחה בהם חיים, צובעת בגוונים עזים מספנות ישנות, מחסני סחורות וכנסיות, שעומדים רוב הזמן נעולים. בתקופת הביאנלה הם נהנים מתשלום דמי שכירות שמסייעים לתחזק אותם לעוד כמה שנים. פלאי האמנות מתחרים בפלאי העיר, שהייתה ונותרה אחד המקומות המשונים עלי אדמות: עיר שחוברה לה יחדיו ממאות תעלות מים ואיים קטנטנים. בימי הביניים והרנסנס היה כל אי נתון לשלטונה של אחת המשפחות החזקות בעיר, וחיי היום-יום התנהלו סביב הכנסייה. זוהי אחת הסיבות לריבוי המדהים של כנסיות בוונציה – יותר מבכל עיר אחרת באירופה יחסית לשטחה ולאוכלוסייתה.

בביאנלה לפני שנתיים החליט האמן השווייצרי כריסטוף בושל להקים מסגד באחת הכנסיות הללו, שרבות מהן ניצבות ללא שימוש עכשיו כשאוכלוסיית העיר הקבועה התמעטה והיא עומדת על כ־55 אלף נפש (בדומה לכמות התיירים היומית בעיר). המסגד של בושל בא להצביע על ההתעלמות המתנשאת מהשינויים הדמוגרפיים שעוברים על אירופה ״הקלאסית״; על ריבוי הפליטים הצובאים על שעריה ועל כך שבוונציה וסביבתה אין בנמצא אף לא מסגד אחד לשימוש התושבים המוסלמים. ונציה ראתה לא מעט פרובוקציות אמנותיות ב־120 שנות ביאנלה, אך למרות היחס הסלחני שבו מתקבלים בדרך כלל שגיונות של אמנים, המסגד לא עבר בשקט. הוא נסגר כעבור שבועיים בתואנות של תקני בטיחות אך למעשה מחשש העירייה מפני זעם הציבור ומפעולות טרור. הצנזורה במסווה של תקנות עירוניות התקבלה באדישות מפתיעה מצד עולם האמנות, והביאנלה נמשכה על מי מנוחות.

לא רחוק משם, בכנסייה אחרת הקימו צמד אמנים ממוסקבה אתר פולחן לדת החדשה ולאלוהי הרשתות החברתיות. במקום הצלב המסורתי הציבו צלב נטוי בצורת ה״F״ המוכר של פייסבוק, וסביבו פסלי קדושים אוחזי לפטופ וסמרטפונים, מציבים אנטנות סלולאריות ומתפללים מול מזבח מעוטר באייקונים של אפליקציות כמו ווטסאפ, טוויטר ואינסטגרם.

תכנון הביתנים הפך למשחק שבו התחרו המדינות למי יש יותר גדול, מי ניצב יותר גבוה ומי קרוב יותר למרכז הבמה. גני הביאנלה הפכו ל״כפר גלובלי״ קטן, והמבנים היו לשטח דיפלומטי, אקס טריטוריה ממש כמו שגרירויות סמליות

מחפשים תשומת לב

״אמנות היא אחד המעוזים השפויים והיציבים כיום, בעולם מלא עימותים וזעזועים״, אומר פאולו בראטה, נשיא הביאנלה של ונציה. ויש משהו בדבריו. הביאנלה נוסדה ב־1895 ואין עוד מפעל תרבות ודיפלומטיה המתקיים ברציפות לאורך כל כך הרבה שנים. אפילו האולימפיאדה המודרנית הראשונה התקיימה רק שנה אחריה. לא פלא אם כן שהאוצרת הראשית של הביאנלה השנה, כריסטין מאסל, הכתירה אותה בקריאת הניצחון ״Viva Arte Viva״ – לחיי האמנות.

הביאנלה החלה כניסיון למשיכת תשומת לב עולמית לעיר ונציה, שרצתה להתחרות בירידים העולמיים הגדולים של המאה ה־19, אותם מפגשי פסגה שבהם השוויצו המדינות השונות בחידושים טכנולוגיים ובקידמה. היריד העולמי הביא לפריז את מגדל אייפל, לניו יורק את פסל החירות וללונדון את הקריסטל פאלאס. ונציה, על נתוניה הטבעיים יוצאי הדופן, החליטה להראות את כוחה באופן שונה ומיוחד – באמצעות תערוכת אמנות בינלאומית. היא הזמינה את המדינות השונות להקים לעצמן ביתני קבע, שישמשו אותן בכל פעם שיחזרו להציג בתערוכה, וכך יצרו יש מאין מסורת המחוייבת למקום.


תכנון הביתנים הפך למשחק שבו התחרו המדינות למי יש יותר גדול, מי ניצב יותר גבוה ומי קרוב יותר למרכז הבמה. גני הביאנלה הפכו ל״כפר גלובלי״ קטן, והמבנים היו לשטח דיפלומטי, אקס טריטוריה ממש כמו שגרירויות סמליות. כך קרה שמדינת ישראל הצעירה, בשנתה בראשונה, שלחה נציגים לביאנלה והתארחה בחצרו של ביתן הקבע של ארה״ב. כעבור שנתיים כבר עמד על תילו (באותו מיקום מרכזי ומשובח) ביתן הקבע הישראלי, בתכנונו של האדריכל זאב רכטר, וישראל הפכה מאז שנות ה־50 לאורחת רצויה ככל העמים.

הביאנלה לאמנות מתקיימת אחת לשנתיים ונמשכת כחצי שנה – ממאי ועד נובמבר. אליה הצטרפה מאז שנות ה־90 הביאנלה לאדריכלות, והן מתקיימות לסירוגין. לאורך השנים שלחה ישראל לביאנלה אמנים בולטים כמו סיגלית לנדאו, מנשה קדישמן, יהודית סספורטס, ציבי גבע ומשה גרשוני. השנה נבחר לייצג את ישראל גל ויינשטיין, והוא יציג מיצב שישתרע על פני שלושת מפלסי הביתן ויפלוש אל החצר האחורית. כותרת התערוכה ״שמש בגבעון דום״, אך את פרטיה ותמונותיה הוא עדיין לא חושף. אחרי שבעבר פיסל את עמק החולה ואת שדות נהלל, כפרים שנקברו תחת התפרצות געשית וצונאמי, יש למה לצפות.

לפרטים על הסיורים לביאנלה והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com