קרי ראסל ומתיו ריס מתוך ״האמריקנים״. באדיבות yes

זהירות כריש!


0

תגובות


היא פירקה את הפטריוטיזם לגורמים, שמה סימן שאלה גדול על אהבה רומנטית ומונוגמיה, הפרה את קדושת ההורות, ומוססה מושג בסיס בתרבות הצפייה האמריקנית: ההפרדה הברורה בין טוב לרע. אולם, סיום העונה החמישית של הסדרה ״האמריקנים״ העלה אצל חגית סעד מחשבות קודרות על עתידה, כמו גם את השאלה: האם ״האמריקנים״ קפצה את הכריש?

זו הייתה העונה הכי פחות מגובשת של אחת הסדרות הטובות ביותר על המסך בשנים האחרונות. למרות המחשבה שבעידן טראמפ, סדרה שעוסקת ביחסים המתוחים בין ארצות הברית לרוסיה בשנות ה־80 היתה אמורה לפרוח, ״האמריקאים״ נבלה; אולי כי סוד קיסמה של ״האמריקנים״ נובע פחות מהמסגרת ההיסטורית־אך־אקטואלית שבה היא פועלת, ויותר מהתמות שהיא מעלה.

במהלך ארבע העונות הקודמות של הסדרה – המשודרת ב־yes וזמינה לצפייה ב־yesVOD – היא עסקה בדה־קונסטרוקציה של פרות קדושות בחברה האמריקנית. בעדינות, ביעילות ובנחישות היא פירקה את הפטריוטיזם לגורמים, הציגה משפחה רחוקה מרחק מזרח ממערב מערכי המשפחה האמריקנים, שמה סימן שאלה גדול על אהבה רומנטית ומונוגמיה, הפרה את קדושת ההורות, ומוססה מושג בסיס בתרבות הצפייה האמריקנית: ההפרדה הברורה בין טוב לרע. היא הייתה חתרנית בכל דרך אפשרית, מבלי להניף דגלים ומבלי לצעוק את האג׳נדה שלה.

מבחינה עלילתית, ״האמריקנים״ כבר שרדו הרבה מהפכים: הם הרגו דמויות משנה בלי למצמץ, הם בחרו להרוג את הדמות האהובה (נינה קרילובה), להגלות אחת אחרת לרוסיה (מרתה), ועדיין הצליחו לשמור על רמת מתח ועניין גבוהים. כל אלה יצרו ציפייה אדירה בין עונה לעונה ובעיקר בין העונה הרביעית לחמישית; אך כשהעונה החמישית עלתה לאוויר התגלה שהסדרה חזרה בחצי כוח. הדמויות המורכבות והמשחק המעולה עדיין נמצאים שם, גם העלילות הולכות ומסתבכות, אבל כמו סדרות רבות אחרות המתח כבר לא אותו מתח.

קרי ראסל ומתיו ריס מתוך ״האמריקנים״. באדיבות yes

ניסיון לנתח לעומק את השינוי מגלה שבעונה החמישית הסיפור העונתי, התמה והמסר לא חזרו מחופשת הקיץ. אפשר לטעון שהנושא שעוטף את העונה הוא תוצאות המעשים של הג׳נינגסים, הליכלוך שהשאירו מאחוריהם, אבל הנושא אינו מספיק מהודק והוא לא אורז את העונה כראוי. במצב כזה עמוד השדרה של הסדרה אינו יציב מספיק ואז העלילה נוטה להשתלט על הסיפור. יש כמה וכמה בחירות עלילתיות מדאיגות בעונה חמש, כמו הבחירה להעלות באוב את קו העלילה של פיליפ והנערה קימי, או נקודת המפנה האנטי קליימקסית שבה הג׳נינגסים מגלים לפתע רחמים על הכומר טים, ובמקום לחסל אותו הם מחליטים לסדר לו שליחות לכנסייה הבין־לאומית בבואנוס איירס. פיליפ ואליזבת שהרגו ורצחו למען אמא רוסיה בלי להניד עפעף את כל מי שסיכן את סיפור הכיסוי שלהם, פתאום חסים על איום ישיר ומידי שכזה? לא הגיוני. רגעים אלה מעלים שאלה האם הסדרה קפצה את הכריש או האם היא בדרך לשם.

הביטוי Jumping the Shark שמור בעולם הטלוויזיה והקולנוע לרגעים שבהם אפשר לומר שהסדרה לקחה פנייה חדה מידי, מופרכת, לעיתים מגוחכת, שאי אפשר לחזור ממנה לאחור. מבחינה היסטורית זה היה הרגע הטלוויזיוני בסדרה ״ימים מאושרים״ שבו פונזי אשכרה עשה תחרות קפיצה מעל כריש. זו הייתה נקודת ציון להתחלת הסוף של ״ימים מאושרים״: היוצרים החליטו לתת תפקיד מרכזי יותר לדמות שלו, שעד אז הייתה סייד־קיק, ומשם החל תהליך גסיסה ארוך ומתמשך. הם איבדו את הקהל ואת הרייטינג, ובסופו של דבר הסדרה ירדה מהמסך.

כיום אפשר למצוא באתר האינטרנט jumpedtheshark.com רשימה מכובדת של רגעי ההתאבדות כאלה של סדרות שונות לאורך השנים. ב״העשב של השכן״ (Weeds) זה קרה כשהיוצרים החליטו להוציא את הדמויות מהעיירה שבה התרחשה, העלו אותה באש, ועשו רילוקיישן לדמויות הראשיות; הצופים נשארו לאסוף את האפר והרייטינג צנח. ב״האישה הטובה״ קרה דבר לא צפוי: ג׳וש צ׳ארלס, השחקן שגילם את עורך הדין ויל גרדנר, אהבתה הניצחית של אלישיה, החליט שהוא עוזב את הסדרה. ליוצרים לא נותרה ברירה אלא להרוג את הדמות שלו ולמרות פסיפס של דמויות מצוינות אחרות, הסדרה מעולם לא התגברה על מותו.

מתוך ״האישה הטובה". באדיבות yes

סיפור בהמשכים

המונח jumping the shark טבוע עמוק בתרבות הצפייה האמריקנית, כי הוא קורה פעמים רבות כל כך לסדרות אהובות כל כך. אבל למה זה קורה? יש לכך מספר סיבות. סיבה אחת לכך היא שסדרות רבות שזוכות לפופולריות, מכניסות כסף לגופי השידור, ומחודשות שוב עונה אחר עונה. הצרכים המסחריים של גופי שידור מכתיבים גם את מספר הפרקים לעונה: ברשתות השידור המרכזיות עונת טלוויזיה כוללת בין 22־24 פרקים לעונה. הניסיון לספר סיפור בהמשכים מחייב המון שעות מסך (בהשוואה לעולם הקולנוע – מדובר בכ־12 סרטי קולנוע באורך מלא). ברשתות הכבלים העונה קצרה יותר, אבל עדיין מדובר ב־10-15 פרקים לעונה. בפרק דרמה לטלוויזיה יש חמש מערכות, בהתאם לצורך של רשת השידור לצאת לפרסומות, כך שאפילו מבנה הפרקים מבחינה דרמטית מוכתב על ידי היציאה לפרסומות.

סיבה אפשרית נוספת היא התהליך שעובר על יוצרים. פעמים רבות לאחר שהנושא המקורי והסיפור שרצו היוצרים לספר, כשרק התחילו את העונה הראשונה, כבר מיצה את עצמו. הסדרות מוצאות את עצמן נשענות על דמויות אהובות ועל קווי עלילה, אך בלי סיפור ומסר תמטי חזק לתמוך בהן, יתומות מאותה תנופה והתלהבות שעימה החלו. אז הן עושות מעשה התאבדות, פשוט כי ליוצרים נגמר מה להגיד וגם כבר אין להם את אותו הדחף להשמיע את קולם; קצת כמו בני זוג שצריכים לבגוד כדי למצוא את האומץ להיפרד ממערכת יחסים שהסתיימה כבר מזמן.

סיבה נוספת היא סיבה סוציאלית. אמנם כשאנחנו צופים בסדרה אנחנו מתעניינים רק באלמנט הבידורי/אמנותי שמובא בפנינו, אבל סדרות הן גם מקום עבודה. סדרה שמסתיימת שקולה למפעל שנסגר והעובדים שלו הולכים הביתה לחתום אבטלה. למרות שזה שיקול בלתי אמנותי בעליל, יוצרי סדרות מתקשים להיפרד מהסדרות שלהם גם מהסיבה הזו. קשה לשלוח עשרות של עובדים ונותני שירות הביתה לחפש עבודה חדשה, וקשה גם לוותר בעצמך על מקור פרנסה וכבוד שכזה.

דווקא בעידן של הרגלי הצפייה החדשים יש תקווה שהתופעה הזו תסתיים. הסיבה לכך נעוצה בתהליך שעובר עולם הטלוויזיה: אין כבר מבנה דוגמטי לסדרה, אין הכרח ל־50 דקות של דרמה, 25 דקות קומדיה, או מספר קבוע של פרקים בעונה. היוצרים חופשיים לבחור את המבנה ואת האורך המתאים לספר את הסיפור שלהם. המהלך הזה זה יאפשר חופש אמנותי ליוצרים לספר את הסיפור לפי החזון המדויק שלהם וישיק לעולם הספרות שבו אין אורך קבוע לרומן, ורק הסופר מחליט מה רוחב (או קוצר) היריעה. כבר עכשיו אפשר לראות סדרות של שמונה פרקים לעונה, סדרות רשת בעלות פרקים של 10 דקות לפרק, או סדרות כמו ״סיפורה של שפחה״ שבהן אורך כל פרק אינו אחיד וכל פרק מסתיים ברגע שבו היוצרים בחרו לעצור.

ולגבי ״האמריקנים״ – יוצרי הסדרה כבר הכריזו שהעונה השישית תהיה העונה האחרונה אז עדיין קיים עוד סיכוי לבקרת נזקים מצד היוצרים, ועדיין יש תקווה שהם לא גמרו את הסוס ולא קפצו מעל הכריש אלא של״האמריקנים״ הייתה פשוט עונה חלשה והם ישובו וימשיכו לפרק קונבנציות ולפרק את העצמות של כל מי שיקרה בדרכם; וגם אם הם יתקלו בכריש, הם ידלגו מעליו בקלילות שרק שני מרגלים סובייטים עם מבטא אמריקני מושלם מסוגלים לו בעונה שישית ואחרונה.