זהר צפוני 30: Søren Rose


0

תגובות


״באמריקה אנשים מתפעלים כשאתה מכין פנקייק מאפס ולא מאבקה; מה שאצלנו נחשב לרמה בסיסית נחשב שם לאנינות טעם״, אומר סורן רוזה, המעצב והבעלים של סטודיו לעיצוב רהיטים ועיצוב פנים בניו יורק. ״זה החינוך שלנו, מה שירשנו מהורינו. אני מניח שרוב הילדים הדנים שעוזבים את הבית בגיל 18 יודעים לבשל ביצה, להכין פנקייק, ומה זו מנורת PH. זה חלק מהתרבות״

סורן רוזה

״כשהייתי בן 11 קיבלתי את המחשב הראשון שלי, ויק 20, ואחריו שידרגתי לקומודור 64 בתוספת זכרון של מגה בייט אחד! בהתחלה זה היה משחק אבל עם הזמן הוא נהפך לכלי שנתן לי המון השראה. בתחילת שנות ה־90 גיליתי את האינטרנט; בהתחלה היו בו רק נשים ערומות וסטאר־טרק, אבל עם הזמן התווסף תוכן והבט גרפי שעניין אותי. ב־1994 פתחתי סוכנות לעיצוב אתרים: עבדתי עם עוד מתמחה ממרתף הבית שלי, וכל יום בדקנו מי קנה דומיין בדנמרק; היו ימים שלא הייתה שום פעילות, ואז יכולנו פתאום לראות שחברת ענק כמו נובו נורדיסק קנתה את novonordisk.dk. יצרנו עם אנשי החברה קשר והצענו לבנות עבורם אתר. כיום עובדים בסוכנות בערך 100 איש והיא אחת המצליחות בסקנדינביה״.

״בשנת 2005 החלטתי שאני רוצה לפתוח ארכיון של הצלמים הטובים ביותר בעולם שעובדים בעבור מגזינים כמו ווג, וולפייפר ו־Vanity Fair. שאלתי את עצמי לאן נעלמים כל החומרים אחרי שהתצלומים הנהדרים שלהם מוצגים והמגזין נזרק, גיליתי שהם מיוצגים על ידי סוכנויות שמוכרות רק משימות מוזמנות וזיהיתי הזדמנות: לאסוף את החומרים שנותרו ללא שימוש, להכניס אותם לתוך מסד נתונים מסודר, וליצור מהם אימג׳בנק אקסקלוסיבי. פתחנו סוכנות במנהטן והחתמנו 80 צלמים מהטובים בעולם. כעבור שלוש שנים התעייפתי, כי כמו תמיד רציתי להיות יצירתי ובסוף מצאתי את עצמי מתעסק באדמיניסטרציה.

״הרבה שנים רציתי לפתוח סטודיו שיהיה עסק יצירתי ולא היה לי אומץ; אני זוכר את עצמי כילד נכנס לתוך חנות של אלסי ברומא, ואת אמא שלי מראה לי קנקן תה עם ציפור קטנה על המכסה; זה בטח היה השיעור הראשון שלי באסתטיקה. למרות שתמיד נמשכתי לתחום מעולם לא למדתי עיצוב באופן רשמי, ועד 2008 הסתפקתי באיסוף רהיטים וחפצים כתחביב. הייתי צריך לפרוץ דרך התפיסה הרווחת בדנמרק, שכדי להפוך למעצב רהיטים צריך ללמוד באקדמיה. ידעתי שהשנה הראשונה של הסטודיו תהיה קשה״.

כבר היית הבעלים של שני עסקים מצליחים, אז יכולת פשוט ליהנות מהם ולהמשיך לאסוף, לא?

״נכון, אבל זה לא סיפק אותי. לקח לי 38 שנים להבין מה אני רוצה לעשות, אחרי הרבה שנים בתור מנהל אמנותי. כבר בעבודה הראשונה שעשיתי בגיל 18 הייתי איש צוות. אני מבין את היתרונות בקולקטיב שעובד ביחד, והוא הרבה יותר חזק מהאינדבידואל. מלכתחילה חשבתי על הסטודיו כעל פרויקט שכרוך ביצירת צוות, ולא רק כפרקטיקה עיצובית פרטית. הבנתי שאצטרך להעסיק מעצבים, מהנדסים ומנהלת סטודיו.

״הקפדתי לייצר פרוטוטייפים שיוכלו להיות מוצגים במגזינים, כי הבנתי שהם כל הזמן מחפשים סיפורים חדשים ושיש להם צורך להציג את העיצוב המעודכן ביותר. בשנה הראשונה של הסטודיו הצגנו במגזינים מדי חודש, היינו החבר׳ה שהגיעו משום מקום״.

לא הרבה מעצבים מתחילים ככה. איך עשיתם את זה?

״המודל שלנו היה לעבוד עם מותגים ולא עם יצרנים. מצאנו יצרנים מוכשרים ולא ידועים שיעשו בעבורנו את אב הטיפוס, הפקנו תצלומים מדהימים, ואז באנו אל המותגים והצענו להם את המוצר חדש. הם הביעו את ההסתיגויות שלהם, ולנו כבר היו תשובות מוכנות כי עשינו שיעורי בית ובדקנו את כל האפשרויות.

״כשחגגנו שנה לסטודיו הזמנו את כל המותגים הגדולים שאיתם רצינו לעבוד כמו HAY, פריץ האנסן, Muuto ועוד, לבוא ולראות את העבודה שלנו. כריסטיאן ופיטר, המייסדים של Muuto, נכנסו לחדר והסתובבו בין האוביקטים עם הידיים מאחורי הגב כמו שאבא שלי נהג לעשות כשהייתי ילד. הצענו להם לייצר שני אוביקטים, הם אמרו שזה לא מה שהם מחפשים, אבל גילו עניין ב־Reflect Kadentza, שהוא המוצר הנמכר ביותר שלנו עד היום. מכיוון שכבר היה לנו את המתכון חסכנו להם את הצורך להתחיל מחדש; עשינו בשבילם את כל העבודה, אז הם פשוט לקחו את זה למשרד שלהם וכעבור כמה חודשים כבר ייצרנו״.

Reflect. צילומים: Thomas Ibsen

אתה חושב שזה היה מתנהל אחרת אם הייתם מגיעים רק עם הרעיון?

״בטח. כבר בחנו את האפשרויות השונות, ידענו מה לעשות, איך החומר יגיב ללחות, לאור, לחום ולקור; בדקנו את כל הסעיפים״.

סיפרת למה חברות גדולות בוחרות לעבוד אתכם. איזה תכונות או כישורים אתה מחפש אצל מעצבים כמעסיק שמנהל סטודיו?

״אנחנו זקוקים לאנשים שמבינים עיצוב סקנדינבי. יש לנו תכנית מתמחים ממש מגניבה שהשתתפו בה אנשים מצרפת, מסין ומהודו; הם יכולים לבוא מכל מקום בעולם אבל הם צריכים להבין עיצוב סקנדינבי. כשאני עובד עם אנשים שיש להם את הרקע הזה אני יכול לתדרך אותם בן רגע, יש לנו רפרנס משותף: הכיסא הזה, המנורה ההיא, הפריט הזה והזה ששנינו מכירים. אנחנו חולקים את אותו אוצר מילים. עיצוב נוגע לכל הדברים שאנחנו בוחרים להשאיר בחוץ, להפחית. זה עניין של סדרי עדיפויות: אם אתה לא יודע לעשות את זה אתה גומר את התהליך עם מוצר יקר שאין לו שום ערך מסחרי, במקום חפץ בר השגה שאנשים יקנו.

״באמריקה אנשים אולי מכירים את צ׳ארלס וריי אימס ואת הרמן מילר, אבל רובם לא יודעים שאימס היו המעצבים ומילר היצרן, בשעה שבדנמרק כולם יודעים שפריץ האנסן היה היצרן וארנה יעקבסון המעצב והאדריכל; אנחנו ברמה הרבה יותר גבוהה. באמריקה אנשים מתפעלים כשאתה מכין פנקייק מאפס ולא מאבקה; מה שאצלנו נחשב לרמה בסיסית נחשב שם לאנינות טעם. זה החינוך שלנו, מה שירשנו מהורינו. אני מניח שרוב הילדים הדנים שעוזבים את הבית בגיל 18 יודעים לבשל ביצה, להכין פנקייק, ומה זו מנורת PH. זה חלק מהתרבות״.

אני לא מכיר הרבה דנים שלא חיים או עובדים בחלל ממש מגניב. זאת הסיבה שקשה להיות מעצב פנים בדנמרק: אם אנשים רואים בזה בילוי סופשבוע, אז למה שיעסיקו מישהו וישלמו לו על עיצוב החלל? אנחנו ׳חננות׳ של עיצוב

לוחות השראה

ההבנה של עיצוב סקנדינבי נוגעת רק לרפרנס המשותף או גם לכישורים?

״אני חושב שאחד המאפיינים המשמעותיים של העיצוב הסקנדינבי הוא המרכזיות שלו בתרבות. אנשים כאן אשכרה יבזבזו את כל המשכורת במיטב חנויות הרהיטים של קופנהגן, או יבלו את סוף השבוע שלהם באיקאה; עיצוב הבית נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות. בכל פעם שהזדמנתי לבית של משפחה אמריקאית שמכוסה בשטיח מקיר לקיר, מרוהט בסגנון מיושן וכולל שלושה אוביקטים מודרניים, הופתעתי מחדש; זה תמיד נראה לי כמו תפאורה לסרט.

״אני לא מתיימר לשפוט טעם של אנשים אחרים. האמיני או לא, אבל אני יכול לזהות את האיכות בדברים שעשויים היטב, גם אם אני לא בהכרח אוהב אותם. עם זאת אנחנו ברמה גבוהה יותר; אני לא מכיר הרבה דנים שלא חיים או עובדים בחלל ממש מגניב. זאת הסיבה שקשה להיות מעצב פנים בדנמרק: אם אנשים רואים בזה בילוי סופשבוע, אז למה שיעסיקו מישהו וישלמו לו על עיצוב החלל? אנחנו ׳חננות׳ של עיצוב״.

ואיך זה להיות מעצב פנים בניו יורק?

״אני חושב שיש בניו יורק משיכה אדירה לעיצוב נורדי חדש וסקנדינבי, אבל למרות שאנחנו נתפסים כבעלי סטייל אין בה הרבה מעצבים דנים. אני חושב שבתוך כמה שנים תהיה בניו יורק קהילה של מעצבים סקנדינביים כי אנחנו יכולים לקבל כמה עבודה שנרצה. בדנמרק אין הרבה אנשים שישלמו את שכר הטרחה ויזמינו אותנו לעצב להם את הכיור, להביא את האבן מאיטליה ולהוביל אותה לחדר האמבטיה שלהם. אני לא רואה את זה קורה בהרבה מקומות חוץ מאשר בניו יורק״.

איך החיים בניו יורק השפיעו על הגישה שלך כלפי עיצוב?

״אימצנו גישה יותר תעשייתית לעיצוב אוביקטים וחללים, כמו לדוגמה בקולקציית טרייבקה שלנו, שמושפעת מהאינדוסטריאליזם המוקדם ומאדריכלות מודרנית בשילוב עם הסגנון הסקנדינבי״.

קולקציית טרייבקה

״בפרויקט הבית הנייד, גרסה סקנדינבית של הקרוואן האמריקאי, רצינו להביא לידי ביטוי את המסורת העיצובית שלנו, ולמצוא את הדרמה שבין הדרך האמריקאית לדנית. התחלנו אותו לפני ארבע שנים כיוזמה עצמאית ללא לקוח: קנינו טריילר מודל 1972, בן גילי, ובנינו מחדש את כל הפנים שלו תוך שיתוף פעולה עם Gaggenau, קוודרט, B&O וחברות נוספות שעיצבו ויצרו בעבורו פריטים יחודיים.

״זו היתה נקודת המוצא לחברה חדשה בשם קליין, פרי שיתוף פעולה בין האדריכל ביארקה אינגלס (Bjarke Ingels) לביני. בימים אלה אנחנו מסיימים לבנות אב טיפוס ראשון של יחידת דיור קטנה שתספק את הצרכים של עצמה: תאסוף מים ותייצר אנרגיה סולרית. החל מהסתיו הקרוב נשווק בתים זעירים שתוכננו על ידי מעצבים מובילים לכל מקום בעולם״.

מה התפקיד שלך בפרויקט כזה שכולל כל כך הרבה שותפים?

״אני עושה הכל! מלבד היוזמה וגיוס השותפים זה היה הפרויקט האישי שלי במשך שלוש שנים: הכנתי את השרטוטים, נסעתי הלוך וחזור, התקנתי, צבעתי קירות והנחתי כבלים של חשמל״.

צילומים: Thomas Loof

לו תוכל לבחור כל פרויקט עתידי, מה הוא יהיה?

״בחמש וחצי השנים האחרונות אני עובד על הבית הראשון שלי, שנמצא לחופי אגם ז׳נבה. הייתי רוצה לבנות בית שלם לעצמי ולמשפחתי ולהקדיש לזה לפחות שנה או שנתיים מלאות. זה יהיה המגנום אופוס שלי.

״את הבית שאנחנו יושבים בו עכשיו, שנבנה בשנות ה־30 בצפון קופנהגן, אני משפץ בעבור משפחתי. זה מצריך הבנה של האדריכלות ומכתיב סגנון מסוים; אתה לא יכול לעשות כל דבר שמתחשק לך. אתה יכול למתוח קצת את הגבולות אבל יש דברים שלא תעשה. לעומת זאת, אם אתה מתחיל מאפס אתה יכול לקבוע את החוקים בעצמך ולהחליט בדיוק מה החזון שלך. אני מניח שמעט מאוד אנשים עושים את זה יותר מפעם אחת בחיים: למצוא את הנכס הנכון, לקבל את כל ההחלטות ולבנות את בית החלומות שלך״.