קראקוב פינת דיזנגוף


1

תגובות


החודש האחרון של איתי בלאיש התחיל עם לה קולטור בפסטיבל לתרבות יהודית בקראקוב, והסתיים בחנות החדשה של פאלפ ברחוב דיזנגוף בתל אביב. באמצע הוא הספיק לעצב כמה דברים אחרונים למכביה ה־20

לה קולטור

בפרקים הקודמים: לה קולטור הוקמה בתחילת שנת 2012 על ידי בלאיש, זמן קצר לאחר סיום לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. המהדורות האחרונות של לה קולטור התקיימו במשותף על ידי בלאיש ודויד פרל, ובסוף חודש יוני האחרון לה קולטור יצאה לראשונה משטחי ישראל לפסטיבל התרבות היהודית בקראקוב, והתקיימה שם תחת הנושא ״קדושה״.

״הפסטיבל לתרבות יהודית הוא הפסטיבל היהודי האחרון שתדמיין: אני קורא לזה בכלל פסטיבל תל אביב. הם השכילו להבין לפני כמה שנים שתרבות יהודית היא לא רק כלייזמרים ובתי כנסת, אלא גם אמנות ישראלית עכשווית, דיג׳ייז מקומיים, אוכל מקומי, עם יוזמות כמו לה קולטור או התדר. רוב התכנים היו סוג של פיוז׳ן מהמם, וזה הפתיע אותי. כמי שלא רץ ישירות לפסטיבלי תרבות יהודיים הופעתי לגמרי…

״הם פנו לדויד, השותף שלי בלה קולטור, שתיקלט בשני הפסטיבלים הקודמים. נושא הפסטיבל השנה היה ירושלים, אבל הדבר האחרון שרצינו לעסוק בו הוא ירושלים, גם בגלל שזה היה מאוד מגביל את האמנים, וגם בגלל שכל שנה יש לנו ׳יום רושלים׳. וגם לא רצינו קישור ישיר דווקא ליהדות. לכן בחרנו כנושא את קדושה, תמיד בשלוש שפות – עברית ערבית ואנגלית ולפעמים גם בפולנית. רצינו לראות מה קדושה אומרת לאמן דתי או מסורתי, ומה קדושה אומרת לאמן הכי חילוני, ולכל המנעד שבאמצע״.

לה קולטור בפסטיבל לתרבות יהודית בקראקוב. צילום: Szymon Makuch

Processed with VSCO with g3 preset

מה משותף לעבודות שבחרתם.

״בחרנו 20 עבודות בפורמט אחיד של גיליון ובמנעד רחב של טכניקות – מדפוס מסורתי לצילום ואיור – ובגלל הפורמט האחיד רצינו יצירות כמה שיותר שונות, אבל שיציגו את מה שקורה עכשיו בארץ. תוך כדי עבודה הגענו למסקנה שאחד הדברים שישראל הכי חזקה בהם בשנים האחרונות זה טיפוגרפיה וקליגרפיה, שהפכו להיות מפגן יכולת בסיסי של מעצב גרפי. פנינו ל21 מעצבים וביקשנו מהם עבודה טיפוגרפית בפורמט קטן יותר, ובדיעבד זו הייתה החלטה נכונה: החלק הזה קיבל את אותו המשקל כמו החלק המרכזי של האמנות. הטיפוגרפיה העברית כל כך מעניינת באירופה, זה משהו אחר בשבילם, אות עברית, לא לטינית״.

מה היו התגובות?

״התגובות היו מדהימות. בגלל שלה קולטור היא מכונה עצמאית, ואני עושה את כל היח״צ והסושיאל מדיה, אני יודע לשער מה יקרה. הפעם הייתי ללא ידיים ורגליים, לא היה לי מושג, ממש היינו בלחץ. דוד אמר כל הזמן אל תדאג, הם אומרים שיהיה בסדר, אבל ככל שהפתיחה מתקרבת אני לחוץ יותר. אני הכי גאה בלה קולטור שהיא צמחה מהשטח והיא חיה על השטח. הכל אצלנו אורגני, והדבר האחרון שחסר לי זה שלא יגיעו אנשים.

״אבל הגיעו המון אנשים לפתיחה, מבקרים, אספנים, גלריסטים, מתנדבים של הפסטיבל, וזה היה פשוט מדהים. העיר האחרונה שהתאהבתי בה ככה הייתה ברלין, וזה היה לפני שמונה שנים, לא רציתי לחזור הביתה רציתי עוד ועוד, וגם הפעם זו הייתה אותה הרגשה. התאהבתי בקרקוב וללא ספק אני אחזור לשם״.

המכביה

בפרקים הקודמים: בלאיש עובד עם המכביה בארבע השנים האחרונות, לאחר שלקראת המשחקים הקודמים הוא נקרא לדגל כדי לעדכן את המיתוג שכבר יצא לפועל. במכביה הנוכחית הוא שיתף פעולה עם המעצב חן מכבי, אף הוא בוגר של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. המיתוג נעשה במשותף, ואילו קמפיין הפרסום, עיצוב מתקני הספורט והעיצוב השוטף נעשה על ידי בלאיש.

״זה מצחיק שתוך כדי כל העבודה בקרקוב אני ממשיך לעבוד על המכביה. אתה חושב ששבועיים לפני הפתיחה תיגמר העבודה, אבל כמיטב המסורת תמיד יש דברים אחרונים קטנים, שהם בדרך כלל לא כאלו קטנים. ואז אתה מוצא את עצמך במלון בפולין יושב לעצב את כל הבריכה של וינגייט. מה שכן, יש להם יכולת מדהימה לקבל עיצוב ולהוריד לביצוע יום אחרי״.

לוגו המכביה הסופי בעיצוב חן מכבי ואיתי בלאיש. למטה: ההצעה הראשונה

מה היה חשוב לך במיתוג?

״תוך כדי העבודה על המיתוג נפל לי האסימון שלאף אחד לא באמת אכפת איזו מכביה זו, ומשם הגיע הרעיון להפוך את המכביה ה־20 למכביה 2017. הוספנו את ה־1 ואת ה־7 והוצאנו את המגן דוד מהלוגו. המכביה הרי מקושרת למקום נורא ישראלי ויהודי, אבל אנחנו יודעים שזה יהודי. נכניס איפה שצריך, אין צורך להיראות כמו אולימפיאדה לאומית. זה משהו ישראלי. ומשם יצא שאר המיתוג. ישבתי בארכיונים של המכביה ומצאתי דימויים מהממים, תמונות מקוריות של המכביה – אצן, קופצת לגובה, וכו׳ – וחיברתי בין הישן לחדש. ידעתי שאם אני אבוא עם הכי חדש זה יהיה לא מובן, ואם אני אבוא עם הכי ישן זה יהיה לא רלוונטי. אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה שרצינו ללכת רחוק – אבל להישאר קרוב עם המיתוג – היא האייקונים של ענפי הספורט בהשפעת מועדוני ספורט ישראלים משנות ה־70, ה־80 וה־90, עם אג׳נדה סופר ברורה לא להראות צורות של ידיים/רגליים/אנשים (חוץ מהשחייה שם אנשי המכביה ממש התעקשו.

״לפעמים מעצבים גרפיים רוצים לעשות את הכי עכשיו והכי נכון והכי מורכב במיתוג, וזה נורא מפתה, אבל אז אתה עוצר ואומר אני לא מעצב למעצבים. את המיתוג של המכביה צריך לעצב בגובה העיניים. אני צריך שכשאמא שלי תסתכל על זה והיא תגיד איזה נחמד, אולי אני אראה בטלוויזיה. זה כל מה שאני רוצה. אתמול קיבלתי טלפון ממנהל הלוגיסטיקה של המכביה, שסיפר לי שהוא רואה את ערוץ הספורט והשדרים אומרים שזה נראה הרבה יותר טוב מאליפות אירופה שהייתה שבוע לפני כן בארץ והתחילו להשוות את זה לאולימפיאדות. אני לא צריך את המחמאות, העובדה שיש שיח על המיתוג והנראות של המכביה? אני עשיתי את שלי״.

איך אתה מסכם את החוויה?

״כשהייתי סטודנט זה מה שרציתי לעשות וזה מה שהלכתי ללמוד והנה זה קרה. אתה עובד על זה המון זמן, מעצב מעצב מעצב, ואז אתה נוחת בנתב״ג והכל ממותג מכבייה: גדר ביטחון של 110 מטר שעיצבתי שבוע לפני כן, סרטונים בכל מסוף, ואז זה היכה בי. OMG: שלטים בכל מקום, ברחוב קפלן, באוניברסיטת תל אביב, יש בזה משהו מבהיל מצד אחד אבל מדהים מצד שני. באמת מדהים. אני מרגיש ממש בר מזל שהפרויקט הזה היה שם ושהיו את האנשים הנכונים במכביה שהבינו שאפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה ואפשר להיות יותר אמיצים.

״אחת הסיבות שהצלחתי לעשות מיתוג טיפה יותר אמיץ כביכול היא האנשים שעובדים שם. הם היו איתי כל הזמן, עזרו לי לשכנע, להסביר כמה זה חשוב שנתקדם למקום עכשווי ולא מקום של פעם. יש לזה כמעט אותו משקל. אני יכול עד מחר לעצב דברים אבל אם זה לא יעבור זה לא משנה״.

החנות החדשה של פאלפ. צילום: איתי בנית

PULP

בפרקים הקודמים: ארבע שנים אחרי שיצא לאור הבלוק הראשון של פאלפ, הושקה ברחוב דיזנגוף בתל אביב חנות ראשונה הכוללת מוצרי נייר ואקססוריז לסביבת העבודה ולסביבה האישית המעוצבים ומיוצרים ביד אמן. הרחבת הפעילות האמנותית של פאלפ היא המשך ישיר וטבעי לשיתוף פעולה עם בלאיש שהחל לפני שלוש שנים בשבוע האיור.

״חגית וזיו מפאלפ הציעו לי להצטרף כאוצר ומעצב גרפי אחרי ששיתפנו פעולה בשנים האחרונות לפחות פעם אחתבכל שנה, מסורת שצמחה משיתוף פעולה בשבוע האיור הראשון במקביל להקמת חנות פופ־אפ בלה קולטור והוצאה לאור של מוצרים במהדורות מוגבלות. החיבור מדהים, הם אנשים מדהימים לעבוד איתם, שהפכו מאז לגם לחברים. הם אמרו שהם רוצים להכניס יותר אמנות לחנות, למסד את זה. אני פה כדי להביא אמנות חדשה, להציג אמנים, לקדם את התחום, וגם להדק את המיתוג של פאלפ ולתת פתרונות גרפיים נכונים״.

במה זה בא לידי ביטוי?

״הגברנו את הווליום על כל המוצרים, יצרנו עוד שיתופי פעולה ופתחנו בחנות מיני גלריה שכוללת קולקציות במהדורות מוגבלות של מוצרי נייר. היה לי חשוב  שזה לא יהיה עוד לה קולטור, שתהיה זווית אחרת יותר ממוקדת שמתמקדת בשני דברים. האחד, להקפיד על טהרת הדפוס המסורתי: חיתוך עץ, מונוטייפ, ריזוגרף, תחריט, משי, דיגיטלי איכותי, ותמיד במהדורות מוגבלות. השני, לא לעבוד רק עם אמנים סופר צעירים, תמיד ליצור איזון.

״כך, בפתיחת החנות אנחנו מציגים פרויקט אישי חדש של יוניל, אמן ומעצב צעיר, המספר חלקים מתוך סיפור על שלושה חתולים, חניכי תכנית החלל, והמשימות שלהם בחיפושים אחר הלא נודע. לצידו מוצגות עבודות חדשות של ינק יונטף, אבן דרך תרבותית ועיצובית בכל מה שקשור לעיצוב פונטים, אות וטיפוגרפיה, שמשיק את ׳ליבליניג׳, פונט חדש שפותח בהשראת הסגנון הבין־לאומי והגרפיקה השימושית של שנות ה־30 בארץ ישראל. ואת דניאל גרומר, שעובד אצל ינק ומשיק את פונט אברהם בשלוש שפות שמיועד לשילוט. זה פונט יפהפה והאתגר היה איך ליצור איתו פרינטים או אימג׳ים שהם לא גנריים. היחד השלושה מציגים תערוכת הדפסים יחודיים ושלוש סדרות מוצרים חדשות, הכוללות פולדרים, מחברות, יומן תכנון שבועי, דפדפת נתלשת ועוד״.

עבודות חדשות של יוניל (מימין) וינק יונטף

בלוק סקיצה של דניאל גרומר. צילום: דוריאן קרידו

אתה מאמין שיש לזה קהל?

״עוד לפני שפתחתנו רשמית, בהרצה שקטה, כשאנחנו עדין מסדרים את החנות, תולים דברים, כל הזמן נכנסים לחנות אנשים וכבר נרכשו כמות מכובת של פרינטים שהפתיעה אותי. בתערוכה כמו לה קולטור אני לא מופתע שאנשים רוכשים אבל זה אחרת כשהם נכנסים לחנות וקונים. זה אומר שזה תלוי נכון, שהוויב נכון, שהמחירים נכונים. זה נתן לנו אישור שאנחנו על הדרך. המחירים הם עד 800 שקלים, המהדורות מוגבלות, אפשר לקנות ממוסגר או לא, ותמיד יהיו עוד דברים והפתעות מסביב״.

מה משותף לכל הפרויקטים שאתה מעורב בהם?

״אני חושב שלה קולטור נתנה לי את הדרייב ופתחה לי את הצ׳אקרה, לא יודע איך לקרוא לזה, לגלות אמנות חדשה. ובגלל שלה קולטור קורה כמה פעמים בשנה, זה נותן לי מלא דרייב. אני מרגיש כמו הכריסטופר קולומבוס של האמנים והמעצבים הצעירים. וזה משותף לכל הפרויקטים: דבר ראשון אני חושב מי יכול להציג, עם מי אני יכול לשתף פעולה לעשות דברים מדהימים. אם אתה עובד עם אנשים שמפרים אותך אתה תמיד נשאר במקום טוב״.

רגע לפני שאתה חוזר לבית בציריך, איך אתה מסכם את החודש האחרון?

״מדהים. זה גם היה חודש מחוץ לבית. לא לחזור לסופ״ש לכמה ימים, בלי הפסקה, פשוט חודש שלם מחוץ לבית. מטורף״.