עלינא דקל

בוגרים 2017: המדרשה לימודי המשך


0

תגובות


המדרשה לאמנות, בית ברל: התוכנית ללימודי המשך באמנות. עשרה בוגרים. ראשי התוכנית: מירי סגל ואבי לובין; אוצרת התערוכה: טלי בן נון

התוכנית ללימודי ההמשך במדרשה לאמנות, בית ברל,  רואה את עצמה כקטליזטור לפיתוח עבודתם האמנותית של הלומדים בה. עשרה בוגרי התוכנית מציגים פרויקטים אישיים המגיעים מתחומי עניין מגוונים, אישיים, אנושיים, חברתיים ופוליטיים, החושפים ״רובד של ריאליזם מקומי, אישי ופנטסטי״, כפי שכותבת טלי בן נון, אוצרת התערוכה. ״כל אחד מהפרויקטים המוצגים ממפה ומשקף בדרכו משהו מן ההוויה הישראלית, על מורכבותה ועל הגיוון והפיצול המאפיינים אותה״.

עלינא דקל

עלינא דקל מציגה מיצב וידאו נטוע בתפאורה מלאכותית במודגש של חוף אקזוטי, כרקע מכין לחוויה של ״מציצנות ברשות״. חומרי העבודה בושלו מסרטוני ירח־דבש של זוגות אמריקאים ביו־טיוב. דקל מצליחה לחלץ אמירה צלולה על החתונה כמקפצה לעבר החלום האמריקאי החדש. הזוגות עושים מאמץ מטופש להיות כוכבים בתוכנית הריאליטי של עצמם – בעידן שבו אם אתה לא משודר אתה לא קיים.

רונית צתרי חוזרת אל טראומה קולקטיבית מבישה, במיצב וידאו היא משחזרת את סיפור חטיפתו ורציחתו של הילד מוחמד אבו ח׳דיר, כשהיא והצופים משמשים מעין ועדת חקירה בעל כורחם.

רונית צתרי

סימה קירשנר מתמודדת עם סוגיות של זיכרון, הדחקה והשתקה באמצעות הצמדה בלתי סימטרית של עולם הרשתות החברתיות העכשווי, ושיטות החיפוש והמציאה השטחיות (״שירת ההאשטג״, במונחיה שלה) לעולם המאבק ההישרדותי של הוריה, ניצולי השואה. את עצמה היא מזהה כנשאית של חרדה, שאותה היא מעבירה מדור ההורים לדור הילדים. הטראומה והזיכרון המודחק ספוגים עמוק בתוך עבודותיה, מעובדים במדיומים שונים (רישום, ציור, צילום, רקמה וטקסט), מפרקים ומרכיבים את הגוף ואת הזמן.

סימה קירשנר

ג'קי פערל

ג׳קי פערל קוראת מחדש את סיפור סדום ונוגעת בשאלות עכשוויות והיסטוריות ביחס למבט באמנות החזותית והמשמעות של איסורו. היא מתייחסת לאשת לוט – האישה חסרת השם והאסורה במבט, כסימבול, אם כל המגבלות, ההדרות והחוליים הפיזיים והחברתיים שנגזרו על נשים בחברה. פערל בוללת יחד סיפורים עתיקים וחלוציים, ומערבלת אותם עם סוגיות של נשיות – תמונה חזקה במיוחד שהיא מציגה בפרפורמנס, כשאת מקום בטנה תופס מערבל בטון.

גדי קוזיץ

גדי קוזיץ מציג מיצב ציור שנע בין הציבורי־פוליטי  לבין הומור ונונסנס. הוא משתמש בדמותו של שמעון פרס בדמות הפוליטיקאי הנצחי, כמעין ליצן חצר מלהטט, רב פרצופים, הנע בין קצוות ההערצה והבוז. קוזיץ נוקט גישה קומיקסית ומשתמש בטכנולוגיה פשוטה במכוון, כך שההתחכמות מותירה את מרכז הכובד של העבודה בתחום הציור.