טאהר בחאריאתי

אני לא מתעסקת כאן בקונפליקט אלא בחיבור


0

תגובות


שלושה מעצבים מישראל, מדובאי ומאיראן נפגשים בניו יורק. זו לא התחלה של בדיחה אלא מפגש שיזמה המעצבת רונה מיוחס קובלנץ בשבוע העיצוב של  ניו יורק, לאחר אירוע דומה שקיימה בשנה שעברה במוזיאון העיצוב של לונדון

רונה מיוחס קובלנץ (שנייה מימין) בפסטיבל העיצוב של לונדון 2016

Yuval:

הי רונה, מה שלומך?

Rona:

טוב. אתה?

Yuval:

גם! לא רע בכלל. איך היה בניו יורק?

Rona:

היה מעניין ביותר! זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בניו יורק; היית מאמין?

Yuval:

האמת שלא. זה לא באמת הגיוני

Rona:

אני דווקא שמחה ששמרתי לי את המקום הזה בגילי המופלג 🙂 חוץ מזה היה מרגש מאוד להיות שם ולדבר בפני קהל

Yuval:

רגע לפני שנדבר על ניו יורק, בואי תתני את מה שנקרא לו תקציר הפרקים הקודמים של הפרויקט

Rona:

לפני שמונה שנים בערך היה לי רעיון לכתוב על מעצבים ישראלים. זה היה כשחזרתי לארץ וחשבתי לעצמי, למה לכתוב רק על מעצבים ישראלים ולא על מעצבים מהמזרח התיכון. כמובן שזה היה נאיבי והכתבה לא יכלה להתפרסם. בשנה שעברה מוזיאון העיצוב בלונדון הזמין אותי להציג את הנושא תחת אוצרותם בשבוע העיצוב בלונדון וכך יצאנו לדרך

Yuval:

איך נוצר הקשר עם מוזיאון העיצוב בלונדון ומה הצגת שם ובאיזו מסגרת?

Rona:

בזמנו עבדתי עם משרד יח״צ שעבד עם מוזיאון העיצוב. הנושא של עיצוב במזרח התיכון הפך בשנתיים האחרונות לנושא חם ומעניין, ואוצרים אירופאים כמו סוזן טרוקמה נהיו מעורבים בו. זה היה שבוע העיצוב בלונדון ומוזיאון העיצוב היה לקראת מעבר למשכנו החדש, וזה היה אחד הנושאים שעניינו אותו. במשך כמה חודשים עבדתי על למצוא אנשים מתאימים שישבו בפאנל, סוזן טרוקמה יצרה קשר ואמרה שהיא מוכנה להיות המנטורית (מנחה), וחוץ ממנה וממני (אני הפרזנטורית) יש עוד שני פאנליסטים. בשנה שעברה השתתפו חגית פינקוביצי ואנאבל קארים קאסאר.

לא הכרנו לפני ולא עשינו הכנות, סוזן רצתה שהדיון יתנהל בצורה ספונטנית וזה היה מאתגר. דיברנו על ההשלכות התרבותיות־אישיות דרך העבודות שלנו.היינו שלוש נשים וגם זה היווה כיוון ספציפי: אנאבל מאוד מוכרת בעולם, היא אדריכלית ומעצבת ויש לה משרד בביירות, בדובאי ובלונדון, אישה מרתקת; חגית עברה תהליך דומה לשלי ומעניין היה לראות את ההשפעה ה״ישראלית״ בשילוב העבודה באיטליה עם בתי מלאכה וייצור מקומי. אני הצגתי את העבודות האחרונות שלי וגם קצת דברים מהעבר שיכולים להיות משוייכים לשיח בהקשר לעבודות של שני הפאנליסטים האחרים.

חשוב לי גם להגיד שאנחנו לא מקבלים כסף על הנסיעה והעבודה. אפשר לומר שזה בהתנדבות מתוך עניין לקדם משהו טוב

Yuval:

איזה תגובות קיבלת על מה שהיה בלונדון, והאם זה שינה משהו לקראת ניו יורק?

Rona:

היו תגובות מעולות, כמו ״כל הכבוד״, ״זו שליחות״, שזו דרך מדהימה להשתמש בעיצוב ככלי גישור. מייד לאחר מכן סוזן יצרה קשר ואמרה שחייבים להמשיך לניו יורק, שהיא כמו בית שני בשבילה ושם היא גם מקושרת. במקביל מעצבים מלבנון, מירדן, מדובאי ומאיראן יצרו קשר ושאלו אם אפשר להיות חלק מזה. הרבה יותר קל להציג בפורמט שכבר הוצג בעבר וקיבל פידבק טוב, אז למרות שבניו יורק היו פחות אנשים בקהל, אני חושבת בפירוש היה יותר מעניין

חאליד שאפר. צילום: נאדה דבס

Yuval:

לא היה איזה עניין עם זה שאת מישראל?

Rona:

קודם כל designers in the middle הוא לא מפגש פוליטי ולכן אני לא מרימה דגלים. שנית, הוא מתקיים במקום שהוא לא ממש טריטוריאלי אבל מכסה טריטוריה גדולה ורחבה (מזרח תיכון). היתה רק פעם אחת, ממש לפני ניו יורק, כשמעצבת לבנונית יצרה קשר ורצתה לקחת חלק – ואז שלחה מייל וכתבה שהיא מתנצלת אבל בגלל שישראלית מעורבת מפאנל היא לא יכולה לקחת חלק. זה מובן לי

Yuval:

תרשי לי לחלוק עלייך? כי ודאי שזה פוליטי. אני לא חושב שאפשר לדבר עיצוב במזרח התיכון ולא להיות פוליטי…

Rona:

אפשר… כבר עשינו את זה. אתה יודע, במהלך השנים שחייתי באירופה היו לי קולגות וחברים מאיראן, מלבנון, ממערב הסעודית וממצרים, ומעולם לא דיברנו על פוליטיקה. למה לא לדבר על דברים מעניינים יותר?

Yuval:

לא לדבר על פוליטיקה זה גם פוליטי. אבל בואי נתקדם לניו יורק. מה היה שם, מי השתתף ועל מה דיברתם

Rona:

בוא נסכם שאף אחד לא הביע דעה פוליטית. בניו יורק היה את חאליד שאפר, מעצב מדובאי – הלאס וגאס של המזרח התיכון. העבודות שלו מושפעות מחומרים מקומיים – הכאפייה, המשרביות, הדקלים – ועדיין הוא מצליח לייצא את העבודה שלו מחוץ לדובאי. טאהר בחאריאתי, מעצב איראני, מוצאו משבט נוודים שנדדו מטורקיה לאיראן, שבט בחאריאתי. העבודה שלו נסובה סביב הסיפור המשפחתי המרתק: הוא עושה שטיחים מדהימים בעזרת בני השבט שלו. לצערי סוזן עברה תאונה כשבועיים לפני ניו יורק אז החליף אותה ג׳רי הלינג – הוא עשה עבודה טובה בכך שיצר מינגלינג בין כולנו לפני הפורום כך שהדיון היה קולח, טבעי והיה בינינו חיבור מדהים!

ICFF ניו יורק 2017

טאהר בחאריאתי

Yuval:

ואחרי ששלושה מעצבים מישראל, מדובאי ומאיראן מציגים את העבודות שלהם – מה אפשר להבין על העיצוב, על העבודות, על עיצוב במזרח התיכון?

Rona:

נשמע כמו בדיחה… אבל כן: בעיצוב ובאמנות מי שמייצר את התוכן מביא את הסיפור האישי והמשקעים התרבותיים שלו. יש הרבה דברים דומים ומקבילים במקום הזה, הרבה נסיוניות שנובעת מחוסר בשלות בתרבות העיצוב. באמירויות יש המון כסף ומנגד מעמדות, כך גם באיראן, לכן עיצוב או לימודי עיצוב באיראן הם לא ״ברי השגה״.

יש תרבות של מלאכה, שעוברת מאב לבן ממש כמו באיטליה; בית מלאכה שרוקע בנחושת כ־100 שנה עדין ירקע בנחושת ולא יעבור למלאכה אחרת. בניגוד לארץ, שהמלאכה מתה, יש צימאון וזה בא לידי ביטוי גם בנסיונות. רק לאחרונה התחיל שבוע העיצוב בעמאן, ביירות ודובאי. כשרואים את העבודות שם, אפשר ממש לחשוב שהם של מעצבים ישראלים: כנראה משהו בנוודיות ובהגירה מייצר תכנים דומים

Yuval:

ואיך את נכנסת לסיפור? כמי שחלק גדול מהפעילות שלה היה ועדין באנגליה? מה ישראלי בעיצוב שלך?

Rona:

העיצוב שלי לא ישראלי ולא בריטי ולא איטלקי; המזוודה שלי היא מטען תרבותי אישי. אני לרוב פועלת ממקום שהוא פנימי ולכן ההסתכלות שלי על הנושא באה מבחוץ. דרך אגב, המעצבים שהיו בלונדון ובניו יורק עובדים גם במישור הבין־לאומי

Yuval:

רגע לפני שאנחנו מסיימים, בואי נגיד משהו על השם – designers in the middle. מעבר למשחק המילים עם המידל איסט, למה הכוונה? באמצע של מה? או באמצע בין מה למה?

Rona:

האמצע הוא מקום שמסמל בכללותו את מיקומו של המעצב. מעמדו תמיד יהיה מושפע מכלכלה, בין התעשייה ללקוח לדוגמה. המשחק במילים גם מרמז על ״מידל איסט״ באנגלית: מספיק שאני אומרת ״מידל״ וכולם מבינים שיש מילה מושמטת. ״מידל איסט״ משתמע כקונפליקט ואני לא מתעסקת כאן בקונפליקט אלא בחיבור

Yuval:

ומה השלב הבא? יש כבר תכניות להמשך?

Rona:

יש בקנה את לונדון בספטמבר, מיאמי פנו אלי לפני כמה ימים; שום דבר עדין לא סגור

Yuval:

נחזיק אצבעות