30 המרואיינים בסדרת זהר צפוני

הפריבילגיה של האאוטסיידרית


0

תגובות


ב־30 ראיונות תיעדה הדס זהר את העיצוב הדני והסקנדינבי במדור זהר צפוני, שהתפרסם בפורטפוליו בשלוש השנים האחרונות. ״עיצוב הוא בהכרח פונקציה של התרבות שמתוכה הוא צמח ושבתוכה הוא מתקיים״ היא אומרת, ומספרת על הרגע שבו יצאה מעמדת המראיינת ונקטה עמדה

Yuval:

הי הדס, בוקר טוב! מה שלומך?

Hadas:

שלומי טוב, ואתה?

Yuval:

לא רע בכלל! את יודעת, נכנסתי לארכיון של פורטפוליו לבדוק מתי הייתה הפעם הראשונה שפרסמת את זהר צפוני, ודי הייתי בשוק שזה היה בשנת 2014. זה הרבה זמן!

Hadas:

תכל׳ס

Yuval:

כמה שנים את בכלל גרה בקופנהגן?

Hadas:

שלוש שנים. התחלתי לכתוב את הטור קצת אחרי שעברתי לכאן

הדס זהר

Yuval:

ומה ידעת על קופנהגן / דנמרק / סקנדינביה לפני שעברת?

Hadas:

מצחיק, אבל אני מתקשה לענות על זה, כשמה שידעתי ומה שלמדתי מאז הפכו למקשה אחת…

באופן כללי ידעתי מעט מאוד, כמעט ברמה של ברושור לתיירים: שזה מקום נעים, שכולם רוכבים על אופניים, שיש מערכת חינוך טובה ושהעיצוב הסקנדינבי הוא שם דבר. אני חושבת שחוסר הנחת מהבורות של עצמי בכל מה שנוגע למקום ולחיים בו, ובכלל זה לעיצוב הדני, הייתה הדבר העיקרי שהניע אותי בסדרת המפגשים שתועדו ב״זהר צפוני״

Yuval:

ושלוש שנים אחרי, מה את יודעת על עיצוב סקנדינבי שלא ידעת קודם?

Hadas:

או־הו, אני יכולה לענות על זה באריכות (-:

אבל אני אנסה לתמצת ולחשוב על הדברים הכי מהותיים, וגם להתייחס לעיצוב הדני, שהוא מקרה פרטי של העיצוב הסקנדינבי שאני לא מכירה באופן יסודי. אני חושבת שהתובנה היסודית שאליה הגעתי הוא שהעיצוב הוא בהכרח פונקציה של התרבות שמתוכה הוא צמח ושבתוכה הוא מתקיים. אתה כמובן יכול לומר שזה מובן מאליו, אבל נדמה לי שבעולם הלכאורה גלובלי שאנחנו חיים בתוכו, יש לנו נטייה לחשוב שאנחנו (בני תרבות המערב לצורך העניין) מדברים את אותה השפה, ולכן מבינים זה את זו כעניין מובן מאליו, מה שנכון באופן פרטי גם למי שמדברים את שפת העיצוב.

אם לחזור לשאלה שלך – אני חושבת שהחיים בדנמרק והמפגשים האנושיים איפשרו לי הבנה מעבר לידע ששנרכש באופן תאורטי, של העקרונות התרבותיים שמניעים את פעולת העיצוב. כלומר, למה הדברים נעשים כפי שהם נעשים מעבר לשיקולים המקצועיים גרידא של חומרים, צבע, קומפוזיציה וכן הלאה

Yuval:

את יכולה לתת דוגמה או שתיים שקשורות לחיים בדנמרק או למפגשים שקיימת?

Hadas:

כמובן. אחת המרואיינות שפגשתי היתה מריה בילמן, שיחד עם בן הזוג שלה מרכיבה את ״הצמד אינשטיין״. הם מתמחים במיתוג ואריזה של סרטים (כרזות, טריילירים, השקות וכל מה שכרוך במיתוג ומיצוב הסרט כלפי חוץ). אחד הסרטים שהם מיתגו היה ״נימפוניה״ של לארס פון טרייר, ועניין אותי לשמוע איך הם התמודדו עם האתגר של קידום סרט עם תכנים כל כך פרובוקטיביים במרחב הציבורי; הרי הכרזות נתלו במטרו ובתחנות האוטובוסים וליד הסופר.

התשובה של מריה העמידה אותי על הפער התרבותי שקיים ביננו: היא אמרה שהפרובוקטיביות היא בכלל לא עניין בדנמרק, הרי אף אחד לא עושה פה עניין מעירום או מייצוגים של גוף, ושהאתגר האמיתי שעמד בפניהם היה לקדם סרט כל כך ארוך. כלומר – המשקפיים שלי בכלל לא היו רלוונטיים לעניינה: יכולתי לדבר איתה על עניינים של טיפוגרפיה וקומפוזיציה ואימג׳ מייקינג עד מחר ויכולנו להיות תמימות דעים, אבל את לב העניין הייתי מחמיצה בקלות

מתוך קמפיין הפרסום לסרט ״נימפומניה״ של לארס פון־טרייר

Yuval:

כלומר מה שאת אומרת, או גם אומרת, זה שאם אנחנו מתרכזים בקו, בחומר או בצבע אנחנו עלולים לפספס את המהות?

Hadas:

לא יודעת. מצד אחד אני לא חושבת שהמהות מתמצתת רק באלמנטים האלה, ומצד שני – אם נשאר בגבולות הנושא שלשמו התכנסנו – העיצוב הדני לא יכול היה להפוך לשם דבר בשנות ה־50 וה־60 אלמלא ההכשרה של המעצבים והאדריכלים כבעלי מלאכה מעולים, מאסטרים של עבודת עץ, צורה וחומר. מובן שלשם כך נדרש גם מצע תרבותי שאפשר את הפריחה הזאת; אני חושבת שזה שילוב בין השניים

Yuval:

לגמרי. אני יודע שזה קשה לבחור, אבל איזה מבין 30 המפגשים הכי תזכרי, הכי הרשים אותך, הכי הפתיע אותך?

Hadas:

היו לי שיחות מרתקות במיוחד עם שתי מרואיינות: סימונה מסקי, שעומדת בראש ה־Copenhagen Institute for Interactive Design, ודיאנה נילסן שמנהלת את מרכז החדשנות של עיריית קופנהגן. שתיהן נשים חריפות ואמביציוזיות שפרשו בפני את תפיסת העולם הרחבה שלהן, ובחרו לרתום את הכישורים יוצאי הדופן שלהן לטובת עשייה ציבורית, עניין מרשים לכשעצמו

Yuval:

מה משך אותך בתפיסת העולם שלהן?

Hadas:

מסקי הגיעה מהתחום התאורטי, אבל למרות הידע הרב והברק היא בחרה שלא להשאר שם, והביאה אותו אל תוך הפרקטיקה היום־יומית של פעולת העיצוב. היא אולי יודעת המון אבל בסופו של דבר התרשמתי שמה שמעניין אותה זה איך לשפר לאנשים את החיים מתוך פעולות קטנות ויום־יומיות שכרוכות בהבנת הצרכים שלהם, מתוך אכפתיות אמיתית ואמפתיה.

נילסן התחילה כמעצבת תעשייתית ודי מהר הרגישה צורך לעשות עבודה יותר מערכתית, ובכל מדרגה בקריירה שלה הכילה את הנסיון שצברה על תחומים יותר ויותר רחבים. זו היתה דוגמה מאלפת בעיני איך אפשר להרחיב את עקרונות פעולת העיצוב לתחומים נוספים באופן שמחולל שינוי

Yuval:

את יודעת להגיד אם או מה היו ההבדלים בין המפגשים הראשונים לאחרונים, לא מבחינת המרואיינים אלא מבחינתך – דברים אחרים ששאלת? שאלות שנבעו מהעובדה שאת חיה כבר שלוש שנים במקום? משהו אחר?‎

Hadas:

כשהתחלנו את הסדרה הצעת לי שנעשה פורמט קבוע של שאלות, ובאמת במפגשים הראשונים פחות או יותר נצמדתי לזה. לא ידעתי כלום על עיצוב דני, הכל היה בעבורי חדש, והרבה שאלות היו מאוד בסיסיות, כאילו חיפשתי להדליק את האור בחדר. במפגשים המתקדמים החדר כבר היה מואר (גם בעבורי וגם בעבור הקוראות/ים שכבר קיבלו לא מעט אינפורמציה), אז מטבע הדברים חיפשתי להאיר את הפינות החשוכות יותר ולא הרגשתי צורך לשאול על מה שנראה לי מובן מאליו.

אם לומר בכנות, לפעמים הרגשתי שחלק מהאוביקטים קצת חוזרים על עצמם (מה שמאפיין לפעמים את סגנון העיצוב הדני) ויש כאן סכנת השתעממות, ואולי זאת הסיבה שככל שחלף הזמן עברתי יותר ויותר להתעניין בהקשר הרחב של העבודות וביחס שמתקיים בין האישיות ותפיסת העולם של האדם שאיתו אני מדברת לעשייה המקצועית שלה או שלו.‎

הייתי רוצה להפנות אליך את אותה שאלה…‎

Yuval:

מממ… אני חושב שבמובן מסוים זה חיזק את מה שאת אומרת, את מה שאנחנו יודעים על העיצוב הסקנדינבי (אפרופו אוביקטים שקצת חוזרים על עצמם), אבל כמו תמיד, מה שמעניין יותר הוא ההקשר הרחב, הדברים הקטנים שעושים את ההבדל בין מי שגר במזרח התיכון לבין מי שגר באירופה הצפונית, גם אם יש הרבה דברים משותפים בגלל העולם הגלובלי והדיגיטלי.‎

באופן ספציפי יותר אני חושב שזה על גבול הבלתי אפשרי לדבר על עיצוב או יצירה במונחים לאומיים, בטח מבלי ליפול לקלישאות או להנחות מוקדמות – גם מצד מי שמסתכל מבחוץ וגם מצד מי שפועל בתוך התחום. זו גם קצת שאלה של ביצה ותרנגולת – האם כל מי שפועל היום בעיצוב הסקנדינבי, לדוגמה, עושה את מה שהוא עושה כי הוא יודע איך זה צריך להיראות כדי להצליח, ואיך העיצוב הסקנדינבי נתפס בעיניים חיצוניות‎

Hadas:

אני חושבת שזאת הפריבילגיה של האאוטסיידרית: להסתכל מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת – לחיות את הסיטואציה ובו בזמן להסתכל עליה ממרחק ביקורתי

Yuval:

לגמרי. תרצי אולי לפני שנסיים לספר קצת מה עשית בשלוש השנים האחרונות, ומה התכניות לעתיד?‎

סדרת הכרזות Take A Seat בעיצוב הדס זהר

Hadas:

מאז שאני גרה בקופנהגן המשכתי לעבוד כמעצבת גרפית עצמאית כפי שעשיתי קודם, בעיקר בעבור ארגונים שונים כמו האו״ם, ארגון הבריאות עולמי, אוניברסיטת קופנהגן ועוד. במקביל, במשך תקופה קצרה ערכתי את המגזין של אאא, ואני כותבת טור בשם סמלילאות על עיצוב של לוגואים שמתפרסם באלכסון.‎

במשך שנתיים למדתי דנית באופן אינטנסיבי; מעבר להיבט האינסטרומנטלי זה פתח לי חלון לאנשים ולמקום, והפגיש אותי עם אנשים שבאו ממקומות אחרים. חלק מהחברים שלי בכיתה הגיעו מסוריה כפליטים, והפער שבין המציאות ההישרדותית שלהם לרווחה הבוטחת של המעצבים הדנים הטריפה אותי לפעמים. המפגש הכפול הזה הוליד את סדרת ההדפסים TAKE A SEAT שמחברת בין כיסאות – הקלאסיקה של העיצוב הדני – לנדודים שבחוץ. זה היה המקום שבו הרשיתי לעצמי לצאת מהפוזיציה האוביקטיבית של המראיינת ולנקוט עמדה.

ותוכניות לעתיד? בתקופה הקרובה להתמודד עם חוסר השינה ושאר האתגרים שכרוכים בהבאת חיים חדשים לעולם. אחר כך ה־restart הנדרש, ואז נראה…‎

Yuval:

נמתין בסבלנות!