אני רואה מעצבים שמומחים בליצור אסתטיקה, אבל יש להם חסך מוחלט במשמעות


0

תגובות


אף על פי שהעבודות של דייויד רודניק משקפות בצורה מושלמת את רוח התקופה, הוא רואה דווקא את תולדות האמנות כבסיס לשפה העיצובית שלו. את ההשראה הוא מקבל בין השאר מסדרת הטלוויזיה Chef's Table, תוך כדי שהוא תוהה האם המעצבים של היום מייצרים ג׳אנק־פוד חזותי של טיפוגרפיה גרועה ואסתטיקה זולה?

לקראת סוף שנת 1993, כשהיה בן שבע, דיוויד רודניק שמע ברדיו בפעם הראשונה שיר של להקת ניו אורדר. זה היה כמה ימים לפני יום הולדתו, שחל בתחילת ינואר, וכשהוריו שאלו אותו איזו מתנה הוא ירצה לקבל, הוא ביקש אלבום של הלהקה. הם קנו לו את האלבום הכפול של ניו אורדר: The Best Of, שכלל את כל הלהיטים והקלאסיקות של הלהקה, ו־The Rest Of, שכלל רמיקסים.

״אני זוכר את העטיפות שעוצבו על ידי פיטר סאוויל, ואני זוכר איך במשך שעות שמעתי את החלק הראשון של האלבום הכפול עוד ועוד״, הוא נזכר. ״עד שנמאס לי והתחלתי לשמוע גם את The Rest Of. הייתה שם רצועת דאנס אחת שנמשכה עשר דקות: לא הכרתי את סוג המוזיקה הזה לפני כן, ואני זוכר שהמוח שלי ממש התפוצץ. זה היה המפגש הראשון שלי עם אמנות אבסטרקטית: ניסיתי להבין מה זה השיר הזה, מי כותב שיר בן עשר דקות שכאילו חוזר על עצמו, למה הוא עשה את זה״.

והוא בכלל לא רצה להיות מעצב

רודניק, בן 31 – מעצב־אמן וטיפוגרף, בעל תואר שני בעיצוב גרפי מאוניברסיטת ייל – ביקר בחודש שעבר בישראל כאורח של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, על מנת להעביר סדנה לסטודנטים במחלקה ולדבר בכנס השנתי של המחלקה, שהתקיים בשיתוף עם המחלקה להיסטוריה ותיאוריה. תחת הכותרת ״פוסט־מציאות 2017״ הדוברים בכנס עסקו בשאלות כמו מהו הממשי בתקופה של פוליטיקת זהויות? מהן המשמעויות של ערעור מעמד האמת? מהו תוקף הפיזי בתקופה וירטואלית ואיך זה משפיע על אמנות, עיצוב ויצירה? ומהי פעולה בעידן של זיוף?

במשך כמעט שעה סיפר רודניק על תפיסת העולם שלו, בזמן שמאחוריו רצה מצגת עבודות שלו בצורה אוטומטית וכמעט ללא קשר לדבריו. הדבר הראשון שקשה היה לפספס בהופעה שלו הוא התשוקה, הכריזמה והשאפתנות. וזה היה כל כך יוצא דופן, מרענן ומעורר השראה, שהיה ברור שהנוכחים באולם – ובמיוחד הסטודנטים – לא ישכחו את ההרצאה הזו כל כך מהר. מבחינת הסטודנטים, הם היו קהל שבוי מלכתחילה, וכפי שהיה אפשר להתרשם מהעבודות, זה גם עניין של גיל.

כך הוצג רודניק בפרסום לקראת הכנס (ואם אתם לא מכירים אף שם, אל תרגישו לא בנוח): רודניק נודע בזכות שיתופי הפעולה שלו עם המוזיקאים אוויאן קרייסט, RL Grime ו־George FitzGerald, והיה המעצב האמנותי של מועדון Making Time שבפילדלפיה. הוא עיצב יותר מ־100 עטיפות אלבומים, יצר יותר מ־50 גופנים, שיתף פעולה עם מעצב האופנה אלכסנדר וונג בקולקצית FW/17 ונבחר על ידי האוצר האנס־אולריך אובריסט ליצור את העיצוב למרתון Extinction שהתקיים בגלרית סרפנטיין בשנת 2014. עבודתו הוצגה בסימבול פייפר, מגזין Volume ובספר Rare Earth, שיצא בהוצאת הספרים שטרנברג.

והוא בכלל לא רצה להיות מעצב: אחרי שסיים את לימודיו בתיכון בצפון מערב לונדון, לקח קורס בסיסי באמנות בקולג׳ של צ׳לסי. הוא רצה ללמוד גם פילוסופיה וגם אמנות, ניסה להתקבל לאוקספורד, אבל לא הצליח. בלימודי תולדות האמנות הוא רואה עד היום כבסיס לעבודתיו, ״אמנות דתית, סוף המאה ה־15, תחילת ה־16, תקופה של ארגון חברתי מחדש בצפון אירופה, התקופה שבה דימויים היו רק בכנסיות, מיועדים לאנשים עשירים, ופתאום אחרי מהפיכת הדפוס לכולם יש גישה לדימויים; פתאום אנשים שמעולם לא הייתה להם גישה לדימויים מוקפים בהם ויכולים להיקשר אליהם בדרכים שונות.

דיוויד רודניק. צילום: Megan Rooney

״הדור שלנו חווה משהו דומה, ההיררכיה של הדימוי לגמרי משתנה בגלל טכנולוגיה: איך אנחנו מקבלים מידע, מפרשים אותו ומבינים ממנו משהו על המציאות? מבחינה היסטורית עיצוב עסק בדפוס כמשהו סטטי, אבל אנחנו חיים היום בעולם שהכל בו זז, דינמי, ועיצוב מוצא את עצמו עובד עם מערכות רספונסיביות, קשובות למשתמש. לכן לרבים מאיתנו החיבור לווידאו או למוזיקה, לעולמות שבנויים בסביבה דינמית שמערבת את המשתמש, הוא חיבור טבעי.

״נולדתי ב־1986 וחלק גדול מהזכרונות שלי הוא חזותי. אני זוכר כילד מאוד קטן שההורים שלי לקחו אותי לתערוכה של דיוויד הוקני ולאופרה חליל הקסם, אני זוכר את השימוש בפונט Futura של חברת Knoll, את סוטסאס וממפיס והמעבר לפוסטמודרניזם. והזיכרון הזה הוא רק חזותי. אבל כשאתה מסתכל על מוזיקה, על הרייבים של שנות ה־80, זה עדיין חי. גם היום יש בכל לילה אנשים שהחיים שלהם משתנים בגלל המוזיקה הזאת, היא עדיין רלוונטית, וחלק גדול מהמעצבים של של הדור שלי רוצים לעשות ההפך ממה שגדלנו עליו, מהמיתוג התאגידי שהשתלט על העיצוב״.

ג׳אנק־פוד חזותי של טיפוגרפיה גרועה ואסתטיקה זולה

אחרי הלימודים, ובעקבות האהבה שלו למוזיקה, הוא התחיל לעבוד עם חברים שיצרו מוזיקה. ״לא רציתי להיות מעצב אבל מיום ליום זה הפך להיות מה שאני עושה. למדתי את המקצוע בעצמי, הייתי סקפטי לגבי עיצוב גרפי כתעשייה, על מה זה ללמוד עיצוב גרפי. ראיתי תעשייה שלא דיברה על היסודות של התחום, על ליצור סדר, על פתרונות, תעשייה שזנחה את הרעיון של לעשות משהו טוב לטובת החברה.

״זו תעשייה שבמרכזה נמצא לקוח, למרות שתפסתי תמיד את מה שעשיתי כחלק מהחברה והתרבות שמסביבי. הרגע שבו אמרתי שאני מעצב גרפי היה גם הרגע שבו הבנתי שאני עובד למען הקהל, לא ללקוח. אנחנו כבר לא סומכים על השפה הזו היום, על המניפולציה של מיתוג תאגידי. אנחנו יודעים שהיא לא צמחה מתשוקה של מעצב. אנחנו יודעים מה עיצוב עושה היום: לשרת את הרצונות של הלקוח על חשבון הקהל. התוצאה היא שעיצוב הפך למילה נרדפת למשהו שאי אפשר לסמוך עליו.

״ראיתי ממש עכשיו בנטפליקס את הסדרה Chef's Table, שבמרכז כל פרק שלה בן שעה עומד שף אחר. נדהמתי. כמעצב לא הרגשתי נוח עם מה שראיתי, קודם כל סביב השאלה איך אתה מפתח מודעות לאופן שבו התפריט החזותי שלך נבנה? הרעיונות שלי יכולים הרי לצאת רק מהדברים שראיתי ושאני מכיר. אין לי אינסטגרם, וזה עלול להישמע כאילו אני לא אוהב טכנולוגיה, אבל הפרקטיקה של מעצבים היא התוצאה של התפריט החזותי שלנו״.

מה משך אותך בתכנית?

״השפים מתבססים על טכניקות שעברו אצלם במחוז, שהן חלק מהמסורת שלהם. אתה צריך לקחת אחריות על שרשרת האספקה שלך, מללכת השכם בבוקר לשוק, להיות מודע למה יש עכשיו, ולאקו־סיסטם של מי עושה מה. אתה צריך למצוא את האטלייה שלך, לבנות אותו, לתת לו שם, לדעת שכל מי שנכנס אליו יצפה לשלמות. כמעצבים, יש לנו דרך ארוכה להגיע עד שנהיה שפים כאלו. כל מעצב צריך שיהיה לו האטלייה שלו, שישקף את הרקע והכישורים שלו, עם רגש, אהבה ושמחה של הפרקטיקה שלו.

״עם כל התסכול שיש לי לתעשייה הקפיטליסטית הזו, יש תקווה ברעיון של שף ואטלייה. אנשים שאוכלים את האוכל שלי, אחרי שהם הולכים, כל מה שנשאר איתם זה הזיכרון. כמעצב, העבודה שלי היא לא להכין אוכל אלא ליצור זיכרון. כמעצבים אנחנו עובדים באותה דרך כמו שפים, וצריכים לקחת בחשבון איך מה שאנחנו עושים יחיה כשפה וכזיכרון. ואז השאלה האם מה שנשאר מאיתנו זה ג׳אנק־פוד חזותי של טיפוגרפיה גרועה ואסתטיקה זולה?״.

זה עניין של גיל? פוסטמודרניות? תרבות נמוכה וגבוהה?

״מבחינתי אין כזה דבר תרבות נמוכה. זו רק שפה. מעצבים רוצים לעשות מיתוג למוזיאונים חשובים, לשער של מגזין, אבל להבין דמיון ורגישות ולתרגם אותם למשהו חזותי, זה אותו דבר גם כשאתה עובד לדוגמה עם קבוצת כדורגל. אנחנו מסתכלים על ג׳אנק פוד יותר בציניות, אבל זה מאפשר למעצב להיות נדיב, לא להתנשא. תרבות היא לא דבר סטטי: אנחנו חווים משהו שוב ושוב, עד שהוא נהיה חלק מהשפה שלנו, מהעולם שלנו, עד שאנחנו מזהים אותו כמשהו מקורי שאפשר לתקשר איתו רעיונות. בכל פעם שאני עובד עם לקוח אני חושב על הערך האמיתי לקהל שנפגש איתו ואיך הוא נשאר בחיים שלו״.

אתה חושב שהעבודות שלך הן על זמניות. אתה מנסה שהן יהיו כאלו?

״כן, למרות שאני לעולם לא אטען שאני באותה רמה של האמנים שהיוו לי השראה, כמו שיר של שלי או ציור כמו מלאך ההיסטוריה של פול קלי. אני מנסה להכניס בעיצוב שלי הרבה תשומת לב למסר ולקול, אני משתמש בגופן יחודי לכל פרויקט, אני מנסה שתהיה לי רגישות גבוהה לסביבה, למה שהיא יכולה לתת. עיצוב יכול לעורר השראה, ורגישות, אני שם את כל האפשרויות על השולחן ומנסה להיות הכי שאפתן בדרך שבה אני מבצע את העבודה.

״אם יהיה שווה לחזור אל זה אז זה ישרוד. אני מקווה שאני יכול להראות לך משהו שעשיתי לפני חמש שנים ולא תדע שלא עשיתי אותו לפני כמה שבועות. תראה את האמנות שלמדתי עליה ושעדיין רלוונטית עד היום לחיים שלי, שנעשתה על ידי אנשים שלא הכירו אותי ולא ידעו מי אני, וזה עדיין עובד עלי. אני רוצה שגם עיצוב יהיה כזה״.

יש בעמדה שלך משהו פריוויליגי. 

״אני מאד עקשן. אני מסרב להתפשר. אני כבר שמונה שנים עושה את מה שאני עושה, זה עלה לי הרבה, היו תקופות מאוד קשות. אני לא אומר שכל אחד צריך לפעול ככה, אני לא רציתי לעשות את זה בשום דרך אחרת. היו שבועות שאכלתי רק קורנפלקס כי זה מה שיכולתי לקנות בכסף שהיה לי. לשמחתי לא הגעתי למצב של ׳היה לך את החלום שלך, שים אותו בצד׳. אני עקשן ותמיד האמנתי במה שאני עושה, זה מתוך תשוקה, זו לא הייתה בחירה. אני יודע שלא כל אחד יכול לעבוד ככה אבל החלום שלי הוא שיהיו מאות או אלפי מעצבים בעולם שיוכלו לעבוד בדרך שיש לי את הפריווילגיה לעבוד, ושנוכל לתמוך אחד בשני.

״אני עדיין רק בתחילת הדרך, אבל השורשים של חוסר הסיפוק שלי מאיך שמדברים על עיצוב או מלמדים עיצוב עדיין שם. אני רואה מעצבים שמומחים בליצור אסתטיקה, אבל יש להם חסך מוחלט במשמעות״.

אתה אופטימי?

אני פטאליסט. אני רוצה לעשות הכי טוב מכל דבר. אני לא מסוגל לשקר, לא יכול להגיד ׳אולי זה יהיה טוב׳, אם אני חושב שזה רע״.