קולות של שטיח


0

תגובות


ציורי השטיחים של פאטמה שנאן, זוכת פרס שיף 2016 לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, מציגים נקודת מבט מקורית־מרדנית ופורסים תודעה חדשה של מקום האמנות בחיי חברה מסורתית ומקומה של האמנית בעולמה היא. בתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב שנאן הולכת ומתרחקת מהציור המדויק למחוזות אבסטרקטיים ורעיונות חתרניים

״בחברה הדרוזית שבה גדלתי השטיח הוא פריט יקר־ערך. הוא נוצר במלאכת כפיים ומבטא פולקלור. השטיח היה תמיד חלק בלתי נפרד מהחוויה של בית ומשפחה. היחס אליו לרוב אינו פרופורציונאלי, אסור לדרוך עליו, אסור שיתלכלך. הנשים מטפלות בו באובססיביות: מנקות, מנערות, מברישות. הפגיעה בשטיח יכולה להיתפס כמרד, מרד של ילדה שלא נותנים לה לשחק בחוץ״, כך מתארת פאטמה שנאן את המוטיב המרכזי המזוהה עם עבודותיה. בתערוכה החדשה שלה במוזיאון תל אביב, שאצר דורון לוריא לרגל זכייתה בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, היא מציגה מנעד רחב של עבודות, שמרחיקות מהשטיח המסורתי למחוזות אישיים ולסוגיות עדכניות – אישיות וחברתיות.

בחוויה שלי השטיח הופך ליצור חי ממש, חלק מהאופן שחוויתי את הבית. יש הורים – אמא ואבא, יש אחים ואחיות, ויש שטיח


בין ציורי דיוקן עצמי לציורי טבע דומם חוזרת ועולה דמות ילדה אחת, לארה, אחייניתה של שנאן, המשמשת לה כאלטר־אגו להציג את ילדותה־שלה במבט בוגר, מתגעגע, חומל או כואב. המשיכה שלה לשטיחים, מתברר, משמעותית וסימבולית עוד יותר מהניכר לעין:
״בחוויה שלי השטיח הופך ליצור חי ממש, חלק מהאופן שחוויתי את הבית. יש הורים – אמא ואבא, יש אחים ואחיות, ויש שטיח״, אומרת שנאן. והבית הוא אותו מקום שאין שני לו, מגדיר, מכיל ומגונן, אך גם כובל, מגדר ומונע.

״אני מציירת שטיח מתוך מקום חתרני וכאנטי־תזה לנקודת המבט של החברה״, היא מוסיפה, ובאמירה ״החברה״, במקרה שלה, נכללים מעגלים הולכים ומתרחבים של הסובבים אותה – אישה צעירה, אמנית, ישראלית, דרוזית. שנאן, ילידת 1986 מהיישוב הדרוזי ג׳וליס, למדה במדרשת אורנים ובסטודיו לציור של אלי שמיר, אך הרחיקה משם ופילסה לעצמה דרך – באמצעות כשרונה וקולה הייחודי – אל לב המיינסטרים של האמנות הצעירה בארץ כיום. היא חיה ועובדת בתל אביב ובימים אלה מציגה במקביל בתערוכת הסיום של שנת הרזידנסי שלה במיזם ארטפורט.

בפירוט ובצבעוניות של ציוריה שנאן מיטיבה לתאר את האורנמנטיקה העשירה ואת הטקסטורות של השטיח הארוג, אולם היא מושכת ומרחיקה אותו ממקומו הטבעי ויוצרת הזרה באמצעות הזווית האישית שהיא מציגה: מה שנראה טבעי כשהוא פרוש לאוורור על מעקה מרפסת הבית או מגולגל כממתין לתורו בעת שטיפת הבית, עובר טרנספורמציה כשהוא מונח באמצע השדה. השטיח החם צומח שם כיבול זר, כמסמן בית נעדר, חסר קירות. כשהיא מציירת רצף שטיחים פרוסים על פני שטח שדות נרחב היא פותחת דיון במעין חזון ציוני אלטרנטיבי, שאינו נענה לחוקי המשחק של שטיחי ״עמק יזרעאל״ של גל ויינשטיין או לרומנטיקה החקלאית של נופי הכפר של אלי שמיר, המורה שלה.

כשהיא מציירת רצף שטיחים פרוסים על פני שטח שדות נרחב היא פותחת דיון במעין חזון ציוני אלטרנטיבי, שאינו נענה לחוקי המשחק של שטיחי ״עמק יזרעאל״ של גל ויינשטיין או לרומנטיקה החקלאית של נופי הכפר של אלי שמיר


לצד רצון להתחבר – אם זה לטבע ולאדמה המניבה ואם זה לחברה הישראלית או לזו הביתית, הדרוזית – שנאן ממשיכה להתבדל ולתאר את עולמה הנע בין קטבים שמסרבים להישאר על עומדם. כאשר השטיחים מרצפים חלקת גג חשופה ו״מחממים״ את האווירה, ניכרת ההיררכיה החברתית והמרחק הפיזי הנשמר בין קבוצת הבנים לשורת הבנות – שאולי עוד יילך ויעמיק עם התבגרותם.

העבודות החדשות שהיא מציגה בתערוכה מותחות גם את הגדרת הפיגורטיביות. מתוך יכולת דייקנית שנאן שואפת ומגיעה לרמות שונות של הפשטה, שאינה מתיישבת עם הקאנון האוריינטליסטי או הרנסנסי של ציורי שטיחים, ואינה נכנעת למסורות עדתיות ולחלוקה המגזרית הנוחה כל כך למיון בשדה הישראלי. כאשר השטיח פרוס בין שני כסאות כתר פלסטיק עולה הניגוד בין החומרים הזרים שחיים זה לצד זה – המוצר התעשייתי, הזול והמודרני, לבין השטיח הארוג בעבודת יד מסורתית.

״אני יוצאת מהשטיח כפי שהוא בחברה שלי, לא כדי לתאר ולרצות את הציפיות של ריאליזם אוריינטליסטי, אלא כדי להציע, דרך מוטיב השטיח, חלופה לתפיסה סטריאוטיפית, שהתקבעה במהלך השנים באמנות המערב בזיקה בין שטיח, נשים ומזרח״, היא אומרת בשיחה עם לוריא, המופיעה בקטלוג התערוכה.

ברור שגם בחברה ה׳מודרנית׳ יש אשליה של מרחב אישי יותר מאשר מרחב אישי בפועל, אבל בחברות מסורתיות זהו עניין מובנה, ועוד יותר בולט בנוגע לנשים. כלומר, היחסים בין היחיד, ובעיקר היחסים בין היחידה לבין הקולקטיב – נמשלים לעיתים ליכולת התנועה של אדם בגבולותיו של שטיח ביתי


״שטיח הוא שטח תחום, יש לו ארבעה קצוות ברורים, והוא בהחלט סוג של טריטוריה. כלומר, שטיח מעלה שאלות של שליטה ושל משיכה, של גבולות, של גבולות הגוף, ובעיקר של גבולות הגוף שלי – מתוך היבט מִגדרי… מה שהביא אותי לעסוק בשטיח מבחינה מִגדרית קשור למרחב הפיזי והמנטלי הצר שהאינדיבידואל זוכה לו בחברה מסורתית. ברור שגם בחברה ה׳מודרנית׳ יש אשליה של מרחב אישי יותר מאשר מרחב אישי בפועל, אבל בחברות מסורתיות זהו עניין מובנה, ועוד יותר בולט בנוגע לנשים. כלומר, היחסים בין היחיד, ובעיקר היחסים בין היחידה לבין הקולקטיב – נמשלים לעיתים ליכולת התנועה של אדם בגבולותיו של שטיח ביתי.

״בהיותי ילדה, היה עליי ליצור לעצמי מרחב פעולה אישי – מעין מרחב מצומצם שלי, שנגזר מתוך המגזר הגדול. השטיח מייצג מהלך נפשי זה ואפשר לראות בעבודות שלי הד למהלך זה״. הילדות כמקור לכוח שופע ובלתי מרוסן היא גם מקום של חולשה ופגיעות, של קושי – כפי שעולה ביתר שאת מציור רב עוצמה ״דמות שוכבת״ – ספק ילדה ספק אישה בגבה אל המתבונן, שרועה על רצפה קשה, נטולת הריפוד הנחוץ כל כך של השטיח.