הכלבתול של שרית שני חי. צילום: בני מאור

האו או מיאו?


0

תגובות


האוצרת אורנה גרנות הזמינה מחמישה יוצרים עבודות חדשות לתערוכה כלבים וחתולים, המוצגת בימים אלה באגף הנוער במוזיאון ישראל. איתן אלוא, עדי חובה, אודליה לביא, שרית שני חי ולילך שטיאט מספרים על יצירותיהם ומציגים את התשובות שלהם לשאלות מה עדיף, כלב או חתול; מיהו באמת חברו הטוב של האדם; והאם כלבים וחתולים הם אויבים?

האיורים של איתן אלוא (מימין) לצד לוגו התערוכה. צילום: בני מאור

איתן אלוא

תחילת העבודה הייתה דווקא על קטלוג התערוכה. אורנה גרנות, האוצרת, רצתה פורמט מיוחד שיש בו סיפור קטן על כלבים וחתולים, ושיעסוק בהבדלים החיצוניים ביניהם: זנב קטן, זנב גדול, מבנה הפנים וכן הלאה. התחלתי לקפל ולחבר חתול לכלב, באתי לפגישה, אנשי המוזיאוןאהבו את הסקיצה שהכנתי, אבל אז היא הראתה לי את חדר המדרגות שמחבר בין קומת הקרקע לקומה שמעל, ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתו. אני ישר חשבתי, בואו נוציא את החתול והכלב מהפורמט המודפס וניתן להם להמשיך לשחק בחדר המדרגות. זה הרי מה שהם עושים בברושור, הם משחקים: החתול תופס לכלב באזניים, מדגדג אותו, וכן הלאה. וגם: חדר המדרגות הוא סוג של פורמט מתקפל בעצמו, כל כמה מדרגות נחשף עוד משהו בסיפור. אתה צריך ללכת כדי לקרוא את כל הסיפור, אתה לא יכול לתפוס את כולו מנקודת מבט אחת.

כשהתחלתי לעבוד, מה שתפס אותי היה העבודה של דוד ריב שמוצגת בתערוכה, חתול בר מזל שנמצא על עץ וכלב מסתכל עליו מלמטה ולא יכול להגיע אליו. רציתי לקחת את זה למקום יותר כיפי, יותר משחקי. דמיינתי את שני הצדדים כשני איורים גדולים. בשלב מאוחר יותר כשהתחלתי לתכנן את הביצוע, גיליתי שיש מגבלה טכנית של המעקה שמחובר לקיר, וזה הוביל לרצועות של הקומיקס, סיפור קצר ללא מילים. זה דרש ממני לחשב את השיפוע, להבין איפה יש חיבור לקיר וכן הלאה. בנוסף, כל הזמן הטריד אותי שזה מדרגות ולא רציתי שהילדים יפלו. לכן זה צריך להיות משהו קצר, לא משהו שאנשים מתעכבים עליו יותר מידי, לא בעומס של הפרטים, לא במורכבות; משהו קצר וקולע.

בסופו של דבר עבדנו כמו על ספר, כשאורנה היא סוג של עורכת. לדוגמה, אחת ההערות מאירות העיניים שלה הייתה כשהיא אמרה ״אוקיי, הסיפור מתחיל מלמטה, אבל מה קורה עם מי שמתחיל דווקא מלמעלה?״. לכן היה לי חשוב שיהיו גם דברים שיעבדו ״הפוך״. אם תשים לב, יש בסיפור ציפור שאם אתה עוקב אחריה, היא עובדת לשני הכיוונים.

איור: איתן אלוא

אודליה לביא: לרגע הכל התחיל להראות לי כמו סוג של פרווה: קקטוס קוצני, פונפונים של וילונות, שטיח אמבטיה ופיאות של בובות חלון ראווה. מה שהנחה אותי בשלב הביצוע היה לבחור (עד כמה שאפשר) לעבוד עם חומרים במצב הגולמי שלהם, לתת לחומר ״לדבר״

פס הליטוף, אודליה לביא. צילום: בני מאור

אודליה לביא

העבודה שלי מתייחסת ל״חומריות״ של בעלי החיים; כלומר, לפרוות השונות, למרקמים שלהן, למראה שלהן ולתחושות שהמגע בהו מעורר בנו. למבקרים בתערוכה מותר לגעת בעבודה ולחוש את המרקמים השונים. התחלתי בניסיונות בחומר, בסוגים שונים של מניפולציות של טקסטיל. חזרתי לעיין באוסף דוגמיות של עבודות ליבוד (FELTING) מהשנים האחרונות, וגם נתקלתי בכל מיני רדי־מייד שלפתע קיבלו משמעות חדשה: מברשות, חבלים, מסמרים ומקלות.

לרגע הכל התחיל להראות לי כמו סוג של פרווה: קקטוס קוצני, פונפונים של וילונות, שטיח אמבטיה ופיאות של בובות חלון ראווה. מה שהנחה אותי בשלב הביצוע היה לבחור (עד כמה שאפשר) לעבוד עם חומרים במצב הגולמי שלהם, לתת לחומר ״לדבר״, וליצור טווח מסקרן של טקסטורות שונות: ״שיער״ נופל ונשפך או מזדקר, עדין או גס, קוצני ורך בקווצות או ביריעה וכן הלאה.

עדי חובה, צעצוע מחמד. צילום: בני מאור

עדי חובה

הוזמנתי ליצור עבודה בלובי הכניסה לתערוכה, יצירה שובת עין ולב שתקבל את פני המבקרים בני כל הגילאים, ועל כן עליה להיות עליזה, מזמינה, צבעונית ואופטימית. לאחר התלבטויות ובחינה של מספר רעיונות הוחלט במשותף, כי העבודה תציג אינטרפרטציות שונות לייצוג כלבים וחתולים בעולם הצעצועים ותקרא ״צעצוע מחמד״. רציתי להציג את הצעצועים כיאה למוצגים בתערוכה ועל כן נבחרה שיטת התצוגה – הצגה של כל אחד מהמוצגים במסגרת (תיבה תלת־ממדית) פרטית משלו שתואמת את מידותיו ואת צרכיו (במקרה של מוצרים עובדים המשמיעים קולות נעשו חורים בפאה הקדמית השקופה למעבר סאונד).

לאחר שנבחרה שיטת התצוגה התחלתי באיסוף המוצגים עצמם. רציתי להציג מגוון גדול ככל האפשר של צעצועים מחומרים שונים, ממקומות שונים בעולם, בני תרבויות שונות, עשויים בטכניקות שונות ומספקים גירויים שונים. האיסוף נעשה באמצעות שיטוט בחנויות צעצועים וביקור אצל אמנים יצרנים בארץ, אך בעיקר באתרי אמנים וחנויות צעצועים בעולם.

בין המוצגים אפשר למצוא בובות שנתפרו בהודו בעבודת יד, על ידי נשים השייכות לקבוצה לעידוד פרנסה נשית; בובה שנסרגה בהונגריה; בובות עץ שיוצרו ידנית על ידי משפחה איטלקית, בעלת מפעל לייצור צעצועים בן יותר מ־100 שנים; בובה שנסרגה על ידי המעצבת קרן ברוקמן בעבור בנותיה; בובות שנעשו בעבודת יד של תפירה ופיסול בחומר ברוסיה, וכמובן בובות בייצור המוני של חברות שונות.

מוצרים עובדים שמכילים מנגנונים אלקטרוניים נשלחו למתכנת שניטרל פעולות לא רצויות (הליכה, גלגולים וכו׳) וקיבע פעולות שתאמו את המקום שהיה למוצרים בתוך התיבות. המוצרים חוברו לחשמל במקום השימוש המקורי בסוללות, ופעולתם תוזמרה ותוכנתה כך שרצף הפעולות על הקיר כולו יהיה מעניין ומפתיע. חלק מהמוצרים שכוללים חיישני תנועה הוצבו כך שתנועת הקהל העובר מולם תגרום להזזת ראש, כשכוש זנב, נביחה או יללה.

בסך הכל מוצגים בעבודה כ־90 צעצועי כלבים וחתולים שפיזורם בחלל נבע מצורכי קומפוזיציה כמו גם מהצורך לפזר באופן נכון מוצרים עובדים וסטטיים, צבעוניים ומונוכרומטיים, גדולים וקטנים וכו׳. בנוסף, בחלל הלובי פוזרו מספר תיבות הכוללות גם הן כלבים וחתולים ומזמינות את הקהל לשבת רגע, לנוח ולהתבונן בקיר ובפרטיו בנחת.

הפאזל של שרית שני חי. צילום: בני מאור

שרית שני חי

החיות הן מוטיב חוזר בעבודתי לאורך השנים, ושתי העבודות האינטראקטיביות נוצרו במיוחד בעבור התערוכה מתוך דיאלוג עם האוצרת אורנה גרנות. נקודת המוצא לעבודות היא דווקא החיבור בין שתי חיות הבית שבדרך כלל נחשבות לאויבות. העבודה האחת בנויה משני פאזלים גדולים, כשחלקי הפאזל משלבים שלושה סוגי עצים: אגוז, צפצפה ואלון. שני עיגולי הפאזל מרכיבים דמות של כלב באחד ודמות של חתול בשני.

הפאזל מדגיש את האנטומיה של גוף הכלב והחתול, וחושף את השלד שלהם, על מנת להדגיש את הדמיון בין שניהם. מלבד הערך המשחקי של צירוף חלקי הפאזל נוסף גם ערך לימודי של חלקי האנטומיה ויכולת ההשוואה בין כלבים לחתולים. הילדים מגלים שלמרות ההבדל, גם לכלב וגם לחתול יש ראש, עמוד שדרה, זנב, ארבע רגליים והדמיון עולה על השוני.

העבודה השנייה בנויה כמערכת ישיבה גדולה, מעין פוף מוארך בצורת פרסה, שקצהו האחד תפור כראש של כלב וקצהו השני ראש של חתול. התוצאה היא אוביקט רך גדול־ממדים שמחבר בצורה הומוריסטית את שתי החיות ליצור סימביוטי ומזמין את הילדים והמבוגרים לרבוץ עליו, לחבק אותו, לרכב וכו׳. ה״פוף״ הענק, שנקרא ״כלבתול״, מאפשר פעם נוספת לחבר בין שתי הקבוצות: ה״חתולים״ וה״כלבים״ מוצאים עצמם מחוברים לגוף אחד ונוצרת קבוצת ה״כלבתולים״.

לילך שטיאט: התערוכה דנה במערכת היחסים שלנו עם כלבים וחתולים, ובמערכות היחסים שלנו עם עצמנו דרכם. כלבים נתפסים כיצורים אנושיים, מייצגי אמון, הדדיות, חברות וכל אותן תכונות שאנו רוצים לחשוב על עצמנו. מבחינתי, החלל של הכלבים חיפש ייצוג לקיום ה״ארצי״ שלהם. הם לצידנו, על האדמה, מאפשרים לנו להביט על עצמנו באור חיובי דרך עיניהם. החתולים לעומתם ייצגו משהו ״על אנושי״, מפתיע, עצמאי, משוטט

Catish, לילך שטיאט

לילך שטיאט

העבודה שלי עם אורנה התחילה לפני כשנה, כשהיא ביקשה שאעבוד איתה על התערוכה כמעצבת. במשך כמה חודשים היינו נפגשות פעם בשבוע עם מחשבות, רעיונות, הצעות והמון סרטוני יוטיוב מקסימים. עיקר העבודה מבחינתי היה לפענח איך אפשר לייצג כלבים וחתולים בתערוכה שבה אין כלבים וחתולים: התערוכה דנה במערכת היחסים שלנו עם כלבים וחתולים, וכנגזרת – במערכות היחסים שלנו עם עצמנו דרכם.

היה ברור שהמרחב של הגלריות, השיטוט בהן והחוויה של המבקרים יתרגמו את הקשר הזה לממד פיזי. כלבים לדוגמה נתפסים כיצורים אנושיים מייצגי אמון, הדדיות, חברות וכל אותן תכונות שאנו רוצים לחשוב על עצמנו. מבחינתי, החלל של הכלבים חיפש ייצוג לקיום ה״ארצי״ שלהם. הם לצידנו, על האדמה, מאפשרים לנו להביט על עצמנו באור חיובי דרך עיניהם. החלל מאפשר למבקר להביט בעבודות בגובה נמוך יחסית. הוא מסמן טריטוריות ו״מסלולי״ שיטוט ברורים. הילדים יכולים להתבוננן בעבודות מנקודת מבט של זחילה.

החתולים לעומתם ייצגו משהו ״על אנושי״, מפתיע, עצמאי, משוטט. החתול בוחר להביט אלינו, סטטי, בנקודות רנדומליות ומפתיעות במרחב. כך החלל מציג את העבודות במרחב רנדומלי, לעיתים גבוה, בודד. החתול מתישב בקופסא וכך צופה אלינו; אם אצל כלב המרחב הוא שלך והוא שותף מוקיר ומעריך את המרחב שלך, החתול הוא המרחב עצמו.

מתוך העבודה על החלל וההבנה שהתערוכה מיועדת לילדים, מבוגרים, חתולים וכלבים היה חשוב לי להטמיע בעיצוב גם משחקיות. כך, בכניסה לתערוכה יש התבוננות פשוטה על עבודות של חתולים (צד אחד) וכלבים (צד שני). לאחר העלייה לגלריה השניה, אנו עומדים בפני שאלה פשוטה. האם אנו אנשי חתול או כלב? כל מבקר יחליט אם לפנות ימינה/ שמאלה דרך מפתן שיוביל אותו לצד שאיתו הוא מזדהה. כאן גם היה לי חשוב לרגע לתת אפיון למיליוני סרטוני היוטיוב שאנו כל כך אוהבים לראות: חדר יוטיוב חתולים וחדר יוטיוב כלבים מייצר את הגבולות הברורים בין השניים. לבסוף המסלולים נפגשים ומובילים את המבקרים למרחב משותף, היברידי שבו יש לנו גם מזה וגם מזה.

Wag the Cat, לילך שטיאט

במסגרת העבודה על התערוכה הוחלט להוסיף שלוש עבודות אינטראקטיביות, שאותן עשיתי בשיתוף יוני עמית. Wag The Cat (זנבות) היא עבודה אינטראקטיבית שבה 30 זנבות של חתולים שחורים מגיבים לקהל. ה״חתולים״ ניצבים על מדף גבוה ומנענעים בכוריאוגרפיה עדינה את הזנבות. רצינו לייצג את התנועה הכל כך מפתיעה, חושנית ורנדומלית שבחתולים. יש משהו בזנב (שתמיד רציתי שיהיה לי אחד) שמאפשר אקסטנציה נינוחה לגוף. העצמאות שלו וחוסר ההגיון שבתנועה שלו מרתקים אותי. העבודה מצחיקה ולעיתים גם מבעיתה. הדימוי של סדרת החתולים שיש בשעות אחרי הצהרים בעיר, כשסבתא נחמדה משאירה במרווחים קבועים מזון חתולים לאורך חצי רחוב גם מסקרנת אותי. וכך, בגלריה, הם עומדים שם על מדף, אולי סועדים להם ומניעים זנב, לאט ובמחול מושלם.

לעומת זאת, העבודה נמנום (NAP) מייצרת מקום להאטה. חיפשתי דרך להביא את המבקר לרגע של שקט שבו הוא עוצר ומתבונן; לאט, בקשר הפיזי ובמרחב האינטימי והנינוח שיש לנו עם חיות המחמד שלנו. בחדר שינה מוצבת מיטה שכשנשכבים עליה ומפסיקים לזוז, לאט לאט התמונה שלך מתחילה להתבהר מעליך. אתה רואה את בבואתך עם כלב וחתול מכורבלים עמך במיטה.

אם בכניסה לתערוכה אנו מתבקשים לבחור אם אנחנו אנשי חתול או אנשי כלב, העבודה מתרחשת באיזור המיועד גם לכלבים וגם לחתולים. כאן אנו פוגשים עבודות שעוסקות בשניים. יש משהו משמעותי בשקט, בחוסר התנועה ובהשהייה בחוויה מוזאלית, בעיקר בעבור ילדים. האיטנראקציה של ״התבהרות״ בבואת הצופה מתוך חוסר תנועה (ולא כפי שאנו מורגלים בדרך כלל, לנוע כדי להניע) מייצרת רגע של מחשבה אינטימית, רפלקטיבית.

Nap, לילך שטיאט

לבסוף, catish/ dogish הן שתי עבודות מקבילות, המתקיימות כל אחת באיזור שלה: חתולית, באיזור החתולים וכלבית באזור הכלבים. העבודות מציעות לנו להתבונן על עצמנו לרגע כחתול או ככלב בגודל אמיתי ולשמוע אותנו מדברים חתולית או כלבית. בעבודה יש פסל של חתול/כלב בגודל טבעי ישוב בתוך חלון. אנו מתבקשים להקליט מה היינו רוצים לומר לכלב או לחתול שלנו אם היינו יכולים.

פני המבקר מצולמות וקולו מוקלט. הפנים מוקרנות על הפסל התלת־ממדי ומשתנות להיות היבריד בין העצמי לחתול או כלב. הקול מתורגם לכלבית (נביחות) או חתולית (מיאו..). כמובן שאתה לא יודע אם תהפוך לחתול ג׳ינג׳י, צבעוני או סיאמי. בכל נסיון תיראה כחתול אחר. לסיכום, זו הייתה אחת התערוכות המהנות שיצא לי לעבוד עליה. התחלתי אותה כאשת כלבים מלאה, ולפני כמה חודשים פתאום (מרוב יוטיובים) מצאתי את עצמי מתאהבת בחתולה ומאמצת אותה.